יום ראשון, ה 17.2.08, 07:00, אני מתעוררת מהשעון, מסתכלת עליו, הוא מסתכל עלי, ואז מתחילות השאלות.
מספר שניות של סימני שאלה מתגלגלים בראש כמו במכונת הימורים, ואז האסימונים יורדים, אני מתחילה להבין, ההכרה חוזרת אלי אחרי שאתמול בערב נרדמתי כבר בשבע וחצי בערך.
זהו, זה נגמר, עבר, מאחורי, אין היום אימון, אין לי מטרה…

כן, נעלמה לה המטרה
אני קמה, מתארגנת ויוצאת ליום עבודה נוסף. נכנסת למכונית, נוהגת באיטיות בפקקים, מסתכלת על כל אלו שבמכוניות לצידי ושואלת את עצמי האם מי שמסתכל עלי יכול לראות עלי משהו, האם קולטים עלי, האם השתנה בי משהו ואפשר לראות שאני לא כמו כולם, שאתמול עשיתי משהו שלפני 9 וחצי חודשים לא דמיינתי שיכול להתרחש, האם מישהו בתוך כל הפקק הזה בכלל שמע על מה שקרה אתמול בעין גדי, וכמה אנשים מתוך הנהגים סביבי רצו שם בכלל.

אני מיוחדת או שזה סתם?
האם אני כבר נראית כמו כל המשוגעים והמשוגעות שנראים נורא רציניים במה שהם עושים, אנשי הטייץ והרודיפרוג'קט?

אני מגיעה לעבודה, בקושי הולכת, כל הגוף כואב, עייף, אני מחוקה.
אני יודעת שאם לא אגיד לאף אחד סביבי, איש לא ידע מה עשיתי אתמול, למרות שסיפרתי לכולם קודם. אולי זה מה שהייתי רוצה באמת, שכולם יתעניינו, כמו חבורת אנדיור המופלאה.
פה לא ממש מבינים מה זה לרוץ 21 קילומטר, וגם, כנראה, יש דברים חשובים יותר. לרובם זה נראה משהו רחוק, מופרך, כולם כמובן מלאי הערצה אבל הם לא ממש יודעים לפרוט זאת לחיי יומיום. זה מספר, זה נשמע הרבה, בטח מתנשפים הרבה, לא באמת מבינים.

ההתרגשות שקדמה למירוץ היתה גדולה. הרבה מתח, הרבה דיבורים, הרבה מחשבות ובעיקר הרבה ריצה.
את הדרך לחצי המרתון הראשון שלי לא עשיתי לבד, היו איתי שתיים: טלי פינק, המאמנת המופלאה וטופז היקרה.

בחודשיים האחרונים, בכל בוקר, כמעט, כשסימנים של שמיכה עדיין על הפנים ובעיניים יש מבט חצי זועף, חצי שואל, נפגשנו, טופז ואני, על מסלול האימונים.
היו לנו רגעי שיא: הלכנו לישון כשהירח כבר בשמיים וקמנו לריצה כשהוא עדיין היה שם, הצלחנו לנטוש את המיטה בשעות בלתי סבירות בעליל, יצאנו מהבית כשעוד קרח על המכוניות, רצנו נגד הרוח בנעליים רטובות לגמרי (ולא מזיעה), קיללנו את כל העולם, רצנו בפעם הראשונה שעה וחצי, ואחר כך בפעם הראשונה שעה וארבעים וכך הלאה והלאה. הכול בפעם ראשונה.

בסוף כל ריצה, בשיחה ביני לבין טופז וביני לבין עצמי, חשתי גאווה על מה שאני עושה. וכן, היינו מרוצות מעצמנו. לאט לאט הגדלנו מרחקים, התמקדנו, התאמצנו, קיטרנו והמון המון צחקנו… שעות של ריצה משותפת, שיחות ארוכות, ארבע שיחות טלפון ביום, ובדרך לחצי המרתון הראשון נרקמה חברות מופלאה.

למרות שלפעמים נראה היה שזה לא יגיע, ה- 16 בפברואר הגיע לבסוף. כמה דיברנו ולירלרנו על התאריך הזה..

בדרך לעין גדי היו המון בדיחות, השמש עלתה תוך כדי נסיעה, הגענו.
לא היה ברור מה הסיפור פה עם מזג האוויר, זה אפילו לא דומה למה שהשארנו במרכז.
שוב מופיעים סימני שאלה ומערבלים את הראש, ככה זה עם בנות, כנראה.
עם איזה בגדים נרוץ. טייץ ארוכים, , טייץ קצרים, חולצה עם שרוול, בלי שרוול, דקה, עבה?
מנסות כך, בודקות אולי אחרת, ואחריחמש דקות מחליפות. לא, בכלל לא היינו לחוצות, ממש לא.

