newyorksatelite

פעם, כשהתחלתי לרוץ, מרוץ בסנטרל פארק ל 4 מייל (6.4 ק"מ) היה המרוץ הראשון שלי. התחלתי אז להתאמן בריצה כשהמטרה היתה חצי מרתון בית שאן. הצטרפתי לקבוצת ריצה ושבועות ספורים לאחר מכן נסעתי לחופשה משפחתית בניו יורק. המאמנת הציעה לי לבדוק האם מתקיימים מרוצים בפארק כי: "מתקיימים כל הזמן" ו"זו תהיה חוויה מיוחדת". ואכן זו היתה חוויה מיוחדת. לא היו לי כל ציפיות, לא היה לי מושג על קצב, הופתעתי ממספר המשתתפים, מהארגון מהאווירה אבל לא היה לי למה להשוות. סיימתי בתחתית השליש העליון של המשתתפות בנות גילי וזהו.

חזרתי, התאמנתי והתחלתי להשתתף בתחרויות ולהפתעתי גיליתי שאני ממש לא נהנית.

זמן קצר לאחר מכן עברתי להתאמן עם רן, המשכתי לרוץ ולהנות באימונים ובמקביל לסבול מתחרויות.

המתח, הלחץ, הדרישה המתמדת לשיפור, הביאו לכך שהריצה שלי בתחרויות בדרך כלל פחות טובה מאשר באימונים. אני יודעת שתחרויות אינן נעימות עבורי ומקבלת את זה כחלק מעולם הריצה. מעולם לא האמנתי למי מחבריי שטען שהוא נהנה מעצם ההשתתפות או החוויה. לי ברור שגם זו דרך להסוות את המתח…

ארבע שנים וקצת אחרי ואני מגלה ששוב, בסוף השבוע בו אשהה בניו יורק מתקיים מרוץ ל 4 מייל, NY Gridiron Classicובכל זאת נרשמת.

השנה האחרונה לא היתה אידאלית מבחינת אימונים. לפני עשרה חודשים חוויתי פציעה לא פשוטה במהלך ריצת מרתון אשר חייבה התערבות כירורגית לאיחוי שבר במפרק הירך. הרופא היה מנוסה מספיק בביצוע הניתוח אך לא בהתמודדות עם פציינטית שגם מצפה לרוץ אחר כך…בחודש ספטמבר חזרתי לרוץ. לאור הניסיון הלא רב של הרופאים בתחום זה, החלטתי על כללים המתאימים לי ואני משתדלת להפעיל שיקול דעת ולהיזהר אם כואב. אני בעיקר נזהרת מנפח, בינתיים נראה שעצימות אינה מפריעה, כך שאפשר להעמיס (ולהשתפר?).

ולריצה עצמה.

יום ראשון בבוקר, בוקר המרוץ, מזג האויר קר עד קפוא, מינוס 10 מעלות, אבל לפחות בהיר. לצאת בכלל? מי המשוגע שירוץ בקור כזה? ברגע האחרון החלטתי שממילא העיר סגורה בינתיים ולי כבר יש צ'יפ להחזיר, אז אגש לשם, אראה מה קורה ואולי רק אחזיר את הצי'יפ. ליתר בטחון לא חיברתי את מספר החזה אלא הכנסתי אותו לכיס, הרי לא ארוץ ויחד עם זאת יצאתי בבגדי ריצה מחממים ליתר בטחון…

כמה בלוקים לפני אזור הכינוס יוצאים אלפי רצים מחוריהם (אולי היתה שם תחנה של רכבת תחתית?). לא יאומן. כאילו שזה יום סביר לריצה. 4500 איש הגיעו ואני נטמעת בתוכם. כאן כבר הבנתי שארוץ היום.

הריצה מתבצעת על שבילי הפארק הצרים למדי ובנוסף ניתן לנו הרצים רק חצי שביל, חציו סגור להולכי רגל. אין אפשרות שכולם ירוצו ביחד ולכן אנו מחולקים לגלים המונים 500 איש כל אחד (כמו מרוץ רגיל בארץ), סתם, לפי סדר ההגעה. הגלים מוזנקים במרווחים של 2 דקות והזמן נקבע על פי הצ'יפ.

