"היה זה לילה נהדר – אחד מאותם לילות, קורא יקר, אשר מתרחשים ובאים רק כאשר צעיר הינך. השמיים היו כה בהירים ומכוכבים עד שבהביטך אליהם היה הדבר הראשון שעלה במחשבתך: האם אפשר בכלל שכל מיני אנשים כעסנים והפכפכנים ידורו בכפיפה אחת תחת שמיים שכאלה?"
לילות לבנים/ פיודור דוסטוייבסקי
אני רואה את אורות אור יהודה מרחוק ומשהו בתוכי נרגע. שעות ההכנה וההתארגנות מתקרבות לקיצן וככל שעובר הזמן מתקרב חלקו המרגש של המסע, התחרות עצמה. אלכס ומשפחתו מקבלים אותי בברכה, אנחנו צופים בוידאו של מרתון ניו יורק ובמשחק כדורגל כלשהו לסירוגין, דמעות של התרגשות עומדות בעיני כשאני נזכרת בחוויות המרתון. עקצוץ באצבעות הרגליים שמסמל את הרצון העז לרוץ והזכרונות הנפלאים מהקיץ שעבר.
אחרי כמה שעות של התהפכות במיטה אני הולכת לסלון ולומדת עם בתו של אלכס למתכונת בתנ"ך, יש הרבה דמיון בין מבחן לתחרות וכבר כמה שנים שאני עושה את שניהם לסירוגין. לא ברור לי מה יותר קשה ומה אני יותר אוהבת, אך דבר אחד ברור – על קו הזינוק של המרתון השני בברלין חשבתי לעצמי "לפחות זה לא פסיכומטרי". יש דברים בחיים שעושים רק פעם אחת. תחרות אתגרית הוא לא אחד מהם.
שני הסטים הראשונים של התחרות עוברים מהר, אין רגע פנאי, אנחנו עסוקים בלתדלק, לטעות בדרכים, לנסות להיכנס לזון וגם קצת חוששים שלא נעמוד בזמנים ונפספס את הקאט אוף. מבטים של הסביבה מטרידים אותי – אני רואה שמתלחששים מאחורי גבינו, לא ממש מבינים מה אנחנו עושים ברביעייה, דואגים שלא נצליח, אבל אנחנו מלאי הומור עצמי, נגיע אחרונים אבל נגיע ללא ספק. למרות שאיננו שואפים לפודיום (אלא רק להגיע לפני טקס הסיום) ההחלפות שלנו החלפות של אלופים. הרץ המסיים מזורז מיד לרכב הקבוצה, מתלבש ואוכל תוך כדי נסיעה ליעד. שאר הרצים במקביל אלינו, בשלב זה שישיות ושמיניות, לא מבינים לאן אנחנו ממהרים. "אנחנו רביעייה" עונים בגאווה, והמבטים המודאגים מתחלפים במבטים משתאים. הרבה גאווה חשתי לאורך הדרך הזאת, בלי קשר לקצב הריצה או למיקום, עצם העובדה שאנחנו יכולים ומעזים – זה הניצחון שלנו.
הערב יורד על אבטליון ומביא אתו זכרונות של טיולי התנועה. הקבוצות הגדולות מאורגנות עם ארוחות ערב ואנחנו בשאנטי עם הלחמניות והדבש, המתוגברות בקפה וקולה מתחנות דלק לאורך המסלול. אנחנו מתחילים לשוטט בין הקבוצות ופוגשים חברים המציעים לנו ממיטב מרכולתם: המלפפונים החמוצים של "רן און-טיים", הפרינגלס של אחת השמיניות של מרת"א או הפיקניקים המטורפים של ארבע-מאות ועשרה חברי קבוצת החלומות של אנדיור.
כשהייתי קטנה פחדתי לצאת לטיולי התנועה, פחדתי שיצבעו אותי במשחת שיניים או ירעו לי בזמן שאישן. אימי אמרה לי אז שמכל המסלולים, הטבע וההפעלות, הזכרונות החיים ביותר הם מהלילות הקבוצתיים, ובזה צדקה. השיחות שמתפתחות בתוך הצוות הן תולדה של שעות עירות רבות ואינטימיות מיוחדת שמביא הלילה. כילדה פחדתי ללכת ולהכיר חניכים מקבוצות אחרות כדי שלא יחזרו אחר כך בלילה להרביץ לי, אך הפעם כל קבוצה שהכרתי חזרה בלילה כדי להציע לנו עזרה, מזון או תמיכה מוראלית. אומרים שילדות אי אפשר לחוות פעמיים אך מי שאמר זאת כנראה מעולם לא השתתף בתחרות אתגרית. שמחה ואושר של ילדים קטנים עם עצמאות וניסיון של אנשים מבוגרים. אני מצאתי את עצמי איפשהו באמצע, נהגת צעירה שלא נושאת בנטל השינוע אך רצה כשווה בין שווים.
