טל שמואלי: כשהמים רותחים, הנקניקיות צפות

צמרמורת טלטלה אותי, שערותיי סמרו – מכף רגל ועד ראש. אחז בי רעד, ההתרגשות, תחושת התעלות הנפש, הרגשת הייחוד והנצחון, על עצמי, על כולם, כל אלו געשו בי, והרגשתי חסין, בלתי שביר, נחוש ומלא כוח. לא זכורה לי הרגשה דומה. החיוך שעד כה בושש מלהגיע נמתח על פני, ונדמה היה לי שכך אשאר, מחוייך, נטול כאבים ומרוכז לחלוטין. לנצח.

ואז מישהו צעק: "יאללה חבר'ה, עוד 58!"

מה 58? קילומטרים? המציאות טפחה על פני, וכל שנותר לי לעשות הוא, ובכן, לרוץ.

אבל רגע, קודם כל, תודה:

ראש וראשון ברשימת הקרדיטים הוא ניר כהן, שליווה, דחף ומשך, חשף אותי לעולם הריצה, והפעם גם תיעד כמה רגעים שאולי עדיף שהיו נשארים בנינו (הצעת הנישואין שלי לאחת המשתתפות, בקילומטר ה 54 – והדחייה שבעקבותיה, למשל…).
אחריו הרשימה ממשיכה עם רן, שהכניס היגיון לשגעון, וזוהר, שסגנון האימון הייחודי שלו, (שמתרכז למשפט המפתח: "חזק, נשמה, חזק", ואי הכרתו בקיומם של ZONE – ים אחרים מלבד 3 – 4), הם שאחראים במידה רבה להצלחה היחסית שלי.
אחרון ברשימה הזו, הוא קפטן (בשבילכם ד"ר) דרור שגיא, שבדרך הוראתו, ועצם היותו, במיוחד בקילומטרים 35 – 45, היה לי לעזר רב, השראה וחבר.

רגע לפני שאני חוזר לקילומטר השני ביום הארוך הזה, תלונה אחת למארגני האירוע – בדרך כלל המוסיקה שמלווה את האירועים האלו מזעזעת. כל מיני נעימות ששומעים בעיקר במוסכים, או תחנות רדיו שנוחתים עליהן בטעות, והפעם, בשינוי קיצוני – עת הגענו לנקודת הזינוק, נעמדנו דום, ובי התעורר חשק עז להצדיע לדגל. בכל הקריירה הספורטיבית שלי לא נתקלתי באווירת טקס יום זכרון שכזו, על קו הזינוק. מה הייתה כוונתכם? לרמוז לנו על העתיד להתרחש בשעות הקרובות? ליצור אווירה רגועה של בוקר? בכל מקרה, אני מוכן לחזור לעידן יניב אם זו האלטרנטיבה…

אחרי כעשרים דקות של ריצה, עדיין יבש, מנסה להתחמק משלוליות, הבעתי משאלה. כאדם מעשי לרוב, הצעד הזה הפתיע אותי, אבל בכל זאת – מצאתי את עצמי ממלמל בקשה לאדם האחראי על הכאב שם למעלה – "כל מה שאמור לכאוב… שיתחיל עכשיו, בבקשה". לא התחשק לי להיתפס לא מוכן עם איזה האמסטרינג מכווץ, בעודי מדלג מעל נחל, או לחוש בהולדתה של שפשפת כשאני כבר רצוץ נפשית. תשובתו לתחינה הנרגשת מיהרה להגיע. מתיחה בכף הרגל שמלווה אותי מתחילת השבוע עשתה קאמבק, ומחשבות על מה אומרים לחבר'ה, ואיפה לעזאזל רכב הפינוי, מילאו את ראשי.

לא עבר זמן רב והמתיחה החלה להטריד יותר ויותר, ובשביל למזער את הכאב התחלתי לרוץ במעין דידוי משעשע, כאשר רגל שמאל דורכת כולה על הרצפה, מתגלגלת יפה ובאלגנטיות, ורגל ימין מתופפת בעדינות אחרי, נגררת בחופזה ובחוסר חשק על קצות האצבעות בלבד.
כשהגענו למעבר המים הבא כבר לא חיפשתי דרך צידית, ולא ניסיתי לדלג מעל המים, רצתי דרך הנחל, וניסיתי להאריך את השהות במים הקפואים, בתקווה שהכאב בכף הרגל יוקל. זה עבד לזמן מה.

האיזור בו רצנו, לטעמי, ועל אף זכרונות לא נעימים ממנו (בעיקר מהצבא), הוא היפה בארץ, וברגעים בהם אנחנו רצנו בו, הוא היה היפה ביותר שיכול היה להיות. ירוק ורענן, נעים ופסטורלי. שדרות של עצים, צמחייה גבוהה, גבעות מתגלגלות ונחלים מפכפכים, כשהמסלול עובר בין כל הפלאים הללו, ומספק אין ספור הזדמנויות להתפעלות מהטבע. שיא אחד היה כאשר חצינו את גבעת הרקפות, שהייתה מוצפת רקפות ורדרדות, חינניות ובלתי מחוללות. משפט מסויים ליווה את הקילומטר היפה הזה: "הפרח שפורח לבדו, בשלג הקר, הוא הפרח היפה ביותר", הרהרתי לעצמי, ועשיתי הקבלות לתקופת האימונים החורפית, והבדידות שמייחסים לרצים למרחקים ארוכים.

