ישנם מבחני יכולת וישנם מבחני מיון, וישנו שילוב ביניהם. מבחן יכולת הינו מבחן שבודק את יכולתו של אדם בנושא מסוים. מבחן מיון הוא בעיקרו מבחן שבודק יכולת כלשהי, אולם ההתמקדות אינה על היכולת, אלא על המטרה להבחין בין הנבחנים. בדרך זו, אם נתבקש לקבל X אנשים לפי הצלחתם במבחן, נוכל לקבל את ה-X הטובים ביותר ביכולת זו, מבלי שתהיה לנו בעיה בנקודת החתך.

במבחן מיון היחסיות הינה המרכז, במבחן יכולת התוצאה עצמה, האובייקטיבית, היא החשובה. במבחן יכולת אין כל בעיה תיאורטית שכולם יקבלו 100, אולם במבחן מיון אם כולם יקבלו 100, או כל ציון אחר זהה, לא נוכל למיין אותם. כשאנו מקבלים ציון גבוה במבחן יכולת, אנו יודעים שיש לנו ידע טוב מאד בחומר האמור. ואילו, כשאנו מקבלים ציון גבוה במבחן מיון, לא נוכל לקבוע האם זה טוב או לא – מבלי לדעת את תוצאותיהם של שאר הנבחנים. "לאיזה מקום הגעת" זו השאלה המרכזית במבחן מיון, "באיזה תוצאה סיימת" זו השאלה שמעניינת במבחן יכולת (או בחיבור לעולמינו: כשרצים מעל 40,000 רצים במרתון, מכל הגילאים, אין טעם לשאול באיזה מקום סיימת…). כל החובבנים והמקצוענים סביבנו, רצים, רוכבים, שוחים, יודעים בשרירים שהם נבחנים. הם לא שם בשביל המבחן, אבל רובנו ננסה "לעשות יותר טוב מפעם שעברה", או "ספרינט בסוף כדי להשיג את השחצן שהשיג אותי באופניים".

אנחנו גם בוחנים את עצמנו. באיזו קבוצה אנחנו ממוקמים, של "הטובים", "היותר טובים" או "הכי טובים". מי שעושה טריאתלון קצר בתוצאה מצוינת, אין זה אומר שיעשה טריאתלון ארוך בתוצאה טובה, אך מי שממש לא מצליח בטריאתלון קצר, כדאי שלא ימיין עצמו לישראמן. בשנה שעברה החלטתי שאני רוצה מטרה חדשה, ובעצתו של רן, הוחלט שאלך על חצי ישראמן אילת. זוהי תחרות ישראלית מאורגנת להפליא (המחמאות, כנראה, ליוסי מלמן וחבריו). באותה הזדמנות החלטתי גם להחליף מאמן – בהתחשב שניר, המאמן, עזב את אנדיור –החלטתי להיות מתאמן של רן שילון, המפקד הראשי. לצערי זה היה קצר מדי – נהניתי מכל רגע, אבל זה לא הסיפור של היום.

הסיפור של היום מתרכז בשני הדברים שהיו חלשים מאד אצלי, והכוונה ב"חלשים מאד" היא אובייקטיבית וסובייקטיבית – שחייה, בעיקר ארוכה, ורכיבה בעליות, בעיקר מטורפות כמו באילת. לכן, על זה עבדנו. עבדנו חזק. אם לפני האימונים לא היה לי סיכוי לסיים את מרחק השחייה שבחצי ישראמן, ולא יכולתי להגיע לישורת היחסית לאחר העליות ברכיבה,  לאחר מספר חודשים ההרגשה היתה שאני אצליח, ואצליח טוב.

בבוקר התחרות התעוררתי כשעתיים לפני המועד המתוכנן, רוצה לומר ישנתי ארבע שעות, והגעתי כולי זורח לזינוק על החוף. השחייה הייתה נהדרת. הייתי טוב אובייקטיבית, אבל גם יחסית. גם יכולת אישית הרבה יותר טובה מבעבר, יעני נתתי לעצמי "טוב מאד", וגם במיון, אני כבר לא אחרון בשחייה, אלא בערך באמצע. בשבילי זה כמו לקחת מקום ראשון.

מהר החלפתי לבגדי רכיבה, והתחלתי ברכיבה לכיוון העליות. נכון שעברו אותי לא מעט אנשים, אבל בהתחשב בכך שיצאתי מוקדם (יחסית) מהמים, זה היה טבעי. אבל גם פה הייתי "מעולה" אישית – הגעתי לנקודה העליונה לפני הישורת, מהר בהרבה מביצועי במחנה האימונים באותו מקום כמה שבועות קודם לכן! רכבתי לא רע גם בתחילת הישורת, ורק בסיבוב חזרה הרגשתי בפעם הראשונה שמשהו לא הולך, ממש לא הולך – לא הצלחתי לחשוב ברור, לא הצלחתי לרכוב במהירות סבירה. סבירה אני מתכוון במהירות של ריצה קלה… עד כדי כך הייתי מנותק, ואז הבנתי משהו שצופה מהצד היה מבין מייד – מהזינוק למים לא אכלתי דבר, ושתיתי פחות מבקבוק קטן, ומי שרוצה הבהרה, הייתי מיובש לגמרי, ובלי אנרגיה זמינה.

