יונתן רימון: רקדן בלט בנעלי נייקי

אני עומד בין אלפי הרצים באבן גבירול ומחפש איך לקבור את עצמי. נראה לי שפשוט כולם מסתכלים עלי ואני כל-כך נבוך.

הכל בגללה!! איך היא הכניסה לי לראש שמכנסי ההתאוששות שלי – מכנסי התאוששות!! לא טייטס, לא מכנסיים צמודים, מכנסי התאוששות!! – הם מכוערים ומביכים.

אני מנסה לפלס דרכי בין אלפי הרצים שעושים חימום ולהגיע לחבר'ה של ה-40 דקות ומטה. שם רובם וודאי מקצוענים ומבינים את הצורך במכנסי התאוששות. הם לא יצחקו עליי.

למה, למה מכרתי את הכרטיס שלי? הייתי יכול להיות עכשיו בנקודת הזינוק, בין מאה הרצים הראשונים, במקום להיאבק בכל אלפי החובבנים האלו, שפעם בשנה מחליטים שהם חייבים לקום מהספה.

לפני שבועיים מכרתי את הכרטיס שלי לישי, כי החלטתי שטריאתלון ביום שישי, רכיבת שבת של שלוש שעות בבוקר, ומרוץ של 10 ק"מ בערב זה פשוט יותר מידי.
לצערי, הייתי חולה כל השבוע ונאלצתי לוותר על הטריאתלון, כך שחזרתי לרעיון של לרוץ במרוץ נייקי.
במקור, קניתי כרטיס ב-120 ₪, מכרתי אותו לישי ב-100 ש"ח כי הוא בחור טוב, וביום שבת בצהריים קניתי אותו בחזרה ממישהו בשוונג ב-150 ₪.
גבירותיי ורבותיי, אנא הריעו לגאידמק של מירוץ נייקי.

ברכיבה של שבת קרעו לי את התחת. אנחנו מתאמנים לטריאתלון אילת והיה לי ממש קשה. אבל, יש לי עדיין קלף חבוי בשרוול, שלאט לאט כל האתלטים מתחילים ללמוד עליו. מכנסי התאוששות 2XU קומפרשן. פעם, אחרי רכיבה כמו זו, הייתי נאנק מכאבים במשך יום שלם ואפילו יותר. היום אחרי חמש שש שעות של לבישת מכנסי ההתאוששות שלי, אני טרי ומוכן לאימון נוסף. פשוט לא יאומן.

אחרי שקראתי כתבות בשוונג ובפורומים של ליאור זך-מאור ואלכס וולפסון וראיתי תמונות של מקצוענים לובשים מכנסי התאוששות וגרבי קומפרשן, הלכתי לטיים-טריאל וביקשתי לרכוש את חליפת החלל הזו.
אני גבוה מאוד ורזה. המידה היחידה אשר התאימה לי, כלומר הייתה באמת צמודה עליי, כך שתוכל להגביר את אפקט הכיווץ והזרמת הדם לשרירים, הייתה XS.

יום שבת, שעה 20:00. אני לובש את ה-XU2 שלי כבר מהצהריים, מתכונן לצאת. חברתי בוחנת אותי במבט מודאג ואני מתחיל לנחש מה עובר בתוך ראשה האופנתי ונטול כל שמץ ידיעה ספורטיבית מכל היבט.

"אתה לא מתכוון ללכת ככה, נכון?". היא שואלת היא שואלת בטון טעון משמעויות חבויות.
"ועוד איך. את הרי יודעת שכואב לי מהרכיבה" אני עונה לה, עם קורטוב של מרירות עצבנית.
"אבל אתה נראה כמו…" היא מסרבת להשלים את המשפט. "כמו מה? כמו מה, אני רוצה לדעת" אני מטיח בה, מרגיש שכל שמץ של התרגשות שנאגרה בי לקראת המרוץ נמוג.
"כלום, כלום" היא מפטירה ונעלמת לחדר השני עם הטלפון.
כל השיחות, כל ההסברים על כמה שחשובה התאוששות וכמה שהמכנסיים האלו חשובים לא עזרו. היא בשלה.
השעה 20:20 ועדיין לא יצאנו מדירתנו בשלמה המלך. אמנם שלוש דקות מהכיכר אבל אני צריך לעשות חימום.
לפתע היא יוצאת מהחדר. "מתוקי, אורית עדיין לא מוכנה. אולי כדאי שתצא וכבר נפגוש אותך שם. מה אתה אומר?"

אויייש, איזו נשמה. היא כל-כך דואגת שלא אאחר. יצאתי, לבדי, חצי מרוגז לעבר הכיכר, מבצע חימום בדרך. אנשים מסתכלים עליי ללא הרף וחצי מחייכים. האמת, מחייכים חיוך בסגנון הג'וקר מבטמן. אני מנסה להתעלם. הבחנתי בידידה במרחק 20 מטר, אבל משום מה בחרתי לא לומר שלום אלא להיבלע בתוך המון המתחרים ולקוות שיניחו לי.

