מאיה יפעת: הצ'ארם של הפעם השלישית

אי שם בתחילת 2008 מצאתי עצמי יושבת על סלע (וירטואלי) וחושבת על עתידי. לאחר תקופה בה אישיותי הספורטיבית סבלה ממשבר זהות קל (טריאתלטית? מרתוניסטית? סתם ספורטאית?) ומשבר מוטיבציה לא קל בכלל, הגיעה ההארה המבורכת: ארוץ עוד מרתון.

טלפון קטן למאמן כדי להפוך את העניין לרשמי, ויותר לא נזקקתי לסלע. מצאתי לי מטרה חדשה, ולדברי המאמן, לא מפתיעה בכלל. הוא ידע, כמוני, שבהיותי בוגרת שני מרתונים בשנה אחת (פריז ואמסטרדם 2007) אותם סיימתי בתוצאה המשאירה-טעם-לעוד של "4 ואסימון", המרתון הנוסף, זה עם קידומת 3, הוא רק ענין של זמן.
התהליך שהביא אותי בשנה השנייה ברציפות לקו הזינוק באצטדיון האולימפי באמסטרדם לא היה נטול משברים, שאלות ותהיות. ידעתי שהפעם הזו, השלישית בה ארוץ את המרחק הבלתי נתפס הזה, תהיה שונה. כבר סיימתי מרתון. עם חיוך. פעמיים. הפעם מעלים את הרף ומציגים לגוף ולנפש אתגר חדש: לרוץ חזק. לסיים במינימום זמן האפשרי עבורי.
במשך תקופת האימונים עוד יתגלה לי שאותו נעלם הנקרא "זמן מטרה" הוא מושג ערטילאי, הנתון לפרשנויות שונות ע"י אנשים שונים (קרי, המאמן ואני) ובעיקר נתון לשינויים.
תקופת האימונים. נא להכיר את זמן המטרה
בפעם הראשונה שהמאמן הכריז על זמן מטרה השיחה נשמעה בערך כך:
"את יודעת כמה את הולכת לעשות, נכון? <זמן-כלשהו>".
"המאמן, אני לא יכולה להמשיך בשיחה. צריכה לקבוע תור לבדיקת שמיעה דחופה".
"שמעת נכון. <זמן-כלשהו>. זה מה שתרוצי."
אני תוהה מה עליי לעשות עם המידע. לקבל את הצהרתו של המאמן כלשונה? הוא הרי מכיר היטב את יכולותיי. ואחרי שנים של עבודה משותפת, שני מרתונים, חצי איש ברזל ואינסוף טריאתלונים תחת שרביטו, קשה לי להתכחש לעובדה (ויסכימו איתי ותיקי השבט) שהוא ידוע כחוזה עתידות מדויק למדי.
למרות זאת, אני מתקשה לעכל את המספר. לא מעלה את <זמן-כלשהו> על דל שפתיי ולא חוזרת עליו בפני אף אחד. אנחנו צריכים קודם להתרגל אחד לשני, אני וזמן המטרה, לפני שנציג עצמנו בציבור כזוג רשמי.
מצוידת במוטיבציה גבוהה ובחברים חדשים שפגשתי בדרך, המשכתי לרוץ. רחוק יותר, מהר יותר ובאופן כללי: יותר. תהליך ההתרגלות קצר משחשבתי. ככל שהימים עוברים והאימונים הופכים לשגרה חמה ורטובה בקיץ התל אביבי, אני מקבלת את <זמן-כלשהו> כחלק בלתי נפרד מההכנות לתחרות. והוא כבר לא נשמע כל כך מאיים. (מה שאומר הרבה על רושם ראשוני).
רק שאז המאמן מחליט להוסיף צבע ולמתוח עוד את הגבולות. הוא מוציא את כדור הבדולח שלו ומצהיר על זמן מטרה חדש.
"אבל המאמן, אמרת משהו אחר."
"אז אמרתי. עכשיו את שווה לפחות <זמן-חדש-כלשהו>".
בהיותי מתורגלת בעיכול מהיר של מידע הנחשב הזוי בשמיעה ראשונה, אני ממלמלת משהו על הצורך לחשוב על זה ומסיימת את השיחה. ככל שאתחיל מהר יותר באותו תהליך עיכול, כך ייטב לזוגיות שלי ושל <זמן-חדש-כלשהו>.
הישורת האחרונה. יחסינו לאן?