מאיה ארטל עין גדי2 2008

באדיבות טלי שיאצו

רגע לפני הזינוק, עומדים כולם בצפיפות, כמו פרות לשחיטה ומחכים.
אני קוראת לטופז, נותנת לה חיבוק, ואומרת לה בשקט ובהתרגשות גדולה: טופזה… אנחנו פה! זה קורה, ושיהיה בהצלחה!

כשהחלטתי לרוץ חצי מרתון, ידעתי שאני רוצה שמשפחתי תחכה לי בסוף, הודעתי לכולם שמי שיכול מגיע! המחשבה שאגיע לקו הסיום והם יחכו לי שם, יראו אותי מסיימת, מילאה אותי התרגשות וגאווה.

מאיה ארטל עין גדי 2008

לקראת סוף הקילומטר ה -19 ראיתי את דוד שלי מחכה לי (גם הוא רץ את החצי, סיים לפני ובא לגרד אותי). הרבה פעמים דמיינתי את הרגע הזה וחיכיתי לו. פתאום הרגליים התמלאו כוח, הלב פירפר והדבר הראשון ששאלתי אותו היה האם מחכים לי בסוף.
"כן!" הוא אמר לי, "כולם שם מחכים רק לך". כל כך רציתי שהם יראו אותי, הרי זה לא מסוג החוויות שהם או אני יכולנו לדמיין שנחווה, לא אני בתפקיד הרצה ולא הם בתפקיד המעודדים.
מין סיטואציה תלושה כזו…

מאיה ארטל עין גדי3 2008

באדיבות טלי שיאצו

עוד מספר שניות של מאמץ גדול ואני חוצה את קו הסיום. חוץ מדמותו המופתעת של רן שילון, לא היה שם הרבה.
לא היו זיקוקים באוויר, השמיים נשארו כחולים ולא ירד גשם.
הכל המשיך כרגיל אבל אני סיימתי בחיוך את חצי המרתון הראשון שלי בחיים!
השעות לאחר מכן היו כמו התחושה שיש כשחוזרים מחו"ל אחרי תקופה ארוכה, חברים ובני משפחה מתקשרים, מתעניינים ואני מספרת שוב ושוב…

מאיה ארטל עין גדי1 2008

באדיבות טלי שיאצו

ואז, למחרת בבוקר , מלבד הכאבים משהו חסר בהרגשה.
אולי זו המטרה שהתפוגגה, אולי זו טופז, תפסה אותי באסה.
מה קרה פה, אני לא אמורה להיות גאה ומאושרת? מה הדיכאון עכשיו? בכל הפעמים שדמיינתי את היום שאחרי המירוץ הוא היה צבעוני הרבה יותר מאפרוריות הבוקר הזה.

מה עושים ברגעים שכאלו? מתקשרים לטלי, זה ברור. טלי הנפלאה והמקסימה הרגיעה ואמרה שזה בסדר, גם זה כתוב בספרים, תופעה מוכרת.
קולה של טלי תמיד עזר לי לעשות סדר בראש, להירגע, לשים דברים בפרופורציות.
וכן, באנדיור צריך את זה , לפעמים.כשמישהי כמוני נכנסת לעולם הריצה והספורט, מכירה אנשים נפלאים שכל היום יכולים לדבר רק על ענייני ספורט (גם אני), קל לאבד פרופורציות.
חשוב לזכור, שלא כל האנשים רצים חצאי מרתונים ומרתונים שלמים, גם לא 10 ק"מ, לא כולם מתאמנים ברצינות כזאת, וכן, מעטים מהחברים שלי, אלה שלא מתאמנים באנדיור, יודעים על מה אני מדברת כשאני אומרת חצי מרתון, או מה זה לקום בשעות שאני קמה.

אז כן, אני גאה בעצמי, בטופז, אפי, איילת, אושיק, לילי, נילי, מאיה, סוזי, עפרה, גל, דקלה, יפעת, רונית, טלי שילון, טלי שיאצו, סמדר, נאווה, ורד ובכל הבנות של קבוצת הנשים של טלי.

אני שמחה להיות חלק מהקבוצה הנהדרת הזו, אני שמחה לקום ולרוץ כמעט כל בוקר ואני מאושרת שסיימתי חצי מרתון!

והפרחים לטלי פינק ולרן שילון!

מאיה ארטל
אנדיור