זה מצחיק, אף אחד לא הכריח אותי. ממש, אף אחד לא דחף, הלחיץ, שכנע. ידעתי שאני אתקשר, ובכל זאת לקח לי שנה להתחיל. לא הייתה לי ברירה, יומיים אחרי שקיבלתי את המספר של רן, שברתי את הרגל. חודשיים החלמה, שיקום הקרסול, התחזקות, התפנקות, ומעט דחיינות, עד שעירית בת הזוג שלי חייגה, אז עניתי. עירית ביצעה את החלק החשוב ביותר של ההתחלה. כן, הפעולה החשובה ביותר בהתחלה, זו שיחת הטלפון למאמן, כי ברגע שרן ואני היינו על הקו, זה קרה. התחילה ההתחלה.
פגישה. תוכנית של מתחילים. אימון ראשון, הדר יוסף, שש וחצי בבוקר.
התחלה ראשונה
לפני האימון הראשון, קיבלתי מרן, המאמן שלי, הוראות "הגעה". ההוראות האלה לא כללו פניות או צמתים. ההוראות התמקדו בי, ובאופן שאני מתבוננת סביבי, כשאני מגיעה.
זה נשמע כך: "את תפגשי אנשים שמתאמנים תקופות שונות, אנשים ברמות כושר שונות, בנויים פיזית עם שרירים מעוצבים, בגדים מתאימים ושעונים מדוגמים. כשתראי אותם, תסתכלי לאן את יכולה להגיע. אם תשווי את השרירים, הבגדים והשעונים אלייך, את עלולה לא להגיע יותר".
אכן זה מרשים, זה מעורר השראה. בכל צעד שאני עושה בריצה קלה על המסלול גדלה בי ההערכה. אני מלאת הערכה על כל שריר, חולצה או שעון. אני מגלה בכל צעד על המסלול, מה נדרש על מנת לעצב את עצמך למרחקים ארוכים. כמה זיעה ניגרת, כמה תסכול מנוטרל, כמה התמדה, נחישות ומוטיבציה פנימית נמצאים בכל פעימת לב. פעימה שמעצבת את השריר שעליו כל חולצה נראית מדהימה.
אז אני רצה לי ככה, מתחילה בהתחלה, מזכירה לעצמי שאני מתחילה, ומתחילה לגלות את כל מה שמגלים בהתחלה: הרגליים, הנשימה, הצעדים, הידיים ולהפתעתי, מגלה את התגלית הקשה מכל, נעלי ה"שוקס" המדהימות שלי אינן נעלי ריצה.
לא נורא אני אומרת לעצמי, אני מתחילה. אמרו לך לא להסתכל סביב, זה בסדר, אני מרגיעה לעצמי את התודעה. זה הכל? נעליים, לא נורא.
בשבוע שאחרי אני מגיעה עם אותה ההופעה, מתחילה לרוץ. אחרי סיבוב אחד של ריצה קלה, פונה אלי רן בצורה מאוד ישירה: "את לא יכולה לרוץ יותר עם הנעליים האלה. זה מסוכן לך! לכי הביתה היום, או שתרוצי על הדשא יחפה".
עצרתי. צומת. הזדמנות להיות או לחדול. יש לי אישור מהמאמן לעזוב. קיבלתי "פתק מהמורה". הייתי נבוכה, הרכנתי את המבט לעבר הנעליים, חלצתי אותן ויצאתי לסיבוב הריצה הבא. אימון שלם יחפה, על הדשא. אני עם עצמי ועם הידיעה, שלפני שהיום הזה יסתיים, יהיו לי נעליים חדשות. נעלי ריצה מתאימות ובריאות, בדיוק לשלב הזה, שלב ההתחלה!
ים גבה גלי – הזדמנות לא צפויה עבורי
התחלה שנייה
הגעתי לאימון הראשון שלי בים, זה היה מדהים, הייתי מרוצה מעצמי, שש וחצי לפנות בוקר, חוף הצוק, אני בבגד ים מקצועי, נכנסת למים, בכלל לא מקדישה תשומת לב לטמפרטורה שלהם. אני מרגישה מקצוענית, אני בעננים, מאושרת עד השמיים.
מתחילים לשחות בקלילות המאמן, אני וכל הקבוצה.
אני חותרת לי בהנאה, מתאימה את הנשימה, דוחפת עם הרגליים, חלום!
אחרי כמה תנועות אני מרימה את הראש ומגלה שהקבוצה נמצאת אי שם הרחק ב"עמוקים". ואני עדיין אי פה ב"רדודים".
אני חותרת וחותרת והמרחק ביני לבין סוכת המציל לא משתנה.
כל תנועה שאני עושה, נהדפת לה על ידי גל קטן שזורם אל החוף.
אני מתאמצת וחותרת, מרימה את הראש, והנה כל הקבוצה סביבי
הם חזרו.
עוד שני סבבים, בהם הקבוצה שוחה וחוזרת, ואני שוחה במקום וזהו, התייאשתי.
נעמדתי עם הגב ל"עמוקים" והתחלתי לצעוד אל החוף.
