| הקדמה נעה ינאי, מנהלת המחלקה הנפרולוגית בבית חולים "הלל יפה", מתאמנת שלי באנדיור כבר כ 4 שנים. מתוך תפיסה בריאותית מקיפה, נעה יזמה, ובזכותה הקמנו לפני שנתיים וחצי את קבוצת פרסונל "הלל יפה". התחלנו בהליכה וחיזוק ברחבי בית החולים, עברנו לאימונים בחוף הים בשדות ים… וביום חמישי האחרון ארבעה מחברי הקבוצה (שלוש רצות ורץ) עשו את המרתון הראשון שלהם בטבריה. האווירה בקבוצה מיוחדת במינה. למרות שכולם עובדים בבית החולים, החברים בקבוצה הכירו והתקרבו מאוד אחד לשני דווקא בזכות הריצה. הם כבר רצו מספר מרוצים קבוצתיים כמו "הר לעמק" , "חוצה ארץ" ועוד מרוצים שהחליטו לרוץ כקבוצה.
הקבוצה במרוץ "חוצה ארץ" 2011- נעה שנייה משמאל לפני חודש נעה יצאה לשליחות של חודשיים לאי זעיר באוקיינוס השקט. הכיף שלי כמאמנת שלה, שאני מקבלת דיווחים על החיים באי בכלל ועל הריצות שלה בפרט, כולל מידע מהגוגל והגרמין… באחד המיילים האחרונים כתבתי לה – שעל השאלה "מה היית לוקחת לאי בודד" – דווקא לה יש תשובה ברורה.. עד כאן ההקדמה שלי, וזה מה שנעה ענתה בתגובה.. תמי ברוך. הרבה פעמים אנשים נשאלים – מה היית לוקח לאי בודד ? אני מניחה שתפקידה של שאלה זו הוא בדרך כלל לברר לעצמנו מה באמת חשוב לנו. החיים שלי הובילו אותי לכך שיש לי הזדמנות אמיתית להתמודד עם השאלה הזאת. אני נמצאת בנאורו, אי קטנטן ונידח ביותר באוקיינוס השקט. הגעתי לכאן לפני מספר שבועות בשליחות מדינתנו לשמש כיועצת לממשלה בתחום התמחותי (נפרולוגיה). עם הגעתי לאי הייתי בהלם מוחלט. מזג האוויר שונה, אנו מעט דרומית מקו המשווה במזג אויר טרופי: חם, לח מאד, רוחות חזקות מהאוקיינוס ועם קצת מזל גם גשם מדי פעם. הנוף האנושי אחר. המקומיים והרבה זרים, אך רוב הזרים גם הם מהמרחב הפסיפי. אנשים לבנים (סליחה שזה נשמע לא פוליטיקלי קורקט ) הם כאן מיעוט בטל בשישים. האוכל? אין על מה לדבר. אין ירקות אין פירות אין דברי חלב ויש רק לחם לבן, מה שהם אוכלים –בשר ודגים- אני לא אוכלת. הנהיגה כמובן בצד שמאל ואנחנו עשר שעות קדימה מישראל. האינטרנט מגמגם בצורה קשה והתקשורת עם הבית מקוטעת במקרה הטוב. מצאתי את עצמי שואלת מה לעזאזל???? ואיך להתחיל? התשובה נמצאה בבוקר למחרת .שש בבוקר, עדיין חשוך ,אני נועלת את נעלי הריצה וקדימה. או קצת קדימה וקצת אחורה. איך שיצאתי התנפלה עלי חבורה של כלבים. מדובר במטרד רציני, להקות של כלבים שמדי פעם מגיחים ומאיימים. נשמתי עמוק עברתי את זה והתחלתי לרוץ. זה לא היה פשוט, כל כך חם ולח והגוף כלל לא מגיב כצפוי. לא וויתרתי לעצמי וכך יצאתי בוקר אחר בוקר. בכל יום שרצתי הרגשתי שקיבלתי כוחות להתמודד ולעבור עוד יום.
האי של נעה… אם כבר הסתכלתם בגוגל אז ראיתם שמדובר באי פחות או יותר עגול. כמה שמחתי כשלאחר כמה ימים כבר הקפתי את האי בשלמותו (כ 18 ק"מ). לאחר מכן הופיע אימון העליות. מה יותר טבעי לאימון עליה מאשר לרוץ על נתיב המילוט לשעת צונאמי? אני בוודאות האדם המאומן ביותר על האי למקרה חירום שכזה. בדרך זאת כמובן אני מכירה את כל האי וגם את התושבים. זה לא עולם מערבי, וכאן אנשים פשוט לא רצים. האוכלוסייה אגב שמנה בצורה מחרידה והתחלואה בהתאם. אני עם כן תופעה חריגה, אישה לבנה שרצה בכל האי כמו…..
תמרור המילוט מצונאמי עדיין המצב לא מושלם. התרגלתי מאד לריצה בקבוצה. אני מתאמנת בקבוצה מיוחדת במינה מבחינת הקשרים בינינו. הבנות, שמשלימות את אימוניהן למרתון – מאד חסרות לי. אין בליבי ספק שהריצה תרמה באופן משמעותי ביותר להסתגלות שלי על האי. כך גם היה בהרבה מצבים בעבר. אני רצה כבר שנים רבות. בשבילי זאת דרך חיים. הריצה מלווה אותי בכל מקום שאני נמצאת. אין מקום בעולם שהגעתי אליו ולא רצתי בו. זה נשמע קצת מליצי אולי אבל עבורי – הריצה מדמה את החיים על האתגרים הרבים שבהם. אני לא רצה מהר ועל פי רוב אני נלחצת ממרוצים ותחרויות כאלה ואחרים, אבל אני לא יכולה לתאר את חיי ללא הריצה. אז הנה תשובה ארוכה לשאלה קצרה: לקחתי לאי בודד את נעלי הריצה וכן את חגורת המים את הכובע וכמובן את שעון הגרמין שלי שמצייר את מסלולי וחלק חשוב מחיי, על גבי מפת העולם. |
Leave A Comment