אני בוהה במתופפים שישבו על במות נתלות, מביט בגיטריסטים שמשקיפים מלמעלה ומחכה לספירה לאחור. לפתע התיפוף והמוסיקה מפסיקים. "מה קורה, שוב איחור?" נדמה לי שלרגע הסתכל עליי המתופף ולא יכול היה להתרכז בעבודתו. הוא היה כל-כך מרותק.
"אתה חייב לצאת מזה. לאף אחד לא אכפת ממך" אני אומר לעצמי. הבחור שלידי מחטיף בי מבט ומחניק גיחוך.
עשר, תשע, שמונה… שתיים, אחד…. והתחלנו לרוץ.

טוב, לרוץ היא מילה יחסית חזקה לפקק שנוצר שם. מילה מדוייקת יותר תהיה לזרום. בדיוק!! הייתה שם זרימה קדימה.
אני מכיר את עצמי ואני לא נהנה מריצה אלמלא אני קרוב לסף האנאירובי. אני מנסה לעקוף מספר חבר'ה באבן גבירול, ליד גן העיר, ונתקל בגברת נחמדה שמחליטה לקשור את השרוך. אני עושה סבסוב של כדורסלן וכמעט מועד על איזה בחורצ'יק עם כובע של לוחם רומאי מתקופת נירון, שלפתע מחליט לרוץ עם הגב קדימה. אני מחליט לעלות על המדרכה דרך בתי הקפה, אבל אחרי כמה עשרות מטרים של התקדמות יפה, אני נתקל בכמה בחורות נעימות מראה שלוגמות אספרסו ומסתכלות על המרוץ, מסבות אלי מבט משועשע אשר אינו משתמע לשתי פנים – "גברברון, מה הסיפור של הטייטס".

בעקבות המבט מיהרתי לחזור לכביש, כי למרות שהתקדמתי יפה על המדרכה, לא רציתי להפריע לאוכלוסיית בתי הקפה. חוץ מזה, זה לא היה הוגן כלפי שאר הרצים, ואני תמיד החשבתי את עצמי כספורטיבי.

הרגליים מרגישות עייפות מהרכיבה. משקולת של 20 קילו שחוברה לארבע ראשי שלי אחרי הרכיבה, מרגישה עכשיו כמו משקולת של שלושה קילו עקב מכנסיי ההתאוששות שלי, אבל עדיין אינני מסוגל לרוץ כרגיל. אני מחליט להאט טיפה ולהסתכל סביבי. אלפי רצים מתמזגים לכיפה אדומה אחת. המראה מרהיב.

לקראת סוף אבן גבירול אני שם לב לעובדה שכל-כך שקט, אפשר לשמוע את מייבש השיער של הבחורה בקומה השלישית בהורקנוס. אף אחד לא מדבר, עוברי אורח מחטיפים מבט וממשיכים בשלהם. שקט מקפיא!!

אולי הייתי צריך להישאר בבית בכל זאת? לפתע נשמעות מאחור מחיאות כפיים מהרצים, המקבלות הד מוגבר כשכל הרצים מצטרפים אליהם ומנפצים את השקט החלבי לכדי שאגת שמחה אדירה מלווה במחיאת כף יחידה שדומה לרקיעת רגליים של מסדר חיילי נחתים.
איזה כיף!!! אני מתלהב ומגביר מהירות.

בפנייה לרוקח, אני מנצל את ההזדמנות שנוצרה, עובר לנתיב השמאלי שמשום מה היה ריק ומגביר קצב.
לפתע אני שומע צפירה אדירה מלווה באורות גבוהים לעיניים. מכוניות נעצרות בחריקת בלמים לפניי וכמעט דורסות אותי ועוד כמה רצים. "גיברת, תגידי לי, את משוגעת"? אחד מהנהגים יוצא ממכוניתו וצועק אליי.
"תעוף מהנתיב יא חתיכת קו%$&#" צועק נהג אחר בדאגה לשלומי. נשמה!!
חזרתי בבהלה לנתיב הימני. הבנתי שלא יהיה פה קל לפתח מהירות.

מאחוריי רצה קבוצה, כעשרים גברים ונשים, אשר נראית, לפי אופי שיחתם, כמורכבת מעמיתים לעבודה. קצב קבוע של כולם ומוביל שמקפיד לתת הוראות. לפתע אני שומע קריאה "מישהו יודע כמה עברנו? להגביר קצב?"
"הלך לי הגרמין" עונה לו אחר.
"עברו כ-15 דקות, קצת יותר מ-3 ק"מ" אני מנסה להועיל בדרך כלשהי.
"3 ק"מ חבר'ה. להגביר קצב" קרא המוביל.
"מי אמר? אצלי יש 2.8" מבליחה, כנראה אשת האופנה של המשרד, כי כל לבושה היה אדום – משפתותיה ועד נעליה.
"הרקדן בלט עם הנייקי שלפנינו". מפטיר לה המוביל.

מכנסי התאוששות, אידיוט. ודרך אגב אני נועל ברוקס, אני מסנן בחריקת שיניים שקטה. החלטתי לברוח משם.

