טלי שילון: חצי מרתון במרוקו – או, אני כאן בגלל אשתי

ב- 6 בנובמבר שנת 2000, בשבוע שבו חזרו הילדים לבית הספר אחרי כל חופשות החגים, התיישבתי בשעה חמש אחר הצהריים סביב שולחן עבודה גדול מעץ עם עוד 13 נשים שלא הכרתי קודם. בסבב נגד כיוון השעון נתבקשנו לספר כל אחת מעט על עצמה ובעיקר מדוע ואיך הגיעה לכאן – שנה א' בסדנה לצורפות. היינו ממקומות שונים בארץ, בגילאים שונים, בסטטוסים משפחתיים שונים, וכולן דברו על הגשמת חלום, על צורך בביטוי בחומר, על יצירה בחומרים כל כך מיוחדים ויקרים.
הגיע תורי בסבב, אמרתי שקוראים לי טלי שילון ויש לי 2 ילדים, שבעלי בהייטק, וחזרנו לפני 3 חודשים משהות של כמעט 10 שנים בארצות הברית, ו… (וכאן החוויתי כלפי זו שישבה לשמאלי) – אני כאן בגללה. כולן חייכו, זה נשמע כמו בדיחה. זו לא היתה בדיחה. חצי שנה לפני כן "היא" כבר רשמה אותי יחד איתה לסדנה הזו. "היא", מרב, זו שבעלי קורא לה "אשתך", היא היחידה מבין שתינו שיש לה כישרון אמנותי ויצירתי אמיתי. זה ממש לא מנע ממני להגיע איתה לסדנה שבוע אחר שבוע אחר שבוע, להתמוגג על הזמן המשותף שלנו יחד…..ולסיים איתה חמש שנות סדנת צורפות.

ב- 27 בינואר שנת 2008 חציתי את קו הסיום של חצי המרתון במרקש. עשרה מטרים אחריו המתינו לי קופצים ומתרגשים חברי הקבוצה שלנו למסע במרוקו. אילו היה עומד שם כתב טלויזיה לראיין אותי והיה שואל מדוע ואיך הגעתי לכאן, הייתי עונה שקוראים לי טלי שילון ואני מישראל, יש לי שני ילדים ובעלי כבר מזמן לא בהייטק (והוא עומד להגיע טיפה אחרי כי הוא רץ מרתון), ו… (וכאן הייתי מחווה כלפי זו שהגיעה איתי לשמאלי) – אני כאן בגללה. אנשים היו מחייכים, זה נשמע כמו בדיחה. אז זהו, שממש לא.

אהבה לספורט והנאה מריצה ככל הנראה עוברים בגנים. יש למאמן שלי שני ילדים שמוכיחים את זה. אבל נראה שזה לא, אבל ממש לא, עובר בקשר נישואין. אפילו כשחולקים באותו שם המשפחה למעלה מ-20 שנה. אני, באופן אישי, חושבת שמדע הספורט המודרני בהחלט יכול להפיק תועלת ממחקרים פיזיולוגיים עלי, כי אם משתחררים אצלי במוח אנדורפינים במהלך או אחרי העיסוק בספורט אירובי, אז הם לא מספרים לי על זה. אני יודעת שאני מסתכנת קשות בסקילה חמורה כשאני מעיזה לכתוב מעל דפי אתר זה שאני לא אוהבת לרוץ. לא. לא אהבתי לרוץ, לא אוהבת לרוץ, לא חושבת שאי פעם אוהב לרוץ.
אני לא חיה בשביל לרוץ טוב יותר, אני רצה בשביל לחיות טוב יותר. הדרך היחידה שיכולתי להעלות על דעתי להחזיק מעמד יותר מכמה דקות רצוף בפעילות הזו היתה בצפייה בסדרות טלויזיה. במשך שלוש שנים היו כל אימוני הריצה שלי מוגבלים (על פי הנחיותי המפורשות למאמן) ל-40 דקות. האורך המדוייק של פרק מוקלט בעונה האחרונה של "24". רק כשאני מרותקת למשהו אחר אני מסוגלת להתמיד. ולרוץ בחוץ ? אין מצב !

