לרוץ מרתון בפעם הראשונה: דליה מיכאלי

רצים תוהים איך הגוף יעמוד במאמץ הזה, ובעיקר, מה קורה מהק"מ ה25 ואילך?
לפני כחודשיים, כמעט שנתיים אחרי שהתחלתי בכלל לרוץ, רצתי את המרתון הראשון שלי. במהלך האימונים לקראתו, רצתי ריצות רבות, פעמיים ביום, בוקר וערב. הגעתי עד 100-110 ק"מ במצטבר לשבוע, אבל אף ריצה לא ארכה מעל 24 ק"מ. טקטיקה שנקבעה ע"י המאמן שילון, שנועדה למזער את הסיכון לפציעה, ועדיין להביא את המתאמן ליכולת הנדרשת. ואכן, במשך 3 חודשי ההכנות הגוף עמד היטב במשימה.לא כאב ולא פציעה. אבל החשש הכבד מה יקרה בזמן אמת, מעבר ל25 ק"מ ,לא הרפה.

שבוע לפני המרתון, כשמורידים את היקף הריצות ואת עומס האימונים,  הופיעו מיחושים וכאבים בכל הגוף. הייתי בטוחה שזו הקריסה ממנה חששתי. עד יום לפני, הראש מסרב להאמין שהיכולת ישנה.

אבל, עמיתי הרצים! כשרצתי במרתון, אחרי הקילומטר ה-25, כשהחל המסע ללא נודע, הסתבר לי שהכל עובד כמו שצריך. כל ק"מ שנכבש תחת רגלי הוכיח לי שההכנה היתה נכונה וטובה. לא "קיר" ולא משבר! רק עוד ריצה ארוכה מאד ולא קלה, אבל נפלאה. איזו חוויה!!! איזה מבחן מוצלח ומדהים לקצה גבול היכולת האנושית. הרי בגלל זה אנחנו רצים מלכתחילה!
ועוד כמה נקודות חשובות:כולכם יכולים! זה עובד-הקשיבו למאמן, אל תנסו מה שאין בתוכנית. גם ק"מ שמצטברים מריצות קצרות יותר, אבל תכופות, עושים את העבודה. זו ריצה של אנרגיה. הקפידו של אכילה ושתייה במהלך הריצה, כמו שהורגלתם במהלך האימונים. קחו בחשבון שבמהלך תקופת ה"טייפר" הכל כואב. זה בסדר. עד לקו הזינוק זה יעבור.

דעו שאתם עושים דבר שהוא מאד גדול ויחודי. תהנו, תהנו, תהנו! ביום המירוץ אלווה את כולכם גם בלב. בהצלחה, דליה