| כל מי שרץ מרתונים מכיר את מרתון ניו יורק, שמתקיים בנובמבר כל שנה, והיה רוצה להשתתף בו, לפחות פעם אחת. אבל-כדי לרוץ אותו צריך או לקבוע קריטריון. שזה אומר לרוץ מרתון אחר בזמן שלא קל להשיג, או לזכות בהגרלה, שלנוכח הביקוש העצום-גם זה לא פשוט. לא הרבה יודעים שיש גם חצי מרתון בניו יורק שמתקיים במרץ ושגם כדי לרוץ אותו צריך לזכות בהגרלה. בהגרלה למרתון המלא לא זכיתי. אבל, למרבה ההפתעה נרשמתי להגרלה של החצי-ועליתי בגורל. יש לי חברה טריאתלטית,לאורה, שגרה במנהטן וחברה ב NEW YORK ROAD RUNNERS היא ואני מתכוננות עכשיו במקביל לאיירונמן שיהיה באותו התאריך, 24.7.11- אבל כל אחת תעשה אותו במקום אחר בעולם. לאורה וחבריה נרשמים בדבקות בכל שנה לחצי מרתון הזה ועדיין לא הצליחו להתברג בתוכו. איזה תסכול!!! אבל-היא הבטיחה לי שאם אני מגיעה לרוץ אותו-היא תצטרף אלי ותרוץ ביחד איתי. להגיע לניו יורק זו תמיד חוויה. הכרך השוקק העצום, גורדי השחקים עוצרי הנשימה,המסעדות ומקומות הבילוי וברודווי המעטירה מספקים חוויה מיוחדת ובלתי נשכחת. הרחובות במנהטן תמיד הומים מתנועת מכוניות בלתי פוסקת. מי ראה פעם את ברודווי ללא אף מכונית נוסעת בה??? יום ראשון בבוקר 20.3.11 חצי מרתון ניו-יורק בבוקר המירוץ היה בהיר וקרררררר. 2 מעלות צלזיוס בחוץ! השעה 05:00 בבוקר. כל העיר נמה עדיין, רק ברכבת התחתית צפוף מאד. נהר של אנשים בטייטס ונעלי ריצה, בכל הצבעים והגדלים. כולם עטופים בסוודרים וצעיפים. קר מאד כבר אמרתי? מגיעים לסנטראל פארק. שורה ארוכה של אוטובוסים ממתינה לאסוף את התיקים מהרצים, כדי להביא אותם לקו הסיום. סיום המירוץ יהיה רחוק משם-בבאטרי פארק. פוגשת את לאורה חברתי מניו יורק. איתה יפנית דקיקה, היטאצ'י, שתחבור אלינו גם כן לריצה. מתארגנות ב"כלובים"כשמסביב המון קהל מעודד. מאיפה כולם הגיעו כל כך מוקדם בבוקר? ואני עדיין לא מבינה איך הרגליים בכלל יזוזו בקור הצורב הזה. מראש לבשתי סווצ'ר חדש שתכננתי לזרוק במהלך הריצה. תרועת הזינוק ואנחנו יוצאים לדרך…. אחרי כמה דקות הרגשתי שהשכבות שעלי מכבידות והסווצ'ר נזרק לקהל המריע יחד עם עוד עשרות שכאלה. הסיבוב הראשון הוא בפארק. לאורה הזהירה אותי מראש שיש שם 2 עליות קשות וארוכות שהן אימת הרצים. לאורך כל הריצה בפארק אני מחכה להן-ו…מסתבר שהכל יחסי! היטאצ'י מכתיבה לנו קצב מהיר ולמרות שאני זורמת איתן, אני אומרת לה שזה לא יחזיק אצלי לאורך זמן ובטח תיכף אאלץ להאיט ואניח להן לפרוץ קדימה. אנחנו מחייכות זו לזו ולקהל, זורמות בנהר האדם העצום המתפתל. מעבר לשבילי ועצי הפארק נשקפים אלי גורדי השחקים של מנהטן. איזה דבר הזוי לרוץ שם! אחרי 3 ק"מ אני ממשיכה לרוץ רק עם היפנית. הקצב עדיין מהיר מדי לתחושתי. אני עדיין מחפשת את העליות הקשות שלא מגיעות, כשלפתע רואה שכבר עברנו 10 ק"מ, ואני רצה מהפארק החוצה לשדרה השביעית. תמונה סוריאליסטית. הכבישים של מנהטן ריקים ממכוניות ומלאים ברצים. המון קהל מעודד עוטף מהצדדים. מולי הבניין הגבוה המפורסם עם התמונות המתחלפות של TIME SQUARE. כאן כבר לא ראיתי גם את היטאצ'י.. היא סיימה את המירוץ שתי דקות לפני, ולאורה כמה דקות אחרי. 
אבל-אי אפשר לומר שרצתי לבד… למרות הקצב המהיר מצליחה להחליף מילים עם רצים אחרים, קריאות ודברי היתול. רצה הלאה לאורך נהר ההדסון. משוכנעת שעוד מעט, עוד מעט ואני מאטה…
איזה אושר שיכולה לרוץ ככה. לרוץ את נשמתי לבורא. דליה מיכאלי |
Leave A Comment