שמתי לב שלכל אורך הדרך, רץ מאחוריי בחור שמידי פעם עוקף אותי ושוב נסוג לאחור. נקרא לו ארנולד, כי נראה היה שבגדיו עומדים להתפקע. הוא היה כל-כך שרירי.
הוא נועץ בי מבט ארוך. בסדר, בסדר חתיכת מאצ'ו. עוף ממני כבר. בשביל זה שילמת 120 שקל? כדי לצחוק על חבר'ה בטייטס. סליחה, מכנסי התאוששות.

על הגשר אני שואל את עצמי אם לא יהיה פה מלון ורסאי 2, או בעצם גשר הירקון 2. זה מה שחסר לי, שיצטרכו לבוא לזהות אותי בבית החולים כשאני במכנסי ההתאוששות. רק המחשבה גורמת לי ממש לקפוץ מעל כמה מתחרים. עברתי בשלום.

החושך המבורך בפארק מקבל את פניי ולפתע אני מרגיש שסוף סוף אף אחד לא נועץ בי מבטים. צפיפות הרצים הידלדלה באופן משמעותי ואני מרשה לעצמי להאיץ. הרגליים מרגישות הרבה יותר קלות ואני שועט קדימה. וואו, בעבר הייתי בקושי יכול לגלגל את עצמי מחוץ למיטה ביום שבת אחרי רכיבה, אבל עכשיו אני יכול לרוץ 10 ק"מ. אין ספק, אין כמו הXU2- קומפרשן.

אני רואה את גשר הירקון ופונה ימינה. לפתע האור חוזר, והמון אנשים מצלמים מהגשר, כאשר הבזקי המצלמה צורבים את עיניי. אני מגביר את קצב הריצה לאיזור 5. אני שם לב שארנולד עדיין מאחוריי. לבחור יש 20 קילו של שרירים והוא עדיין עומד בקצב. אני מנסה להיפטר ממנו אבל רגליי מכבידות עליי. לבסוף אני מצליח לעמוד בקצב, ומשאיר אותו מאחור. אני רואה את שער הסיום, מנסה להסתתר כמה שיותר מאחורי מתחרה אחר, כדי ששוונג לא יצלמו אותי, ועובר את קו הסיום ב-42 דקות.

הרגשתי נורא. לא נהניתי בכלל. כבר עדיף היה להישאר עם סרט בבית. לפחות אף אחד שם לא יעיר לי על המכנסיים שלי. אני עושה שחרור ומחפש את חברתי.

לפתע אני רואה את ארנולד מביט בי במבט שנראה מזלזל. אתם יודעים מה? ממש אין לא כוח עכשיו לאיזה קצין בסיירת שיעיר לי על המלתחה. אני יודע, אם היית מוצא את הבן שלך עם מכנסיים כאלו היית מפליק לו שתי סטירות. ניסיתי למצוא את הדרך המהירה ביותר לאבן גבירול כדי לחפש את החברה שבטח פרשה מזמן לאיזה בית קפה, ופתאום אני רואה את ארנולד ניגש אלי.

"אז איך ה-XU2"? נדהם ונפעם משיפוטי הלקוי, הסדרתי את נשימתי ואמרתי בגאווה "נהדרים. כדאי לך לנסות גם את גרבי הקומפרשן" הם ממש מתאימים לריצה" "אני יודע. שכחתי אותם בבית". הוא מפתיע אותי אפילו יותר.

"שמע, היית מדהים, איזה ספרינט דפקת שם". הוא מחמיא לי וגורם לחזי להתנפח בצורה לא רצונית, עד שנזכרתי שבעצם לא הייתי כל-כך מדהים. בסה"כ 42 דקות של ריצה לא הכי ממושמעת ויעילה. אבל זה היה כל-כך כייף לדבר עם מישהו שלא שופט אותך על סמך מה שאתה לובש אלא מבין טיפה מה עומד מאחורי זה. מקצוען אמיתי שמבין את תרבות ההתאוששות וחשיבותה לאתלט.

"לאן אתה הולך?" הוא שואל אותי. "הביתה" אני משיב. "גם אני, בוא, אני אלך איתך". דיברנו קצת והחלפנו חוויות, ולאט לאט ההרגשה המגעילה חלפה. אוי כמה שאני אוהב ריצה שאפילו רק לדבר עליה עושה לי טוב על הנשמה.

"איפה אתה גר?" הוא שואל אותי. "בשלמה המלך" אני עונה. "וואו, איזה איזור מדהים" הוא צוחק בהתלהבות קצת מוגזמת לטעמי.
הגענו לכיכר וחשבתי איך אני הולך למצוא את החברה שלי בלי נייד, למרות שלא ממש רציתי לקבל שוב מקלחת קרה.
בסה"כ הערב הסתיים בצורה נעימה, באופן יחסי, והשתוקקתי למקלחת ולארוחה חמה. באתי להיפרד מארנולד ואולי להציע שנרוץ פעם בפארק ביחד, אך לפתע ארנולד פונה אלי.
"תגיד, אני מכיר איזה בית קפה ממש נחמד במסריק. בא לך להיפגש מתישהו?"

יונתן רימון, אנדיור