 תוך כדי ריצות האימונים באצטדיון, בבן שמן, בפארק ובוואדי הישן, אני מדסקסת עם שותפיי השונים את זמן המטרה. הם בעד. נותר רק לשכנע את עצמי שזה אותו זמן מטרה מוכר שכבר פלש לחיי והתנחל שם, רק שעכשיו הוא חדש ומשופר.
שלושת השבועות האחרונים אינם קלים. משבר מנטלי, עייפות החומר ועוד כמה מהמורות בדרך גורמים לי להטיל ספק ביחסיי עם <זמן-חדש-כלשהו>.
"אני כבר לא בטוחה שזה זה," אמרתי לו ערב אחד. "אולי יש זמן מטרה אחר, שיתאים לי יותר. שאיתו יהיה קל ופשוט. זה לא אתה, באמת. זו אני."
זמן המטרה לא טורח להיכנס להסברים וחישובים, רק שולף את הנשק האולטימטיבי: כדור הבדולח של המאמן. אני נותרת ללא מענה (וזה לא קורה הרבה) ומחליטה לתת לנו עוד צ'אנס. כך נמשכה לה מערכת היחסים המשונה, עד שהפכה לשם דבר בחוגי הסובבים אותי. לתקופת הטייפר כבר נכנסנו יד ביד, אני וזמן המטרה.
את "השיחה", אותה ישיבה בה ממפים כמעט כל רגע לפני אחרי ותוך כדי התחרות, שוחחנו אני והמאמן כמה ימים לפני הנסיעה. את הנוהל הכללי אני כבר מכירה מנסיעות קודמות. לגשת לסופר הקרוב למלון, לקנות מים, מיץ ונשנושים. להקפיד לשתות ולאכול היטב, אבל לא יותר מידי. לרוץ כחצי שעה על מסלול התחרות ביום שלפני. לספוג אוירה באקספו.
"המאמן, תחדש לי," אני מוחה. "זאת בכל זאת תחרות שונה."
משם השיחה הפכה לתכנון אסטרטגי מדויק ומפורט, שלא היה מבייש פורום קציני מטכ"ל בעת מלחמה, מינוס הסיכות על המפה. איך להתחיל, מתי להגביר, איזה קצב להחזיק עד הסוף, איפה להזהר מרוחות.
יצאתי לדרכי מצוידת בשתי תוכניות ריצה. תסריט ליום טוב, וליום פחות טוב. את התסריט השלישי, אותו דימיתי שאסגור בקופסה מהסוג הנמצא בצמוד לפטיש קטן ושלט המורה "שבור זכוכית בשעת חירום", לא קיבלתי מהמאמן. הוא טען שלא אצטרך אחד כזה. שוב לא נותר לי אלא להאמין לו. על הנייר הכל באמת נראה פשוט למדי. רק לבצע לפי ההוראות, ויהיה בסדר.
אני דוחקת לפינה נידחת במוחי את הקלישאה האומרת שלמרתון חוקים משלו.

התחרות. כואב? לא כואב! בעצם כן
יום ראשון בבוקר. אמסטרדם על הרגליים לכבודנו. מזג האויר מאיר פנים (מתוקף הסכם שיש לו עם תושבי העיר ומארגני התחרות, הגשם תמיד בחופש ביום בו מתקיים המרתון). מצב הרוח בשמיים. חיבוקים, כיפים וצ'פחות על קו הזינוק. אין סיבה נראית לעין שלא להרביץ את ריצת חיי.
מייד לאחר הזינוק ההרגשה מדהימה. קהל מעודד, רעש, מוזיקה. רצה כמו בובת קפיץ ששוחררה לחופשי, ומרוב התרגשות והטמעות באווירה אני מפספסת את סימוני הקילומטרים ומאבדת את השליטה בקצב. ידעתי שזה לא לגמרי בסדר, אבל חשבתי שהקצב נינוח ולא חזק מידי ובק"מ הבא אתייצב.
הק"מ הבא היה התשיעי. והנינוחות הזאת תעלה ביוקר.
את עשרת הקילומטרים הראשונים אני גומעת ב 48 דקות. כ 2 דקות מהר יותר מהתסריט הטוב. בלי להרגיש שהתאמצתי. אילו היה זה מירוץ של 10 ק"מ הייתי שמחה. אבל במירוץ הזה יש עוד 32 ק"מ, ואני לא שמחה בכלל. הגדרה מדויקת יותר: מבוהלת.
