פרולוג
– הי, כבר חזרת? איך היה בשוויץ?
– מעולה, מדהים, חלום שהתגשם!
– ואללה, יפה! עשית שם איזו תחרות, לא? טריאתלון?
– כן, איש-ברזל.
– נו, טריאתלון, זה מה שאמרתי. הבן של השכנים שלי גם עשה משהו כזה לפני כמה שבועות. בתל-אביב אני חושב.. משוגעים כולכם. אז מה, היתה לך תחרות טובה?
– יותר מטובה, נפלאה! לא ציפיתי שיהיה כל כך טוב.
– וואו, יפה לך. לאיזה מקום הגעת?
– אה… תראה… לא הלכתי כדי להגיע למקום כלשהו. אני לא מתקרב לרמה של האחרים שמתחרים שם… הגעתי כדי לסיים, להגיע לקו הגמר- זה היה האתגר שלי.
– (מנסה להסתיר אכזבה) מה, לטוס לתחרות בשוויץ בשביל לסיים? ובכל זאת, לאיזה מקום הגעת בסוף?
– אני לא יודע בדיוק, משהו כמו מקום 1100 מתוך 1800.
– (חיוך מזלזל קלות) … טוב, לפחות סיימת כמו שרצית, לא?
– כן, אפילו יותר טוב ממה שרציתי.
– (לא מבין) ואללה, כל הכבוד, אני שמח בשבילך…. אז איך בעבודה?

(מעשה שקרה, וחזר וקרה- מספר לא מבוטל של פעמים)

ציריך, יום ראשון, 24/6/07, 06:30
העמדה מוכנה. החליפה עלי, הגלגלים מנופחים, הספידומטר מאופס, הציוד פרוס על המגבת בדיוק לפי הסדר שאצטרך אותו במהלך היום. איפה כולם? מה לעשות עם עצמי בחצי השעה שנשארה עד הזינוק בלי להתפוצץ מהמתח?
(כשהחלטתי על דרך הפעולה האופטימלית להעברת הזמן עד לזינוק גיליתי שאני לא מקורי ושהתור האינסופי בדרך לשירותים לפני תחרות הוא אמת קבועה ואוניברסלית)

נווה אטי"ב, 5/6/07
רן שילון והקריזות שלו- מחנה אימונים בסימן "הסתגלות לחום". אמצע הצהריים בעליה לחרמון, 41 מעלות. את הקבוצה אני מזמן לא רואה. לא נורא, בדרך כלל אני מגיע אחרון…. אולי הם מחכים לי בסיבוב הבא?
די, נמאס. ממחר אני בטייפר (הורדת נפח אימונים לקראת תחרות)

yuvalbh_ride

ציריך, יום ראשון, 24/6/07, 07:45
עכשיו אני מבין מה זה drafting במים. מזל שמצאתי את הבחור הזה- אנחנו שוחים ממש באותו הקצב. לא להתאמץ. תנועות איטיות. לנשום רגיל. יום ארוך לפנינו…

yuvalbh_ironman_swim

מודיעין, 26/5/07
עוד קצת ומסיימים- הרכיבה הארוכה האחרונה. מעכשיו ועד התחרות אין יותר רכיבות של שש שעות. כמה נשאר? שעתיים רכיבה בעליה לירושלים. אבל זהו! בקרוב מתחיל הטייפר. מסכנים כל אלו שמתאמנים לתחרות איש הברזל באוסטריה… יש להם שבועיים נוספים של אימונים קשים לפני שהם מפחיתים עומסים. מזל שנרשמנו לתחרות הראשונה בעונה 