ביציאה מהשמורה, שכשעה של ריצה מאחורי, תהיתי על איזה שלג ואיזה קור מדברים שם. כבר ארבעה חודשים שאני מפרנס את סאקוני ונייקי ברוכשי חליפות נגד גשם, כובעים וחולצות תרמיות, מתאמן חזק, כמו כולם, בגשם ובקור, רצוי נגד הרוח, והופ! ברגע האמת, השליטה של רן שילון על איתני הטבע התרופפה, והנה! שמש! ואפילו לא ענן אחד לרפואה. רציתי את הכסף חזרה.

הקצב האיטי שריצה כזו מכתיבה היה נהדר עבורי, ונהניתי מכל רגע. ידעתי שרצים רבים תכננו לשלב הליכה, אבל עברה כבר יותר משעה ולמרות הטור הארוך של רצים שהשתרע לפני ומאחורי, אף אחד לא הולך! הצד הקונפורמיסטי שבי הכתיב את הקצב, בעוד שהצד השני – ביקש כבר איזה espresso love, של GU.

כשנכנעתי, ציפתה לי הפתעה נעימה, בדמותו של דרור, שהיה ממש מאחורי, והתגלה כנכס ככל שהיום חלף. עד נקודת הרענון הקצב היה נינוח, הזיעה ניגרה בכמות מדוייקת, והמורל היה גבוה למדי. בנקודה עצמה לא הרגשי צורך לעשות שום דבר, ופצחתי בריקודון מטופש שהונצח במצלמה. הכרחתי את עצמי לשתות עוד, ולתת ביס במשהו, וכשדרור היה מוכן, אצנו לנו קדימה, אל הלולאה השניה. ומכאן הסיפור נהיה הרבה פחות כיפי, ואם להיות תמציתי, רציתי למות החל מהקילומטר ה 35, ובערך עד ה 400 מטרים האחרונים. דרור שעשע אותי בניסיון לרוץ לפני עם ידיים מורמות ולעשות לי "דראפטינג", מה שלא עבד בפן המקצועי, אבל היה מבדר בכל מישור אחר…

בגרירת רגליים של ממש, התקרבנו לנקודת הרענון השנייה, כשאני חושב ברצינות רבה על כמה דברים:
1. לא השתנתי עדיין, אפילו לא פעם אחת. מישהו אמר התייבשות?
2. נמאס לי לרוץ, ו 45 קילומטרים הם מרחק מכובד. אפשר להפסיק ולחזור הביתה בכל רגע.
3. קיומו של "הקיר" הפיזיולוגי / פסיכולוגי הזה הוכח…

ציפיתי לאיזה רגע של התעוררות, של מאבק הפרט בגורלו, והתמודדות עם הפינות האפלות ביותר בנפשי, לרגע של פריצת גבולות וההגעה לעולם האפשרויות הבלתי מוגבלות, לרגע שבו אתה יודע שהקשה כבר מאחוריך, ואתה בטוח שתסיים – אבל טעיתי. זו הייתה בסך הכל הבחילה מהג'לים. שתיתי קצת מים, והבאסים של המוסיקה מנקודת הרענון השנייה החלו מתגברים.

הרגשתי מחורבן, ונראיתי כך, כנראה, אבל אמא, אחות ואח שהיו שם, ביחד עם ניר כהן שכבר היה לבוש חגיגי לקראת שארית הריצה הרימו אותי קצת מהקרשים. בלחיצת יד נפרדתי מדרור המחוייך שרץ שיכור מאנרגיות חיוביות על עבר תחילתו של סוף. אני צלעתי ועשיתי גרעפסים, תוהה כמה ארוכים יהיו 15 הקילומטרים האחרונים, שהיו, כך נדמה לי, הקילומטרים המכוערים ביותר בעולם הריצה. מעין דידוי, הליכה, צליעה, התנדנדות שיכורה וגניחות של מסכנות, בשילוב עם תנועות ידיים שלא קידמו אותי כלל, וכל זה לצידו של ניר, ששיגע לי את השכל עם הצבת מטרות נוסח: "רצים עד העץ, יאללה!", שבעקבותן החל משא ומתן – "שום עץ, עד תחילת העלייה", וכך התמקחנו.
כשנמאס לי להתמקח, או כשניר סירב לוותר, פשוט עברתי להליכה, וקיללתי בלב.

בסוף זה נגמר, יש תמונה מרגשת בה אני מנשק את השלט שמודיע כי נשאר עוד קילומטר אחד בלבד, ואת מאות המטרים האחרונים ניסתי לרוץ בצורה מכובדת ככל האפשר. חציתי את הקו הארור ההוא בשמחה גדולה, עם דמעות עצורות וכל הסממנים המופיעים בעת צפייה ב"לשחרר את ווילי".

בסך הכל, יומיים אחרי, הבנתי שזה לא ממש מרשים בחורות כל הסיפור הזה של הריצה, ושהן לא טורחות לקרוא מה כתוב על החולצות שלנו, ככה שלקראת המירוץ הבא צריך למצוא מקור אחר למוטיבציה.

אולי הגשמה עצמית… כן. למה לא. נשמע כמו רעיון טוב.

טל שמואלי, אנדיור
Shmueli.trip@gmail.com