ברור שהייתי אחרון (או אחד האחרונים), אבל למזלי, ולמזלי הלא מספק זה קרה רק עכשיו ולא שעה קודם – עצר לידי רכב ליווי ושאלו מתוכו "אתה צריך משהו?". הדבר החיובי היה שנתנו לי בקבוק ליטר מים לשתות. ואילו השלילי היה שנתנו לי רק מים. בנקודת ההחלפה שתיתי ואכלתי (את האוכל והשתייה שהמתינו לי שם בתיק), והתחלתי לרוץ אחרי מנוחה קלה. ממש עם ההתחלה של הריצה נתפסו לי השרירים ברגליים, הכל נהיה בלוק עץ אחד גדול. וכך דילגתי עד למטה. סיימתי עם האחרונים.

מוסר השכל – יש כאלו שיקראו ויגידו שלהם זה לא יכול לקרות, ואני סתם מטומטם/חסר אחריות/רשלן. אז האמת שלא – אני אולי מטומטם, אבל דווקא בעניינים האלו אני מאד אחראי ורציני. מה שקרה זה שנפלתי לבור במקום שלא ציפיתי לו – זה שיצאתי די באמצע בשחייה, זה שלא עברו אותי כולם ברכיבה של העליות הקשות – שני הדברים הללו הפכו אותי למאושר באדם, לזה שמרגיש שהוא הרבה יותר טוב ממה שהוא באמת – ובזמן שעוד יכולתי לחשוב בצורה ברורה, בעליות, חשבתי שאני ממש לא זקוק לאוכל או שתייה – שכאמור חיכו לי בנקודת האיסוף למעלה – וכשעברתי אותה, או אז כבר לא חשבתי הכי ברור. בשלב העצירה של רכב הליווי הייתי הרבה יותר כמו גבריאלה אנדרסון-שייס משוויצריה במרתון של אולימפיאדת לוס-אנג'לס 1984, למי שצפה בזה חי כמוני.

האם זו חוויה טובה? אז האמת שהחלטתי לכתוב על הישראמן בדיוק בשביל זה, להבין האם נהניתי, ומהי הנאה בשבילי בתחרויות כאלו. הגעתי למסקנות רק אחרי שעשיתי ניתוח של כל התחרויות בשש השנים האחרונות. חילקתי אותן לשלוש קבוצות – הנאה מושלמת, באמצע, וממש לא זכורות לי טוב. המסקנה עבורי די ברורה – כדי ליהנות מאד בתחרות אני צריך שלושה דברים: הראשון, לסיים. פשוט וקל. השני, שתהיה איזו הפתעה אישית במהלך התחרות. זה פחות פשוט, אז דוגמאות: שברוב הריצה ארוץ כתף לכתף עם סטודנטית סימפאטית ומוכשרת שלי (חצי מרתון תל אביב), שבקטע הקשה המוסיקה של ההרכב בפינת הרחוב יהיה ארת'ה פרנקלין המדהימה (מרתון ברלין), או שהשחייה תלך חלק והרבה יותר מהר משחשבתי (ישראמן אילת). השלישי, שיעודדו אותי אישית. זה ממש לא פשוט, לכן אסביר: אני לא צריך את העידוד האישי, אני צריך להרגיש עידוד אישי. הדוגמא הכי טובה היא מרתון ברלין – מתוך עשרות האלפים שעודדו במהלך הריצה היו בטח כמה (סטטיסטית) שמישהו ממשפחתם רצח להנאתו יהודים בשואה. אז אישית אני לא מת עליהם, ואני לא בטוח שהם מתים עלי. אבל שהם קוראים "יופי" ו"כל הכבוד", אפילו בגרמנית, מוחאים כפים ומסתכלים לי בעיניים, אני מרגיש שהם מעודדים אותי אישית. אז אני מתרגש. שילד בן שש "עושה לי" high five בסיום של טריאתלון תל אביב, למרות שלא ראיתי אותו בחיים, והוא עשה את זה לעוד מאה אחרים, אני מרגיש שהוא עודד אותי אישית. ואני מתרגש.

ישראמן אילת הייתה, וכנראה תהיה גם השנה, תחרות מדהימה. נהניתי מאד למרות שקיבלתי ציון מאד נמוך, במבחן היכולת ובמבחן המיון. למעשה אפשר להגיד בקול רם שנכשלתי במבחן, וגם אין לי סיכוי להתמיין לשום דבר טוב בתוצאה הזו. נהניתי בגלל שסיימתי תחרות מאורגנת למופת בנופים מדהימים, שהופתעתי מהצלחתי בהתחלה והמראות בירידה, והתרגשתי מעידודים שונים: הבן שלי וחבר שלו עודדו אותי אישית בריצה יחד את ה-100 מטר האחרונים; סוזי המדהימה עודדה אותי אישית, אישית ממש (אני יודע שכך עשית לכולם סוזי, אבל בהרגשה שלי זה היה רק לי…); ואשתי היקרה חיכתה לי עם עיניים דואגות ומעודדות בנקודת הסיום (כי לא עמדתי בהבטחתי שזה ייקח לי שש שעות).

תהנו השנה מתחרות נהדרת ואל תשכחו לאכול ולשתות, כל התחרות, בלי קשר לרצון!

חנן גולדשמידט