ציריך, יום ראשון, 24/6/07, 08:35
איזה קטע, יצאנו שלושה מתוך חמשת הישראלים ביחד מהמים. אפשר לעשות בינינו את תחרות החילוף האיטי ביותר. אני מנצח בליינד. יש עוד הרבה אנשים במים… עושה רושם שאני לא השחיין הגרוע היחיד.
השחייה מאחורינו. נשאר רק עוד לרכב ולרוץ. מביטים אחד בשני ויודעים, בלי לומר, שמבחינת שלושתנו- החלק הקשה בתחרות נגמר.
איפה האירי שבעמדה לידי? האופניים שלו עוד כאן. עוד לא יצא מהמים? מסכן… בחור נחמד. היה נראה כאילו הוא שתה בירה לפני התחרות. הוא גם לא ממש רזה, בלשון המעטה… איך הוא עשה כבר תחרות כזו? אם הוא היה ירוק הייתי מאמין שיש לפרקונים בעולם. רק שלא יגמור לי כמו מוטי בננה בציריך…

בריכת האוניברסיטה העברית, 25/5/07
%$@&$#%$# על השחייה הזו. קשה לגווין (מאמני היקר) להבין שאם הוא רושם לי בתוכנית לעשות אימון שחיה של שעה, כשבמסגרתו אני צריך לשחות 3 קילומטרים בבריכה, המשמעות היא שאני לפחות שעה וחצי במים? לא נורא. הולכים לישון אחר כך…

ציריך, יום ראשון, 24/6/07, 10:50
ממש מקורי לקרוא לגבעה האחרונה בהקפת האופניים heartbreak hill… יש עליה בשם זהה כמעט בכל תחרות.
עברתי 60 ק"מ. לא ללחוץ, היה כתוב בספר שאם מפעילים את השרירים יותר מדי במהלך הרכיבה אז משלמים על זה אחר כך בריצה. להישאר רגוע. עוד שתי הקפות. אני בזמן טוב, אגיע לפני ה-cutoff של האופניים. לא יפסלו אותי. לזכור לרכב רגוע.
כמה אכלתי כבר בשעה האחרונה? פאואר-בר וג'ל…כמה קלוריות זה? שתיתי איזוטוני, וגם בזה יש קלוריות, לא? שיט, שכחתי לקחת כדורי מלח… טוב. בתחנה הבאה ניקח גם חתיכת בננה ושני ג'לים, זה אמור לאזן ל-300 קלוריות בשעה.
הנה הפסגה! כולם מריעים וצועקים…לי? ואללה! כולם מסתכלים עלי!! … וואו, איזה עידוד! (כעבור עשר שניות עוקפת אותי משמאל דבוקת רוכבים במהירות שיא, ואני שוב לומד שלא כל העולם סובב סביבי). אני מסיים הקפה ראשונה והם כבר מתחילים את השלישית… חזקים האירופים האלו. ואני פעם חשבתי לתומי שאני "רוכב די חזק".
צורן, 16/6/07, מסיבת קבוצת טריאתלון נתניה (ואנחנו מסתפחים)
מציגים סרטים מתחרויות איש ברזל קודמות ושומעים מורשת קרב משועלי קרבות ותיקים בתחום. בבטן מתגבשת תחושת התלהבות מהולה באימה.

ציריך, יום ראשון, 24/6/07, 13:45
"לפעמים אני משתגע…כי מבחינתי אני יודע, שיהיה טוב….". כבר שעתיים השיר הזה מתנגן לי בראש באופן מחזורי. צריך למצוא משהו חדש. מה המילים של הפזמון של השיר הזה של שרית חדד?

ציריך, 14:30
זהו, הסתיימה העלייה הרצינית האחרונה בהקפה האחרונה. לא ללחוץ חזק מדי. יש עוד מרתון לרוץ בסוף…

"מטה אנדיור" ברמת אפעל, 18/6/07
תדרוך לפני התחרות אצל רן שילון. הרצאה ארוכה: מה ללבוש, מה לאכול, כמה לאכול, מה לעשות בכל שלב, כמה לעבוד חזק בעליות…כל מה שאני זוכר משם זה המשפט הבא: "החלק האמיתי של איש הברזל מתחיל באמצע המרתון. הגוף קורס, הכול כואב, מחצית מהאנשים עוברים להליכה. שם נקודת השבירה. בשביל זה התאמנתם.
Whatever you do, אל תתחילו ללכת כי לא תסלחו לעצמכם אחר כך…".

