שביל ישראל. תוואי מסומן רצוף מדן ועד אילת, העובר באתרים רבים ומגוונים בכל הארץ, ואורכו כ-900 ק"מ. לפני שנתיים חטאתי באתגר שהולך ונהיה trend במחוזותינו, והלכתי את השביל לכל אורכו. חודש וחצי של טיול רצוף עם התרמיל על הגב, חוויה שונה (במובן החיובי) מכל הטרקים שהכרתי במזרח הרחוק או באירופה.
שיטוט סתמי באתרי אופניים באינטרנט יחד עם הצטרפותי לעולם הטריאתלון ולמשפחת endure חברו לעורר בי רצון עז לעשות את זה שוב – אבל הפעם על אופני הרים.
אינני מתגאה במקוריות – שאבתי את הרעיון מסיפוריהם של מספר אנשים שעשו את זה (דידי מכירה את חלקם J ), אשר התבססו על תוכנית שפורסמה באינטרנט
(http://www.geocities.com/Colosseum/Arena/9765/isrover.htm), שמנסה לדבוק במסלול של שביל ישראל (להליכה) עד כמה שאפשר.

מרגע שמחליטים – נותר רק לבצע. התחברתי לשותף ש"היה בעניין", בחרנו בזמן שמתאים לשנינו (מאילוצי עבודה ולימודים, החלטנו לחלק את הטיול/מסע לשניים עד שלושה חלקים), הודענו לחברים אם ירצו להצטרף, ובראש השנה האחרון מצאנו את עצמנו מדוושים לאורך שביל ישראל מהחרמון ועד תל-אביב. במשך תשעה ימים רכבנו ברצף, דבקים בתוואי שביל ישראל (לעיתים בקיצוניות טיפשית שגרמה לנו ללכת קילומטרים עם האופניים עלינו, שהרי לא כל יער קוצני ולא כל שביל שעולה לפסגה עבירים לאופניים…), עולים הרים ויורדים גאיות ועמקים. באופניים מתקדמים מהר הרבה יותר מאשר ברגל – דבר שמהווה יתרון מבחינת הזמן אך חסרונו בכך שלא תמיד מספיקים "לספוג את הנופים" של ארצנו. פגשנו מטיילים רבים שמטיילים לאורך השביל ברגל (זו העונה, וקל מאוד לזהותם מאחר שאף מטייל אחר לא הולך בארץ עם תיק 80 ליטר מלא על גבו), ובשבתות פגשנו גם קבוצות רבות של רוכבי אופני הרים.

בניגוד לטיול הרגלי, עשינו טיול "צפונים" אשר כלל לינה בצימרים (לסחוב שק"ש ומזרון על האופניים זה לא סימפטי בכלל…). עברנו בישובים רבים; טיפסנו למנרה, ירדנו לדישון, קיללנו בעליות למירון, הוקסמנו בירידות לכנרת, עלינו לצד (או מתחת) אופנינו לארבל ולמצפה האלות, התעקשנו לדווש ברצף את כל העלייה להר תבור, דהרנו ביער ציפורי, עלינו בקושי לכרמל, וקינחנו את יום הרכיבה האחרון, לאחר רכיבה של יותר מ- 100 ק"מ בשטח, ברכיבה לאורך פארק הירקון. בדרך ספגנו התברברויות רבות ופנצ'רים, אבל זה חלק מהחוויה…

 

ולמה כל זה? בשביל אהבת הארץ. נזכרתי בנופים המדהימים שארצנו מציעה לנו, ואנחנו לא תמיד עוצרים ליהנות מהם. למדתי, שוב, לאהוב את הארץ – את אותה ישראל חמה ואוהבת שמשתקפת (סלחו נא לי על ההכללה הגסה) בקיבוצים ובמושבים – שם אנשים חייכנים, סבלניים, ויוצאים מגדרם על מנת להושיט יד לעזרה. הופתעתי לטובה בעוד אני נזכר – לעיתים במרירות – באופי הגס, החצוף, המתנשא וחסר הסבלנות המתבטא לעיתים תכופות מדי בערים הגדולות, שם רובנו חיים את חיינו בלחץ הסואן. התפעלתי, פעם נוספת, משלל הנופים והאתרים שיש לנו כאן, ממש מתחת לאף – תמונות נוף מדהימות, שמשום מה אני תמיד יוצא לחפשן בחו"ל…

והתמלאתי בעוצמת חיים מחודשת.

ואיך היה פיסית? באותו אתר אשר מתאר את "שביל ישראל באופניים", ואשר מחלק אותו למקטעים, מוגדרת דרגת קושי לכל יום. ואני, כמו כולם, תוהה – כיצד יתכן שרק היום הראשון הוא "בינוני", ואח"כ כל יום נע בין "קשה" ל"קשה מאוד" (ואם אביא דברים כלשונם – בין hard ל-strenuous, עם very strenuous לקינוח)? ובכן, כמו שאומרים – אז זהו, שכן. המסע לא היה קל, ולמזלי הרב תוכנית האימונים של גווין קידמה אותי לרמת כושר כזו שאפשרה לי לדבוק בכל המסלול, ולשרוד בעליות המפרכות. חברים אחרים הצטרפו ליום זה או אחר במסע, שבסופו הם היו מודים לנו על יום טיול מהנה, ושמחים על כך שמזלם שפר עליהם והם משוחררים הביתה ולא צריכים להמשיך כך עוד יום נוסף… הנה עוד תמורה לאימוני הסיבולת.

 

ועכשיו, רכיבת 3 שעות בשבת? אימון עליות? הצחקתם אותנו.

ובהמשך, נשאר החצי השני: מתל-אביב לאילת. רוצים להצטרף?