"יודע צדיק נפש בהמתו". זה היה המוטו שהנחה את מאמני ובעלי היקר, בהודיעו לי בקיץ 2007 שהוא חושב שהשלב הבא בשבילי צריך להיות חצי מרתון. הסתכלתי עליו במבט שאמר הכל, והוא ממש לא הזכיר את המבט שנשאתי אליו מתחת לחופה. הוא חייך בידענות, לקח אותי לארוחת ערב אצלם (נו, הם, אישתי ובעלה….) ושאל אותם "אם מתאים להם לנסוע לטיול במרוקו בינואר הבא וגם להשתתף בחצי מרתון בדרך". לקח להם 30 שניות לקבל החלטה. זר לא יבין זאת – גורלי נחרץ.

כשיוצאים לריצה בחוץ חשוב מאוד לתכנן את הזמן נכון, אם רוצים לשוב לנקודת המוצא בפרק הזמן הקצוב לאימון. את הלקח המר הזה למדה על בשרה אישתי, מרב-אני-אוהבת-את-ריח-הזבל-בשדות-ווטמברג. היא כבר התחילה לרוץ בחוץ לפי תוכנית אימונים של רן שנה קודם לכן. אימון הריצה הראשון שלי בחוץ עמד בסימן קיטורים על הריח במושב, על אי הנוחות שבריצה בתוואי לא סלול (או לפחות כבוש!), על הבוץ והלכלוך שנדבקו לי לנעלי הריצה (ורק ב"טיים טריאל" הם חווים על בשרם כמה קשה למצוא לי נעלי ריצה מתאימות שתעמודנה בדרישות שלי להתאמת צבעים לביגוד….) ועל אי היכולת לדעת באיזה קצב אתה רץ באמת. אגב, שלא תהיינה ספקות, את הקיטורים לא הפסקתי בשום שלב. בגילי המופלג אני כבר יודעת היטב במה אני חזקה ואני לא מוותרת כל כך בקלות על התנהגויות שהתאמנתי על שיפור איכותן במשך שנים כה רבות.
התוכנית האישית של רן שילון, אותו אחד שאת שם משפחתו לקחתי לפני 22 שנים, הכתיבה ריצה של שעה. הפעלנו מד זמן בשעון והתחלנו לרוץ. הקצב היה איטי ועד כמה שלא אהבתי שום דבר בריצה הזו, זמן האיכות הזה שלנו יחד היה באמת נפלא. היינו בדרכינו חזרה, כמה רחובות מביתה של מרב במושב מזור, כשהשעון שלי הראה 1:00:00. אני נעצרתי. היא עוד היתה בתנופה קלה, אך נאלצה לעצור בעקבותי. (אנחנו, באופן עקרוני, רצות בזוג) הודעתי לה שאין מצב שאנחנו רצות עוד מטר. את שארית הדרך הביתה עשינו בהליכה. מאז, היינו מדודות כמו שעון שוויצרי.

מרוקו היא ארץ מיוחדת עם שילוב מרתק של מזרח ומערב שבא לידי ביטוי בכל. בארכיטקטורה, בלבוש, במכוניות, בשפות הערבית והצרפתית זו לצד זו. הטיול עצמו היה מדהים בכל היבט אפשרי. תחושה כמעט הזוייה להכנס ולהסתובב באופן חופשי בתוך ארץ ערבית ולהתקבל על ידי הסוחרים בשוק בחום. בטיול לקצה הרי האטלס, ב"אתר הסקי הגדול ביותר באפריקה", אשר בהשוואה אליו נראה החרמון כמו Val Disere בצרפת, קדמו את פנינו רוכלים שמייד קלטו אותנו ועברו לדחוף את מרכולתם בעזרת ביטויים כמו "מחיר טוב" ו"חבל על הזמן". בערב בשוק נשאבנו כבמטה של קסם אל תוך מציאות של "אלף לילה ולילה" אל מול נחשי קוברה מתנועעים לצלילי חלילן. קשה להאמין, זה היה אמיתי.
החוויה הקבוצתית היתה מפתיעה באיכויותיה. 15 אנשים ללא שום מכנה משותף אחר, זרמו הרמונית יחד במשך שמונה ימים, כשההשתתפות במרוץ מגבשת את כולם לקבוצת תמיכה שעמדה בקו הסיום והמתינה עד שהגיע אחרון המשתתפים בקבוצה.