איך רצה מנוסה ושקולה כמוני, "השוטרת", כפי שכינו אותי שותפיי לאימוני רביעי כשלא נתתי להם להרים את הקצב, נופלת בפח הכי בנאלי שיש ופותחת את המרתון מהר מידי? ומה לעזאזל עושים עכשיו, כשהטעות כבר נעשתה?
"נרגעים, מייצבים קצב וממשיכים כמתוכנן," אומר הקול הפנימי, שבאופן חשוד ביותר דומה להפליא לקולו של המאמן.
"להרגע ולהמשיך כמתוכנן," אני חוזרת על ההוראה.
קצת אחרי אותו ק"מ עשירי, תוך כדי נסיונות ההרגעה, אני מגיעה אל הפייסר של 3:30. האיש עם הבלון הכחול וחבורת הרצים הענקית שמקיפה אותו הם בדיוק הבית שחיפשתי, ואני מצטרפת בשמחה. הוייב הטוב של הקבוצה מחזיר לי את האופטימיות שהשארתי מאחור, כשגיליתי כמה לא קליל היה הקצב הקליל. מחליטה שמעכשיו הריצה תהיה פשוטה ומתודית: אחרי הבלון הכחול, בקצב קבוע. 5 "דקומטר" בדיוק. עד הסוף.
הקילומטרים חולפים במהירות ובנוחות, למרות רוח לא נעימה על גדות האמסטל. את שיאי האישי ב 15 ק"מ אני סודקת קלות ומורידה ממנו כדקה. השיא בחצי מרתון מתנפץ ונפרד מ 4 וחצי דקות. מרגישה מצוין ועסוקה בעיקר בלהתמקם טוב יותר כדי להתגונן מהרוח (נסיוני כרוכבת היה חייב לעזור מתישהו). מרשה לעצמי אפילו לפטפט עם שני ישראלים וטריאתלט בלגי שהכרתי תוך כדי ריצה.
קבוצת ה 3:30 רצה בחברותא. מעבירים כוסות מים, מחליפים מילות עידוד, מזהירים ממכשולים לאורך השביל הצר. האידיליה הזאת נמשכת עד הק"מ ה 29, שם אני מוצאת עצמי לבד, לאחר שהקבוצה החלה להתפזר.
בתחילה עוד חשבתי לתומי שהפייסר החליט להגביר. טרם הפנמתי את מה שהחל לקרות באותו רגע ועתיד להמשך עוד שעה ארוכה וקשה: מחלקת הגביה התייצבה לקבל את המגיע לה. הגיע זמני לשלם על הפתיחה המהירה.
התשלום הראשון לא מאוד יקר, ונמשך כ 2-3 קילומטרים. אני מאטה, אך עדיין רואה את הפייסר קצת לפניי.
התשלום הבא כבר כואב. דעיכה פיזית ומנטלית, הכוללת גם ריבית בצורת כעס על הטעות שהביאה אותי למצב העגום. הבלון הכחול מתרחק, ואיתו חלום ה SUB 3:30 (הלא הוא <זמן-חדש-כלשהו>).
עשרת הקילומטרים האחרונים עוברים על הגוף והראש במאבק בלתי פוסק. תוך כדי מאבק אני לא יכולה שלא לגחך לעצמי לנוכח הניגוד המשווע לעשרת הקילומטרים הראשונים, אותם רצתי באופוריה מוחלטת ובקלילות מתעתעת, שהיה נדמה שתמשך לנצח. או לפחות כל עוד ארצה להמשיך לרוץ.
אני מפעילה את כל השיטות המנטליות אליהן התוודעתי בשנים הרבות בהן אני עוסקת בספורט סיבולת. נזכרת בשיחה עם מאיה בחדרנו בלילה שלפני. אמרתי לה שאסור לתת למחשבות רעות להשתלט. מייד לדחוק אותן מהראש בעזרת מחשבות טובות על חציית קו הסיום, החיבוקים עם החברים והארוחה שאחרי.
נזכרת, ומתקשה ליישם בעצמי.
זה הזמן לחלק את הריצה לקילומטרים בודדים. רק אחד. ועוד אחד. בשלב מסוים גם זה לא עוזר, וכל קילומטר מרגיש ארוך מקודמו. אני משוכנעת שהריצה הזאת לעולם לא תגמר. קערות הפסטה שאכלתי בימים שלפני הריצה עולות וצפות מול עיניי. דיברתי על ליבה של כל אחת: בבקשה, תני לי כוח רק לקילומטר אחד. כל כך הרבה פסטה אכלנו אצל ידידנו פפינו, זה חייב להיות שווה משהו…אבל את המשהו הזה כנראה כבר ניצלתי.