באזור ההמתנה לפני הזינוק מוצב שילוט לפי זמנים והכרוז מציע שהרצים יסתדרו לפיו על מנת להקל על תחילת הריצה. אני מסתכלת ומופתעת, מאד. הזמנים מתחילים מ 11 דקות למייל ומעלה (כמעט 7 דקות לק"מ) ועד 8 דקות למייל ופחות (5 דקות לק"מ). זהו. אלו הקצבים. המהירים ביותר ירוצו מתחת ל5  דקות, בלי פירוט. בארץ, אם היו מיישמים את השיטה היינו מתחילים מ 5 דקות לק"מ כאיטי ביותר וכולם היו נעמדים ליד 4 ו 3 דקות…

newyorkmarathon

בהסתכלות סביב, הקהל מגוון ביותר. רצים מכל הגילאים ובעיקר המון נשים. מבדיקת הנתונים לאחר הריצה הסתבר לי שהיו 44% נשים! זה אחוז שלא נשמע כמוהו בארץ. זכור לי שקראתי לפני זמן מה שבארה"ב האחוז הולך ועולה וישנם מרוצים בהם אחוז הנשים הוא כבר מעל 50 (כחלקן באוכלוסיה). יש לנו עוד דרך ארוכה.

והכל נינוח ורגוע וזה העיקר.

הריצה מתחילה, גם הגל שלנו מוזנק. לא הצלחתי להתמקם ליד השלט הנכון אז יש לי קצת רצים לעבור. בעצם די הרבה. בצפיפות שנוצרה רצתי בזיגזגים מחפשת דרך, עוקפת את הרצים האיטיים של הגל שלי ואז את הרצים האיטיים של הגלים שלפנינו. אין אפשרות לדעת מי איתך ומי התחיל לפניך וזה גם לא חשוב. אני חלק מהגל וגם מפלסת את דרכי קדימה, נהנית המהירות היחסית. מסביב אנשים מדברים, צוחקים או מתרכזים בריצה. הכל אפשרי. גם הליכה. הסדרנים בצידי הדרך מעודדים בקולי קולות. נצפים גם רצים מחופשים. ולא, זה לא מרתון המוני, זהו סתם מרוץ בפארק ביום ראשון (קפוא) בבוקר, אחד מני רבים.

הריצה מסתיימת מהר מהצפוי ואפילו לא הספקתי להגביר לקראת הסוף וגם לא כל כך יכולתי כי עדיין היה צפוף. פשוט נהניתי. היה כיף. היתה חוויה.

לאחר המעבר בשער, מוצבים מתקנים להנחת הרגל על מנת שמתנדבים יוכלו להסיר את הצ'יפ בקלות. בייגל, תפוח וריצה קלה חזרה, בלי להשתהות. עכשיו קרררר.

הפעם יש לי למה להשוות ואני גם מבינה את ההבדלים. רואה במה הריצה הזו שונה מחוויותי בארץ.

אחר כך יש גם זמן לבדוק והנה קצת נתונים סטטיסטיים וקצת פרופורציות:

סה"כ השתתפו 4500 רצים
נשים מהוות 44%. במרוץ טבריה האחרון (ל 10 ק"מ) בו השתתפתי אחוז הנשים היה 12 בלבד!
בקבוצת הגיל 20-29 השתתפו יותר נשים מגברים- 60% נשים
משתתפות בקבוצת הגיל שלי (5 שנים) – 145. בארץ אם יש 20 זו חגיגה. בטבריה היו 21 נשים אבל בקבוצת גיל בת 10 שנים. מעולם לא רצתי עם כל כך הרבה נשים בנות גילי…
77% מהמשתתפים (נשים וגברים) סיימו בזמן איטי מ-5 דקות לק"מ. הסימונים אכן התאימו למרבית הרצים.
מכיון שהריצה שלי היתה קצת מהירה מ5 דקות לק"מ, סיימתי במיקום די גבוה בקבוצת הגיל שלי (6 מתוך 145) וב 6% העליונים של סך כל הנשים במרוץ (120 מתוך כ -2000), וגם שיפרתי את התוצאה הקודמת במספר דקות.

אם כך משהו אצלנו לא סביר. למה אצלנו המרוצים מרתיעים רצים שלא מגדירים את עצמם "תחרותיים"? מדוע למרוצים מגיעים כה מעט ובעיקר מדוע הם לא מזמינים קהל רחב יותר?

האוירה הרגועה, הקצבים הנינוחים, הארגון, העידוד ובעיקר השתתפות הנשים. כל אלו מאפשרים ליותר נשים וגברים לקחת חלק בחוויה, להשתתף, לא להילחץ. לרוץ קדימה עם כולם ועם עצמם. להיות חלק מעולם הרצים. והעולם הזה מגוון ביותר וזה יופיו.

שימו לב לסימונים!

ליהי תדמור ארנון,