לאחר שלושה קטעים מתחיל מבחינתי האירוע, התחממתי מספיק כדי להיכנס מהר לריצה ועכשיו האתגר הוא לשמור על הקונסיסטנטיות עד הסוף. בהמתנה לריצה הרביעית מתחילה לכאוב לי כף הרגל, אני מתייעצת עם ליהי שהמתינה ביחד איתי לחילוף ומחליטה שאתחיל את הריצה באיזי, ולאחריה אנוח ואחליף נעליים. ברגע שערן חוזר מהקטע שלו ואנחנו מחליפים גאג'טים אני מתחילה לרוץ חזק. שום איזי ושום קצב קל, אני מרגישה חזקה והכאב קיים אך לא מאט אותי. בסיום הריצה אני מלאת התרגשות לקראת שני הקטעים האחרונים, הגוף והראש שניהם חזקים, אלא שכף הרגל כואבת.
יש לי זמן רב להתאושש לקראת הקטע החמישי, אבל אני כבר מבינה שהחלפתי נעליים ריצה אחת מאוחר מדי. כשאני יוצאת לריצה הכאב עז וכל צעד דורש תעצומות נפש. בגלל החושך אני לא יודעת מה קרה לי ברגל ומחשבות רעות עוברות לי בראש. המטרה שלי הייתה להגיע לתחרות הזאת ולסיימה בלי להידרש להתאוששות ארוכה, ואני מפחדת שנפצעתי ואהיה מושבתת. עם המחשבות גם הקילומטרים עוברים, וכשאני מגיעה לצומת התשבי כאשר הגרמין מודיע שלא נשאר מרחק רב לסיום הקטע, אני מבינה שהתבלבלתי מאוד. סימון הדרך האחרון שפגשתי היה סטיקלייט ללא חץ, ואני הלכתי לפי העיקרון שאם אין הוראה אחרת – ממשיכים ישר. מסתבר שחץ גורלי שמאלה היה מוסתר ולא הייתי הרצה היחידה שטעתה, אלא שהתרחקתי מרחק רב. אלמלא הכאבים כנראה שהייתי חוזרת אחורה אבל לא הייתי בטוחה שזה רעיון טוב. הפסקתי להיות רצה של הר לעמק וחזרתי להיות סתם בחורה נורמלית בת 22, שמוצאת את עצמה באמצע הלילה בצומת ראשי, קופאת מקור ומפחדת. אולי זהו סתם ניסיון לרציונליזציה, אבל החלטתי לבקש חילוץ מהקבוצה, גם במשמעות של אי-סיום המקטע. מבחינתי אין כזה דבר לסיים בכל מחיר.
הגענו לתחנה הבאה ואלכס נשלח לדרכו. הגעתי רועדת מקור, בושה ואכזבה לדלפק התחנה והסברתי שיש לפסול אותנו, כי טעיתי בדרכי ונאספתי. האחראים ויתר המשתתפים שחיכו להחלפה פרצו בצחוק. לא ממש הבינו למה אני עסוקה כל כך בפסילה ובתקנות, ולאחר כמה בירורים האחראית הוסיפה הערה ברישום. כנראה שבשלוש לפנות בוקר, כאשר כולם מגייסים כוחות לקראת קטע נוסף בחורה שמייסרת את עצמה על שני קילומטרים אבודים הייתה מחזה משעשע.