אף על פי שבעצם מעולם לא רצנו 21 קילומטרים ברציפות, היינו שתינו מאוד לא מודאגות. האימונים היו בנויים כך שהיה ברור לנו שאנחנו מסיימות, ובכיף, ורק העובדה שמרב חלתה כמה ימים קודם לכן בשפעת קשה, שלא אפשרה לה לנשום בהספק שנדרש במהלך ריצה ב-zone 2-3, האטה את הקצב שלנו (בזוג) והעיבה במקצת על ההנאה מן החוויה.
מזג האויר היה מושלם – שמיים צלולים וטמפרטורה מתחת ל-18 מעלות. לפני קו הזינוק עמדו איתנו קבוצה של צרפתים עם בגדי ריצה מקצועיים ולידם שתי נשים בשמלות ארוכות ורעלות. נדהמנו לגלות שגם להן היו מספרי חזה. במהלך הקילומטר הראשון אחרי הזינוק נחשפתי בפעם הראשונה בחיי לקונספט של לבישת שכבות ביגוד שזורקים אחרי שמתחממים. אהבה ממבט ראשון שתאלץ לבוא על סיפוקה רק במרוץ הבא.

המסלול היה מלא חוויות. גם כאן נפגשו, וכמעט התנגשו, מזרח ומערב. ניכר היה שמרקש, שזהו לה מרוץ המרתון ה-19, מתורגלת היטב. עמדות חלוקת בקבוקי מים היו בכל 10 ק"מ, ובינהם, בדיוק מרשים, בכל קילומטר חמישי, חלוקה של ספוגים במים. (המצאה ג א ו נ י ת !) את כל אלה עמדו וחילקו ילדים שנראו כאילו השאילו אותם לרגע מתוכנית של נשיונל ג'יאוגרפיק. הנופים התחלפו מרחובות רחבים ומטופחים, שלא היו מביישים את המפוארות שבבירות אירופה, לרחובות קטנים, ללא מדרכות, רצופים בבאסטות שהזכירו את שוק העיר העתיקה, וחוזר חלילה. את הצמתים הבלתי מרומזרים איישו שוטרים עם משרוקיות שעצרו את התנועה עבור כל רץ שהיגיע, וג'יפ מפואר ומבריק שנת 2008 המתין לצד פיאט 127 שנת 75'.
הקצב שהכתיבה הנשימה המיוסרת של מרב השאיר אותי ב- zone 1-2 ואני נהגתי כנציגת מלכת אנגליה – מנופפת לילדים שעמדו לצידי המסלול והושיטו ידם לכל רץ לתת כאפה או לקבל בקבוק מים ריק.
במטרה המוצהרת שלנו להגיע לפני יגאל לב החמוד, שגילו מחצית מגילינו, עמדנו (הוא, אגב, רץ מרתון והגיע 20 דקות אחרינו….)

המאמן שלי אומר שבספורט צריך שתהיינה מטרות. אני כבר הבנתי שממש לא כדאי להתווכח איתו. בכל מה שנוגע לתחום הזה של ספורט הסיבולת (בניגוד לכל תחום אחר בחיינו…) הוא באמת תמיד צודק.
להתראות במרתון (כן, "אישתי" ואני מתכוונות לרוץ מרתון שלם) מוסקווה 2009.

טלי שילון, אנדיור