בעודי הופכת במעמקי התודעה כדי למצוא בדל עידוד שטרם ניסיתי, מגיע הק"מ ה 40. אני נתקלת בשני חבריי, מהם נפרדתי אי-שם בעבר הרחוק, כשכולנו עוד הרגשנו טוב. מצליחה לפלוט "ביחד?" חלוש, אבל הרמת היד כדי לטפוח על שכמו של אחד מהם מתגלה כפעולה שדורשת יותר מידי אנרגיה, וסביר שנראתה כהכלאה בין גירוש זבובים לנסיון מגושם לתת עידוד ולקבלו באותו זמן.
ב 2,200 המטרים האחרונים הגוף כבר מרוקן והראש עייף מלנסות להחזיקו על הרגליים. לפתע – הברקה: נזכרתי בבעיות זמן-מהירות-דרך. התובנה הגדולה, האומרת שזה יגמר מהר יותר אם ארוץ מהר יותר, הספיקה כדי להשתיק את הקול המייבב שבראשי ולהביא אותי בריצה קלילה אל תוך האצטדיון.
מעניין. המוח המותש והמתעתע חיכה לרגע האחרון כדי להציג את המובן מאליו כהברקת המאה.
לקו הסיום אני מגיעה בזמן נטו של 3:37:53. כמה דקות מעבר לתסריט הפחות-טוב של המאמן ופוזיטיב ספליט של 9 דקות, אבל שיפור ענק לשיאי האישי. החלפתי קידומת בגדול ובסטייל.

כנראה שהתהלכתי באצטדיון כשיכורה, כי חובש הולנדי ניגש לשאול מה העניינים. אמרתי לו שאני בסדר, והלכתי ולחפש את החברים שהיו קצת אחריי. הגוף בשוק. אפילו הדמעות, שבשני המרתונים הקודמים זרמו בגלונים מייד עם חציית קו הסיום, מיאנו לצאת. כנראה שגם זאת אנרגיה שלא היתה בנמצא. אני מבקשת מאחד העובדים שיעזור לי עם שקית הניילון שמחלקים בסיום ומצפים מאנשים שזה עתה רצו 42.2 ק"מ ללבוש בעצמם (בדיוק לפני שאנחנו גם מתבקשים להוריד לבד את הצ'יפ מהנעל!).
בדיעבד, כנראה שהחובש ההולנדי לא היה צריך לוותר. התשישות מנעה ממני לדאוג להתאוששות נכונה, ומצאתי עצמי זמן לא רב אחר כך על סף היפותרמיה, עם יותר מידי נוזלים ומעט מידי אוכל בבטן, סובלת מבחילה וערפול חושים. רק כמה שעות ומרק עוף אחד מאוחר יותר הגיעה ההתאוששות.
בלילה, עם עצמי, אני מהרהרת שוב במסע שעבר עליי באותם 10 ק"מ אחרונים. לא חשבתי שזה יהיה קל. הרי רצתי כבר שני מרתונים ואני יודעת שאין דינם של 10 הק"מ האלה כדין 10 ק"מ בכל סיטואציה אחרת. מאידך, לא ציפיתי לקחת את הגוף והנפש למקום בו רגל אדם לא דרכה מעולם.
בשורה התחתונה, כשהנסיבות אילצו אותי להתמודד עם הקושי, יכולתי לו. ועל כך אני גאה.
כל זה לא היה אפשרי ללא הליווי הצמוד של המאמן, שידע הרבה לפניי על שינוי הקידומת המסיבי שהולך לקרות באמסטרדם. רן, תודה ענקית על האמון שנתת בי. לא ויתרת לי כשרציתי ללכת בדרך הקלה ולימדת אותי שגבולות נועדו לפריצה ושיאים – לשבירה (על מרק העוף נתחשבן בפעם האחרת).
תודה גם לאנשים המקסימים שליוו אותי בדרך הארוכה, והפכו אותה לנעימה הרבה יותר: ה"פלטון" של הדר יוסף בימי רביעי וזה של בן שמן בשישי. פרלמנט הבוקר של סיקפה וזה של לייבפרסון, קומה 12. עודד אסף ומאיה ( בלעדיה לא היו "שתי המאיות") – קבוצת התמיכה הכי מגניבה בעיר. היה כיף!

מאיה יפעת, אנדיור,