את השעות שהיו לי עד המקטע האחרון העברתי בבכי בלתי פוסק. כאב לי מאוד והתלבטתי אם לצאת לקטע האחרון או לא. אמנם היה עצוב לי על הפסילה, לא כך קיוויתי שנסיים, אך אלה אירועים שמתרחשים בתחרות כזאת וצריך להמשיך הלאה. הכאב האמיתי היה פיזי לחלוטין, אני מתנגדת לריצה על כאבים ומאחר שלא לגמרי הבנתי את מקור הכאב תהיתי אם המקטע האחרון מיותר. כאשר השמש עלתה יצאתי מהרכב עם שיער פרוע ועיניים מלאות בדמעות כדי לחפש עיצה ואמפתיה. חיכינו לבנות של הדרים טים, רציתי להתייעץ אתן, ועד שהן הגיעו שאלתי את כל מי שפגשתי בשיטוטי לדעתו. הדעות היו מעורבות, היו חלק שטענו שמקטע של כ-5 קילומטרים לא ישפיע במילא, ושכדאי לסיים, ולעומתם כאלה שטענו שאין טעם בסבל מיותר. לעצמי הוכחתי שאני מסוגלת, מספר קילומטרים יותר או פחות לא אמורים לשנות את הערך העצמי שלי. ביאושי אפילו חשבתי להתקשר למאמנת שכבר מריצה קורבנות אחרים בהדר יוסף, אך ברגעים כאלה את ההחלטות עלי לקבל בעצמי ולהתמודד עם התוצאות. שלחתי אסאמאסים בהולים לנועה, היא התקשרה אלי והסברתי לה את המצב. מיד היא הציעה את עצמה לליווי במקטע האחרון ואני שמעתי את עצמי מסכימה. ההחלטה התקבלה.
אני יודעת שרצים התארגנו בזוגות כדי לא לרוץ לבד, בעיקר בקטעי הלילה, אך לאורך המסע הזה לא התנגדתי לקצת זמן איכות עם עצמי. לא התחייבתי מראש לריצה בצמד כי לא רציתי להעמיד עוד קשיים לוגיסטיים על תחרות שאינה פשוטה במילא, אך גם חיפשתי את האתגר בזירוז עצמי ברגעים הקשים. רציתי למשוך את עצמי בקצבים שלי, וכל עוד רצתי במסלולים המוכרזים לא דאגתי מריצת לילה לבדי. לעומת זאת, לקראת הקטע האחרון שלא ידעתי איך ייראה, הדבר האחרון שרציתי היה להיות לבד. ההתנדבות של נועה, למרות שהייתה אחרי תחרות ארוכה משל עצמה, הייתה מה שבדיוק הייתי צריכה באותו הרגע. לאחר שהתקבלה ההחלטה לא הסתכלתי אחורה. הבנות של הדרים טים הגיעו אבל כבר לא היה על מה להתייעץ. הסתרקתי, לבשתי בגדים נקיים, חייכתי חיוך גדול ושיניתי פאזה בראש. לא רציתי לסיים תחרות חזקה בקרטוע וקיוויתי לריצה שתהיה כואבת אבל חזקה. ברגע שהתחלנו לרוץ רמי צעק לי "רגע! לא אמרת שאת מתכננת ללכת??" כאן ניכר ההבדל בין מחשבות למעשים. מאחורי הקלעים אני מהרהרת ללא סוף ברצונות שלי, המחשבות אינן מפסיקות ואני מלאה בלבטים בנוגע לדרכים בהן אני בוחרת. ברגע שעולה המסך הקולות משתתקים וההצגה מתחילה. ברגע האמת אני מחוייבת להחלטה שקיבלתי. יכולתי לרוץ חזק אז לא הייתה סיבה שלא אעשה זאת.
עתודאי ג'ינג'י יצא למקטע שלו רגע לפנינו ואוטומטית רצתי בעקבותיו. לסמוך על עתודאים זה כנראה בדם שלי אך הפעם התבררה כטעות "קלה" – מקטע קצר של חמישה קילומטרים הפך לשעה של ריצה חזקה. נועה ואני רצנו חזק, תהיתי כמה חזק אפשר ללחוץ, לא ידעתי בכמה קילומטרים תעלה לנו ההתברברות הזאת, באיזה שלב סף הכאב יכריע אותי וכמה כוחות נפשיים נותרו לי בטנק.
לבסוף ראינו מרחוק את הרצים שמגיעים מהכיוון הנכון, ולאחר שעה של ריצה הגענו לנקודת הסיום.
תודה ליובל שהטעה אותנו בכיוון, בזכותו נוספו לריצה כשלושה קילומטרים שמפצים בריבית על הדרך האבודה מהקטע הקודם. אני מרגישה טוב יותר עם הידיעה שרצתי את מכסת הקילומטרים שהיה עלי לרוץ. אלכס וערן אמרו לי שאני נורא קשה עם עצמי, אני ממש לא מבינה למה הם מתכוונים…
לאור הברברת של השעות האחרונות כשהגעתי לתחנת הדלק ביפעת אלכס כבר היה בדרכו לתמרת. חיכינו לו בסיום והוא רץ חזק ויפה עד הסוף. התמלאתי בגאווה לראותו רץ ככה את העלייה, רצנו הרבה ביחד בשנה האחרונה וחלקנו רגעים רבים של התמודדות עם קשיים ומשברים, הראש שלו כל כך חזק ואני לא מפסיקה ללמוד ממנו.