בינתיים המחשבות שלי מארגנות לי את סדר הפעולות:
יוצאת מהמים, מתייבשת ונוסעת הביתה.
לא נורא, אני מרגיעה אותי, בדרך, כבר אשלח הודעת מלל למאמן שלי.
אולי אתקשר אליו
אבל מה אני אגיד לו? מה אני אודיע לו? שיצאתי, עזבתי? כן!
הוא פשוט טעה כששלח אותי לאימון הזה. פתאום דממה, שקט של אכזבה.
לא! מה פתאום, אם הוא "יבין אותי" זה יהיה הדבר המבאס ביותר שיכול לקרות לי.
עצרתי, המים כבר בגובה הברכיים.
אני מסדרת לי מהר את המחשבות, ופוצחת בשיחה דמיונית, עם המאמן שלי:
"הים היה היום קשה ומתסכל עבורי. זה היה מתסכל מאוד לשחות במקום. להיות מנותקת מהקבוצה. יכול להיות שאימונים כאלה עוד מוקדמים עבורי. כיוון שלא היה איתי אף מאמן הבוקר, שחיתי במקביל לקו החוף, ורצתי על החוף רבע שעה."
חייכתי אלי, התרגשתי ממני ונתתי לי אישור.
זו השיחה שאני מוכנה לעשות עם המאמן שלי. ביצעתי. יצאתי. התייבשתי, ונסעתי הביתה. ניצחתי אותי! וחוץ משרירי הגוף השונים, חיזקתי שריר נוסף, שיושב אצלי בכלל בתודעה!
יום שישי, שש וחצי בבוקר, האימון של החזקים! זה לא המקום לפתח הרגלים…
התחלה שלישית,
כמה קל לי להתרגל, אפילו על מסלול הריצה, אני פשוט מתרגלת לי להנאתי,
לאט לאט, מתרגלת לאימון דקה אחר דקה.
מתרגלת לנינוחות כזו של "יכולה" חוויית מסוגלות מרגשת.
כל יום שישי, אני מתחילה עם שלושה סיבובים של ריצה קלה. איזה כיף זה מתחיל להיות. בהתחלה זה היה קשה, עכשיו אני כבר מתרגלת. הכיף האמיתי הוא שאחרי שלושה סיבובי ריצה קלה, אני מקבלת "צ'ופר" סיבוב הליכה. סיבוב מנוחה בהליכה, אני רצה את שלושת הסיבובים, כדי להגיע אל סיבוב ההליכה. עכשיו, ההרגל הזה כבר מוטבע, אני לא צריכה שטלי תגיד לי כלום, כי אני כבר יודעת. אחרי שלושה סיבובי ריצה, אני אשמע את המילים הענוגות: "עכשיו סיבוב הליכה". אני מתקרבת אל טלי, חיוך גדול על פני ולהפתעתי אני שומעת את רצף המילים הבא: "אליה, סיבוב ריצה מהירה".
מה? ריצה מהירה? מה קרה? זו אני, אליה, איפה סיבוב ההליכה שלי.
אני מהמתחילים, מגיע לי סיבוב הליכה.
בזמן שהקולות בראש צועקים, הרגליים מגבירות צעדים. אני מגבירה לריצה מהירה. מצעד לצעד הקולות מתפזרים ואני מרגישה עוצמה חדשה. עוצמה חדשה של "אני יכולה". איזה כיף שהיא אמרה ריצה מהירה, אני בחיים לא הייתי אומרת לי את זה. אני כבר התרגלתי להליכה.
מזל שיש קול חיצוני, שובר שיגרה. אותו קול שיצר אותה. קול לגורם לי לבצע, גם אם זה לפעמים תחת מחאה. מעניין ומסקרן מה אני אשמע, בדיוק כש"סיבוב ריצה מהירה" יהפוך אצלי להרגל אחרי שלושה סיבובי ריצה קלה!
ההתחלה הזו היא "ההתחלה של שארית חיי"
לפני כשנתיים בגיל 42 התגלה אצלי סוכר לא מאוזן ומצבי עונה לקריטריונים המתייגים של: "סכרת נעורים". זה אומר שאני מאזנת את הסוכר שלי באופן ידני ותלויה באספקת אינסולין חיצוני. חקירה מעמיקה של המחלה, והאפשרויות לאזן אותה באופן טבעי, לצד חברות אמיצה עם אלון אולמן, חשפו בפני את ההזדמנות לאזן את עצמי בפעילות גופנית למרחקים ארוכים. אלון הכיר לי את רן, ונתן לי מתנה ענקית. דקות בודדות אחרי שהתחילה הפגישה שלנו, ידעתי שרן יהיה המאמן שלי, ושאני אגשים את החלומות הבריאים שלי.
המטרה הקרובה שלי היא ריצת מרתון.
אני רצה למרחקים ארוכים, למען חיים ארוכים. תהיה גם גרסת הבמאי. בימים אלה אני פועלת לקבלת תקציב ליצירת סרט דוקומנטארי, שיתעד את ההתחלה הזו!
מרתון אחד בשנה, בכל שנה במדינה שונה! אין קיצורי דרך, וטוב שכך, כי הדרך נפלאה!
אליה אלון.
Leave A Comment