ציריך, יום ראשון, 24/6/07, 15:30
חילוף לריצה- אני רוצה שהוא יהיה ארוך. מפחד מהרגע בו אנסה לרוץ והגוף יגיד לי מה דעתו על כך ויפרוץ בשביתה כללית… מחליף בגדים. אין לי מושג איפה יש כאן מלתחות. לא משנה, זה סתם בזבוז זמן. מתפשט. אני עומד ערום מוקף בקהל של מאות. מזל שאני לא לבד בשטח החילוף ושאני לא מעניין אף אחד…
אולטרסול, בודי-גלייד, משחת הפלא נגד התכווצויות שרירים. מה עוד? לא לשכוח כלום… כדור נגד כאב ראש גם לא יזיק. כך ארוויח עוד דקה לפני שאצטרך להתמודד עם הריצה.
אבל, בעצם, זהו! זה עומד לקרות! את האופניים סיימתי. אם אני רץ בפחות מחמש וחצי שעות את המרתון אני יורד מה-14 שעות, בדיוק כמו שרציתי. חוץ מזה, גם אם אעבור להליכה, אני בטוח מסיים לפני זמן הגג של התחרות. אני הולך להיות איש ברזל!

נחשון, 16/5/07
חמש שעות רכיבה בלי רחמים… מזל שבתוכנית האימונים רשום רק רכיבה. אני לא יודע אם הייתי מסוגל לרוץ עכשיו. רוצה לזרוק את האופניים באוטו ולברוח הביתה.
רן לא מוותר ומוציא אותי לריצה של 40 דקות איתו, בקצב שלו (אני: 'אבל היה כתוב בתוכנית שלא צריך לרוץ אחרי הרכיבה'. רן: 'אז מה?'). איך הוא אמר לי פעם? "מאמן נחמד הוא מאמן מובטל". חכה חכה, אם רק הייתי מסוגל לתפוס אותך…

ציריך, יום ראשון, 24/6/07, 15:40
מתחיל לרוץ. מרגיש כמו חדש- איפה העייפות? לא להתפתות!! לאט לאט, לא ללחוץ. מסתכל על כל אלו שהולכים / מקרטעים / רצים ממש (אבל ממש) לאט: האם זה מה שיקרה לי בעוד שעתיים? רגוע, באיזי, לשמור כוחות…

ציריך, 17:50
חצי מרתון עבר. נראה לי שהמשבר שאני מחכה לו כבר לא יקרה. אפשר להתחיל להגביר… אולי אצליח לסיים מתחת ל-13 שעות?
פוגש את אסף, שותפי המסור לאימונים מזה שנתיים. הוא כבר יותר מהקפה שלמה לפני, קורא לי: "תשמע, זה לא כזה נורא!". קשה להאמין, אבל הוא צודק…
כל כך הרבה אנשים הפסיקו לרוץ ועברו להליכה… כמה מהם עקפו אותי באופניים?
אני עושה שטות. אני רץ חזק מדי. אני אשלם על זה עוד חצי שעה. לאכול, לאכול, לאכול!
פתטי שכל מה שמעניין אותי כרגע בחיים זה מתי אני אגיע לבנות שמחלקות צמידים (לסימון מספר ההקפות שעשינו)… יש לי כבר צמיד אדום. עוד קילומטר אעבור בדוכן של הבנות שיש שלט 2 מעליהן – ואוסיף לי צמיד צהוב לאוסף. עוד שעה וטיפה אבקר אצל הבנות עם הצמיד השלישי, השחור. מה הצבע של הצמיד של ההקפה הרביעית?

