נדמה לי שרוב מתאמני אנדיור מכירים אותי כ"פרטנרית של רני" או כמו שסוזי אומרת "מיכל דוידסון –זאת שרצה עם רני…"

לא אאריך במילים על הרגע שבו הכל התחיל, גם לא על מקור הרעיון לרוץ מרתון, אצל קאלינה…

המרתון שלי התחיל במרץ 2008, כשהחלטתי שאם אסיים את מרוץ 10K ירושלים בפחות משעה, זמן בלתי סביר בעליל על פי כולם, כשיש לי ניסיון ריצה של חודש בלבד, ארשם למרתון ברלין ואח"כ כבר נראה איך ממשיכים הלאה…
מסתבר שעם פייסר טוב (צ'וק) והרבה רצון, זה אפשרי.

בשיחה הראשונה עם רן שילון, הוא אמר לי שהוא לא משתגע מהרעיון של חצי שנה עד מרתון ראשון אבל אם ארצה, הכל אפשרי…וואלה, צדק!

מכאן המסלול די קצר אך מובנה, עמוס, מסודר וסה"כ די אחיד אצל רוב המתאמנים למרתון עם ניואנסים קלים פה ושם, הרי לרובנו יש 5-6 אימונים שבועיים, אימוני כוח בחדר כושר, אימוני עליות, אימוני אינטרוולים, אימוני נפח וריצות ביער.
אני חושבת שהמסלול האמיתי שלי, ויסלחו לי כל מי שהיו חלק מהמסלול הקודם שלי, התחיל בריצה הראשונה שלי ביער בן-שמן.
הריצה היתה שוק, הלם וסיוט ולא האמנתי שזה אפשרי, למרות שלחלק גדול מהרצים לידי היתה החוויה הנאה מזוכיסטית של דילוג בין הסלעים.
ואז, או אז, הכרתי את מי שאמר לי את משפט המפתח "בעלייה לא מתאמצים…" ובן רגע הפך להיות לי שותף, מחנך לפעמים, חבר תמיד ובעיקר גורו-T
אתם מכירים אותו כרני, או כיפה אדומה, אבל איש הטיטניום הוא בשבילי גורו- T.

הרבה אנשים משתמשים בקלישאה " לא הייתי יכול\ה בלעדייך…" אז נכון שסביר שהייתי יכולה להצליח לבד, ונראה שהייתי עושה הכל ואפילו טוב, אבל אין סיכוי שהייתי מסיימת מרתון אמיתי 42.195 ק"מ אחרי 7 חודשי אימונים בלבד, לצלילי "ווטרלו" של ABBA עם חיוך ענק ענק ובריקודים, לולא T.

אנשים שמדברים על הדרך למרתון מתייחסים בדרך כלל לאימונים ולהכנות למירוץ, ועבורי הדרך האמיתית היתה, בעצם, בדברים הלכאורה שוליים אבל המשמעותיים באמת.
מהיכולת, והרצון לפני היכולת, לשנות סדרי עדיפויות בחיים ולשים את עצמי במרכז, דרך העקשנות להמשיך גם כשקשה וגרוע מזה, גם כשנמאס, ועד היכולת הנרכשת, אולי גם כי פחדתי מ-T, לעשות פיפי בכל חור אפשרי (ורד-מה עם רשימת הטיפים האמיתיים למרתוניסטית שהבטחת???)

בקיצור, דרך שהיא סדרת חינוך מעצבת אישיות לא פחות מאשר בונה כושר גופני.
ואז…אחרי המון הכנות, שיחות ובלבולי מוח, בעיקר ל-T אבל לא פחות לאבא, דנה, רותם, נעמי, קאלי, אפרת(*2), צ'וק, מיכל, עדי פגיה, סוזי ולזה שידוע בכינוי "הילד" ב-הא הידיעה (ויסלח לי מי שלא הכללתי הרשימה…) מגיע היום הגדול והריצה המיוחלת, כבר ממש חיכיתי לזה.