הגענו כקבוצה של אנדרדוגים שאף אחד לא באמת מבין מה היא עושה שם. הפתענו את עצמינו בריצות חזקות ומהירות מהמצופה, הגוף שלנו עמד בעומסים טוב משיכולנו לתאר. הגענו חסרי נסיון וללא לוגיסטיקה מיוחדת אך הצלחנו להתמודד עם המסע בדיוק ובגבורה.
הדרך בחזרה לירושלים מתפתלת ואיתה גם המחשבות. עשינו את זה.
הכושר למירוץ הזה נבנה על מסכת של אימוני ביזאר שערכתי בשנה האחרונה. אמנם לא היו אימונים יעודיים רבים לקראת התחרות הזאת, אך החיים סיפקו לי שיעורים רבים בהתמודדות עם מחסור בשינה, עליות, ריצות שטח ואימונים ללא התאוששות. ברגעים רבים לאורך המסע נזכרתי בקיץ שעבר, בריצוות החוויה שערכנו בשטח, ובאימונים לאחר לילות לבנים של משמרות בבית הקפה.
עם הגעתי לביתי אשר בקריית יובל נפרשת לפני על שטיח אדום התקופה הקרובה מלאה בהרפתקאות ואתגרים. אני נזכרת בנוף הנשקף מעליות הקיץ, מעורפל וחסר וודאות, ולמרות ההנאה העצומה שהייתה בתקופה ההיא מלאת החופש, לראשונה מזה זמן רב אין מקום או תקופה אותם הייתי רוצה לחוות, מאשר הכאן והעכשיו.
תודות:
לחברי צוותי, אנדיור בריבוע: אלכס, רמי וערן. האינטימיות שנוצרת כאשר ארבעה חברי צוות מחליפים אפודים ספוגי זיעה היא אכן משהו שזר לא יבינו, שיישאר בינינו.
טלי – ברגעים רבים לאורך ההכנה המשונה לאירוע הזה היה נדמה לי שאלה רק את ואני שיודעות באמת מה מידת המוכנות שלי. ולאור חוסר האמונה המלא שלי בעצמי, נותרת רק את.
רן – "אין לא מסוגלת" אסאמאס שלחלוטין הוצא מהקשרו, אבל ליווה אותי לאורך התחרות.
לאלי – שנמצא בכל רגעי המשבר, מעודד, נותן לי ביטחון ומדרבן אותי להאמין בעצמי.
לחברי מרצי השפלה, לחבורת הבנות שעודדה לאורך הדרך ולשגיא שחיכה איתי בהמתנה ללג האחרון – אני אמנם לא רצה אתכם אבל מרגישה שייכת.
החברות הטובות, ובעיקר יערה – כשמצאתי את עצמי בצומת תשבי באמצע הלילה, לא רצה של הר לעמק אלא סתם בחורה בת 22 שרועדת מקור ומפחדת להיות לבד בצומת, ידעתי שאותה אוכל להעיר כדי שתשוחח איתי ותארח לי לחברה טלפונית עד שהחילוץ יבוא.
לנועה – שהתנדבה לרוץ איתי את המקטע האחרון, התכוננה לקרטוע "לנגב את הדמעות" וסבלה בכל שנייה. תודה שהצעת את עצמך לתמיכה כשהייתי צריכה אותה, ברגעים האלה לא רציתי לרוץ לבדי ובזכותך הרגשתי אהובה ומחוזקת.
ולסיום, כמובטח, פשר הדמעות בסיום: אתם מכירים את הבדיחה על הילד שנופל ונפצע בברך, מתאושש וממשיך בדרכו, וכשהוא מגיע הביתה ואמו שואלת אותו מה קרה הוא מתחיל לבכות מחדש? אז ככה הרגשתי. אני אמנם כבר ילדה גדולה בת 22 אבל מדי פעם כל אחד צריך איזה בייביסיטר… וכאלה הייתם בשבילי.
רוני ארבל,
Leave A Comment