yuvalbh_run

ציריך, 18:45
אני עומד לרדת מה-13 שעות!!! איזה אושר! איפה אסף? הוא בטח כבר סיים… איזה תותח. איפה כל הישראלים האחרים?
אני מרגיש שאני מסוגל ליותר- בשביל מה התאמנו כל הזמן הזה? זה הזמן. נותן הכול. החיוך לא יורד מהפנים. רק עוד 10 ק"מ! (דפוק שכמותי! איך אפשר לומר "נשארו רק עוד 10 ק"מ", לדעת שיש עוד שעה של ריצה רצופה, ויחד עם זאת להרגיש שממש נוגעים בסוף?) קשה להאמין שזה קורה באמת. ועוד לחשוב שלפני מספר חודשים לא יכולתי לרוץ בכלל בגלל פציעה…

ציריך, 19:30
עוד שני קילומטרים… אני מרגיש מעולה. חיוך מטומטם מרוח על הפנים שלי כבר מהצהריים. עוצר בתחנת מים. שוטף את הפנים והשיער, שם את הכובע ומשקפי השמש בחלק האחורי של המכנסיים כמו שהסבירו לי, כדי שלא יפריעו לתמונת הסיום (אלוהים! אני מתכונן כבר לתמונת הסיום!!! איפה אבא ואמא? אני מקווה שהמצלמה פועלת…)

ציריך, 19:40
ספרתי, ושוב ספרתי. יש לי על היד ארבעה צמידים מארבע הקפות… מותר לי להיכנס למשפך הסיום…

yuvalbh_finish

12:40:50- לא מאמין. לא מעכל. רוצה לנוח. רוצה לרקוד. רוצה לאכול. רוצה מסאז'. בעיקר רוצה לשלוח SMSים לכל העולם…
אף פעם לא האמנתי באמת שאני מסוגל. התאמנתי, אבל לא מתוך ביטחון בעצמי אלא מתוך אמונה עיוורת במאמנים. עכשיו הוכחתי לעצמי. לא יאומן. באמת כל אחד יכול….

אפילוג, ירושלים, 0715/7
נראה שנדבקתי במחלה מדבקת ולא פשוטה. הסימפטומים בוודאי מוכרים לרוב קוראי שורות אלו. קוראים לזה התמכרות (לפעילות? לאנדורפינים? להגשמת חלומות?)
תחרות איש ברזל נוספת? ברור שתהיה. השאלה היא איפה ומתי.
אני מרגיש שמצאתי את עצמי. לפחות לעת עתה…

 

אומרים שאיש הברזל זו תחרות אינדיבידואלית. זה לא מדויק. כמו שבטור-דה-פרנס קבוצה שלמה עובדת בשביל לקדם רוכב אחד שינצח, כך גם קורה מסביב לאירוע כזה. אי אפשר לעשות את זה "סוליקו".

זוהי קבוצתי:
* חברי אנדיור היקרים, ובפרט "מפלצות יום רביעי" שהתאמנו ביחד חצי שנה, איש איש ויעדו הוא.

* רן שילון וגווין קנינג, המאמנים, היועצים, המטפלים, המרגיעים, הדוחפים, המאמינים

* אסף צימרינג, השותף האולטימטיבי לאימונים, חצי מה"מאפיה הירושלמית" שהקמנו. האיש הנכון בזמן הנכון. תודה על המוטיבציה, האימון, הדחיפה, ההטפות הפולניות כשניסיתי לוותר לעצמי. גם על השיחות שהרמה האינטלקטואלית שלהן היוותה מדד יותר טוב מאשר מד דופק לגבי רמת הקושי של האימון…

* הורי היקרים- שתיאמו את הטיול שלהם כך שיוכלו לעבור בשוויץ ולראות מה השיגעון החדש שתפס את הבן שלהם. נראה לי שעכשיו הם מבינים.

* ולגדולה מכולם – אשתי היקרה הדס שפירגנה, הבינה, האמינה וחיפתה עלי בכל תחומי החיים כש"אני הייתי עסוק בשטויות שלי"…