מיכל ד.1

21K ראשונים של פאניקה והלם מוחלט, בעיקר מההמון הסובב וההמולה, 21 ק"מ שלכאורה אמורים להיות מוכרים וקלים יחסית, אך למעשה…לא ההכנה ולא האווירה הם שסייעו לי להמשיך אלא כרגיל, T שמשך, דירבן, נזף והצחיק עד שנגמר החצי הראשון, ואיתו גם ההלם והפאניקה.

ואז, אבא, שרק בימים האלה בברלין הבין, בעצם, מה אנחנו עושים. אבא שהיה שותף, בעיקר במימון, בקניות (דריי פיט…פלסטרים…וכו'), בהקשבה לסיפורי אימונים מדי בוקר, אבא שהפך להיות אבן דרך כה משמעותית בריצה הזאת.

בשלב בו אמור לבוא הקיר המפורסם, בק"מ ה-36, אבא המתין והזיז את הקיר.
שלושת הקילומטרים הבאים היו בסימן של "איזה כיף שפגשתי את אבא…" ואפילו הברך המציקה נדחקה מעט הצידה.
מסקנה חשובה: להביא מלווה מדהים ולמקם אותו בנקודת משבר אופציונלית, נותן המון כוח ומעלה חיוך גדול!

שלושת הק"מ הבאים, מיותר להרחיב. כל מרתוניסט, לפחות כך נדמה לי, מכיר את ההרגשה ש"הם" מרמים ושוכחים למקם נכון את סימון הקילומטרז' ופתאום, בין הק"מ ה-40 ל-41 זה נראה כמו נצח.

UNTER DEN LINDEN2

UNTER DEN LINDEN , הקהל נהיה צפוף יותר וכבר רואים את השער באופק הקרוב…די, זה תכף נגמר.
זהו, חוצים את השער יחד,T מילימטר לפניי, מפאת כבודו, גילו והוותק…כמו בדיסקונט, ואנחנו מרתוניסטים!
נגמר המסלול והמרוץ ומתחילה תקופה חדשה, מטרות חדשות.

אז מה היה לנו:
10 ק"מ בירושלים, משם הכל התחיל
9 ג'לים במהלך הריצה
8 ריצות סה"כ בבן-שמן
7 חודשי ריצה
6 אימונים שבועיים כולל חד"כ
5 שעות דיליי בנתב"ג
4 תחרויות 10K קטנות בדרך
3 כדורי איזוטון בריצה
2 מאמנים (ליאור וגווין)
1 מרתון מדהים

וזה המקום לעצור לומר תודות:
לרן ולמאמנים- ליאור והמפקד המאמן גווין.

לאבא – שהוא לא רק ספונסר ולא רק על המדליה האמיתית שהוענקה בסוף הריצה.
רק מי שרץ מבין כמה עוצמה יש לתמיכה בימים שלפני התחרות ולנשיקה-חיבוק במהלכה ואיך כל אלה דוחפים קדימה. עכשיו גם אתה מבין! תודה!

לחברים מהבית – כל אחד מכם שותף לחלק אחר, אם זה הפייסינג של צ'וק או ההתלהבות והתמיכה של מיכל, עדי פגיה, קאלי, סוזי, רותם (והמנג'ר) ונעמי…וזו ששותפה לההההכל, חוץ מהריצה עצמה, דנה – תודה!
אפרת נפש ואפרת פיזיו-תודה!
הילד בה"א הידיעה- כמה קשה וביקורתי, ככה תומך ודוחף…אני לא אתה, אבל אולי יום אחד אצליח להיות כמעט…  תודה בייבי.

ולגורו שלי, לשותף שלי, לחבר נדיר ולמרתוניסט האמיתי –T.
אולי הייתי יכולה לעשות זאת בלעדייך, אבל לא כ"כ טוב ולא בכזה כיף.
הרבה הרבה תודה על הדרך ועל התוצאה.
LIFE CHANGING EXPERIENCE להכיר אותך-תודה!

מיכל דוידסון