כמה ימים אחרי שסיימתי בהצלחה את המרתון הראשון שלי, ויש בי תחושה של אושר עילאי המשולבת עם עוד משהו שיושב לי בבטן. כמה ימים אחרי ואני מנסה להבין מה זה…מנסה להיזכר בכל מה שהיה וכל מה שעברתי, בדרך הארוכה והיחסית שפויה, בתוכנית האימונים הקשה, בהשכמות והריצות מוקדם בבוקר כשעוד חשוך ואני לבדי, ובהכנה הנפשית שניסיתי להשאיר רק אצלי, אבל בסוף גם המשפחה נדרכה ואפילו גם בעבודה היו במתח. הדרך הזו היתה דרך לא פשוטה, אבל היא לא שיבשה לי את החיים וכפי שאמרתי, היתה דרך שפוייה.
דבר אחד הבנתי אחרי המרתון, המרתון עצמו זה חלק אחד מהעניין ומהדרך, החלק העיקרי הוא ההיערכות של הגוף והנפש, ההמתנה, התכנון, משהו שאתה מצפה לו, מתכונן אליו וממוקד בו.
כשהתחלתי לדבר על מרתון, זה היה נראה לי משהו מאוד רחוק, זוכרת כששמעתי על מישהי שבגיל 40 עשתה סוויץ והחלה לרוץ מרתון, זה היה נשמע כל כך נערץ וכל כך בלתי אפשרי. וזו הסיבה שהחלטתי לנסות, הלכתי כדי לבדוק את קצה הגבולות שלי, הלכתי לנסות ולעשות משהו שהוא בלתי אפשרי, כדי לדעת אם אני יכולה להגיע לקצה. ברגע שהתחלתי, לא עלה בדעתי להגיד "מקסימום אעצור , מקסימום אני אפסיק". לא. ברגע שהחלטתי , הסתכלתי רק לשם. היתה לזה משמעות של הרבה מעבר למרתון. ובאשר למרתון, היתה לי מטרה ברורה, לרוץ, לא להפסיק ולא ללכת, לרוץ מההתחלה ועד הסוף. אבל האם הגעתי לקצה?
מרץ 2009, רומא
זהו, הגיע היום ואני בדרך לשם.
בדרך לרומא, מחשבה של "לא אצליח" לא הייתה אפשרית בעיניי, כי ידעתי מה היא תביא איתה, ואם עלתה כזו מחשבה, הפסקתי אותה עוד לפני שהיא הסתיימה. אבל פחדתי, אוי כמה שפחדתי. זוכרת שקמתי בחמש בבוקר, ביום שלפני, מבינה שזה מחר ומרגישה פחד אמיתי שהגדרתי אותו באותם רגעים כיותר מפחיד מהלידה (זה באמת מה שהרגשתי באותם רגעים).
יצאתי עם קבוצה של כמה גברים ובנות הזוג שלהם, אבל למעשה, הייתי במסע הזה לבדי. היו רגעים שאף היה נדמה לי שהם לא ממש לוקחים אותי ברצינות. איך אני, ועוד בחורה, אצליח לרוץ מרתון שלם, במיוחד כשהם שמעו שהריצה הארוכה ביותר שלי היתה 26 ק"מ!
פניתי לטלי המאמנת עם השאלה הזאת עשרות פעמים, ומכיוון שהחלטתי לסמוך עליה בתחילת הדרך, קיוויתי שיהיה בסדר. מי שעודד ותמך היו אנשים שלא רצו מרתון מעולם, אז איך יודעים? רק טלי המאמנת נשמעה כה בטוחה בעצמה, אבל טלי "איך את יודעת?" שאלתי עצמי בשקט.
בימים שלפני,התרגשות בשיאה, שמרתי על עצמי, כאילו אני עשויה מסוכר, שלא יהיה לי קר מדי, עיסויים לכפות הרגליים והמתנה (ברומא) ליום הגדול. בערב התחרות הייתי רגועה, מוכנה ובריאה מתמיד, ולמעשה כבר השתוקקתי להתחיל לרוץ …
15,000 איש בקולוסאום ממתינים להזנקה, הסדר והארגון מדהימים ומצב הרוח מעולה. מתחילה לרוץ, מרגישה מעולה, ויחד עם ההרגשה הטובה הכאב המוכר בשוקיים מתחיל, אני כבר מכירה אותו ויודעת שיעבור ,קילומטרים ראשונים עוברים ובכי קל של התרגשות, כן אני ברומא, כן אני עושה את זה, כן, אני אסיים.
חילקתי את הזמן לחצאי שעות ורצתי מחצי אחד לשני, מה שהקל מאוד על הריצה. היה לי פלייליסט עם שירים מעולים וכך רצתי עם חיוך , רוב הזמן מפזמת ושרה. מרוצה. הייתי שקועה בעצמי, מקשיבה לגוף ומנותקת מהעולם, אני, הרגליים והמוזיקה שלי.
לאורך הדרך אנשים מוחאים כף, מעודדים, אני מחייכת לכולם, נזכרת בדברי טלי "תפתחי את העיניים" ומנסה לקלוט את הנוף המדהים של רומא, פיאצה ונציה, פיאצה נבונה, ותיקן, ועוד. לא חישבתי זמנים ומרחקים, פשוט רצתי. אנשים שונים בכל הגילאים, המינים והצבעים רצים, יש כאלה שנדמה היה שקמו בבוקר והחליטו לרוץ וכאלו שעשו הכנה של שנים, מישהו רץ ומדבר בטלפון, השני לובש בגדי אבירים ויש לו מגן שמחזיק ביד, ויש את רצים שבאמצע הריצה נעצרים כדי לצלם ולהצטלם.
אני מגיעה לחצי המרחק ומבינה שעכשיו המירוץ מתחיל, עוד 21 ק"מ. "כבר רצתי מרחק כזה" אני אומרת לעצמי. וחושבת על מה אגיד למי כשאסיים, כל הזמן עם תמונת הרגעים שאחרי לנגד עיניי. לא סבלתי מכאבי שרירים לאורך הריצה, הכאב היחיד שהפריע היה כאב מפתיע וחזק מאוד בצד ובמשך כמה קילומטרים גרם לי להרגיש דקירות חזקות. לא נלחצתי, למרות שלא היה נעים. האטתי קצב, לקחתי נשימות עמוקות והמשכתי לרוץ. אמרתי לעצמי שלא חשוב הזמן, רק לסיים, ואחרי מספר ק"מ הכאב עבר. (זה נשמע עכשיו קליל אבל זה היה בלתי נסבל).
ממשיכה לרוץ ומחפשת כל הזמן קשר עין של האנשים שמסביב, שיסתכלו עליי, שיגידו לי משהו מעודד, זה מדהים כמה שזה עוזר. מגיעה כבר לקילומטר ה- 30 והגוף עובד כבר כמו מכונה, שומר על קצב והרגליים נעות. אני שמחה שלא קורה כלום, כל מיני דברים שמכל סיפורי המרתון יכלו לקרות, ו..לא, הכל בסדר, אני יודעת שאני מסיימת. מסתכלת על השעון, עוד חצי שעה נותרה לי. פתאום אני מתחילה לשיר בקול רם, מבינה ומודעת למבטים של אנשים ולא אכפת לי, אני ממש שמחה, מבינה שכבר עשיתי את זה ואני אסיים את המרתון הזה כמו גדולה.
המסלול לא שטוח אלא עם אבנים משתלבות, ואני כבר לא מרגישה אותו, פשוט רצה ורצה, פיספסתי את הק"מ ה- 38 שכל כך חיכיתי לו, הנה כבר ה- 39, מישהו עומדת עם שלט שכתוב עליו " את נפלאה" אני מתקרבת לקו הסיום, אני חוצה אותו! וממשיכה לרוץ עוד קצת, מחפשת מישהו ליפול לרגליו, לחבק ולבכות.
לא, לא מכירה אף אחד, נעצרתי. אין דמעות. איפה הדמעות? איפה הבכי שלי שהנה, עשיתי את זה, רצתי מרתון!!! 04:40:35 בלי לעצור אפילו לשנייה!
לוקחת מדליה, לוקחת שמיכה, אין אף אחד, אני עם עצמי ואלפי אנשים מסביב. הגוף כואב כל כך, אני נאנקת בקול, מישהו מציע לעזור, אני רק חושבת על שיחת הטלפון שאני רוצה לעשות כבר, להגיד ש"נגעתי בשמיים" וגם קצת לבכות . מרגישה "גדולה מהחיים".
שעה אחרי אני מוצאת עצמי צועדת למלון ברגל במשך שעה וחצי, הולכת לאט, מחייכת לעצמי ואומרת לעצמי "רצתי מרתון, אני יכולה לעשות הכל.."אני הכי מאושרת.
חשבתי שאסיים מפורקת, שהצעד האחרון יהיה צעד שאחריו לא אוכל יותר לדרוך על הרגל, שאחצה את קו הסיום ואתמוטט לעיני כולם, ו..לא, לא הייתי מפורקת ולא ממוטטת, נהפוך הוא, אפילו המשכתי לרוץ. כבר כמה ימים אני חושבת על הרגע הזה, רגע הסיום, הרגע שחלמתי עליו ושואלת מה היה חסר. והנה יום אחרי שהגשמתי את שאיפתי ועמדתי יפה במשימה, ואני שמחה ומאושרת הכי בעולם, אני פתאום מוצאת אומרת לעצמי, מרתון רומא? יכולתי לרוץ יותר מהר…
יודעת שזו חוכמה גדולה להגיד עכשיו אחרי שהצלחתי, אבל יודעת גם שזו לא הפעם האחרונה, כי בהחלט נשאר לי טעם של עוד וכי עדיין לא הגעתי לקצה שחיפשתי.
ועוד מילה לסיום, חייבת להודות לטלי פינק, המאמנת הנהדרת שלקחה אותי בדרך קשה אבל שפויה למסע הזה, ובעזרתה הצלחתי לשלב בתוך החיים המאוד תובעניים שלי גם מרתון. לדידי, שאיפשר, שתמך, פרגן והאמין בי ואסף אחרי בבית את כל השקיות עם הקרח, לילדים היקרים שלי, שנתנו לי לישון בלילות, עודדו ותמכו ולאריה ואלי שגררו אותי למסע הזה יחד איתם.
מירב דבורי לוי, אנדיור
Leave A Comment