חצי איש ברזל הראשון שלי

היי. שמי גלית לוי ואני כאן כתוצאה משבר בקרסול לפני 4 שנים. אחרי חודש בגבס, רק רציתי לדעת איך מחזירים את העניינים (החיים), לתיקונם , שאלתי את האורטופד – פיזיוטרפיה? והוא ענה לי – לא. תלכי, פשוט תלכי. אז התחלתי ללכת. לרוץ, לרכוב ולשחות והגעתי, עכשיו, לתחרות חצי איש ברזל.

פרק ראשון –השבוע שלפני תמיד אמרתי חצי איירון זה המקסימום, הגבול העליון שלי. הקו האדום. מעבר לזה, אני לא אגיע. לא אוכל/ לא ארצה/ לא אשאף. אף פעם. להביא את הגוף לסף הגבוה ביותר של המאמץ (עצימות בלשוננו), ליותר מ – 5.7 שעות, זה כבר יותר מדי. לצאת לתחרות בחושך מוחלט ולסיים, במקרה הטוב, בשעות הערב המאוחרות – זה לא אנושי, באופן מסויים. כך חשבתי ואני עדיין חושבת. מעניין עד מתי ???  עכשיו אני בתקופה הכי מעניינת של התחרות. ההכנות לתחרות. הימים שלפני. הכל החל לפני כ 10 חודשים כשההרשמה היתה במבצע. היתה הנחה משמעותית והחישוב היה שאם נרשמים, אז עלות הביטול כשהמחיר יקפוץ לפי שתיים, נניח, ההפסד האלטרנטיבי והמחיר האידיאלי והעלות השולית ….יהיה פחות מאשר אם נרשמים ומשלמים את המחיר המלא…… זה היה התחשיב! הכלכלי. יש לומר. ואז עברו הימים. השבועות. החודשים. קצת הפוגה מתחרויות, קצת נמאס. ומועד הישראמן הלך והתקרב. החלטה משמעותית היתה – לקחת מאמן. אני יודעת לרוץ. לרכוב וגם לשחות. אני יודעת לחלק את הזמן ואת הימים בשבוע בין שלל הפעילויות. אבל מאמן שיעשה סדר בבלאגן ובראש, זה בריא וטוב.

החור בנעל – "כי נעליים קונים בזול.." לא ממש. כל כמה קלומטרים מחליפים !! ולא רצים עם אותן נעליים בעיר, או בכפר, בשטח, או על עפר. אבל לפני תחרות לא מחליפים, לא נעליים, לא בגדים, לא גרביים, לא אופניים… בקיצור – לפני תחרות לא מחליפים. אז מה עושים אם בשבת – קצת לפני הריצה האחרונה לפני התחרות, הציצה פתאום מהנעל, אצבע שאמרה לי – "היי, מה את מתכננת לנו ? 21.1 ק"מ של דפיקות וחבטות"?? לא מתאים". מה עושים ? רצים בשבת עם כל המשפחה לנמל. הבילוי השבועי. נכנסים לחנות המותג שבחיוך ושמחה מוכנה לעשות הנחה לקבוצת טריאתלון שחבריה ואני ביניהן, מחליפים כל כמה חודשים מעטים נעליים. ומה מצאנו שם ? יש תת דגם חדש. והיות והנעלים כ"כ מוצלחות וטובות אז הולכים (רצים) על תת הדגם החדש. שהוא – קצת יותר נוח. יותר רך ו……יותר קל …. תחרות. זוכרים?? אהה- וגם הצבע של התת דגם החדש – ה ו ר ס. שחור ולבן . משהו. מגיעה הביתה . מעבירה בשמחה את המדרסים לנעלי התת דגם החדש, ואופס. משהו לא מרגיש סבבה. מה קרה?? מסתובבת עם הרכישה החדשה בבית. ושוב מסתובבת. רצה קצת בבית. מקבלת "מחמאות" מדיירי הבית. משהו מוזר. מתקשרת למתקין המדרסים. הוא עסוק. מחליטה לצאת לריצת נסיון. חברתי הטובה עשתה כבר איירון וחצי ואומרת לי – "לפחות שתיים. שתי ריצות נסיון". (זוכרים – שבוע ופחות לפני התחרות)

בערב כשמארגנת את ציוד הריצה להשכם בבוקר מחליטה להפשיל את הלשון של הנעל ולהציץ כדי להשוות עם הנעל הישנה. ומה אני רואה ???????? המספר יותר קטן. של זו עם התת דגם החדש.חחח. דיייייי. מה חשבתי לעצמי ? שהרגל שלי קטנה לה במידה ? או אולי אני קצת מטורללת ????

הסלרי – התזונה היא אחד המרכיבים החשובים לפני, בשעת התחרות וגם לאחריה. אז פגשתי את ידידתי משכבר הימים .התזונאית . שבימים כתיקונים ממליצה בחום על ירקות, פירות, דגנים ושאר פריטי מאכל בריאים כעל חבריי הטובים . אלא מה ? בימים אלו – הוצאו כולם, אחר כבוד, מהתפריט אשר כולל לדאבוני הרב (חובבת פחמימות שכמוני. לפחות כך הייתי) פחמימות וחלבונים. כיום אני ניזונה מ – פסטה, לחם, אורז, טונה, ביצים וגבינה (מקסימום 3% ). אפשר גם עוף ובשר רזה. קצת. אז היות וטבע האדם הוא שאם מונעים ממנו משהו הדבר מקוטלג מייד בעמודת ה"מועדפים", שלא לומר המוצרים אליהם יוצאת נפשך. על כן זכתה חתיכת הסלרי שהכנסתי השבוע למקרר, ונפלה לה בטעות מהצרור. בלי שטיפה. עם שאריות עפר – להיכנס בהחבא לפי ולהילעס ביתר תאווה. בשקט בשקט. כן . סלרי……

נוצות האווז VS המאמן – לנוצות האווז או בשמן המלא והמפורש – שמיכת הפוך, שמור מקום של כבוד בדיאלוגים שלנו עם עצמינו בשעות 5:00 וצפונה. בשבוע וקצת שלפני התחרות הדיאלוגים האלו הופכים חמימים ונעימים יותר. ההרדמות אחרי 5:00, שהיא שעת היקיצה הטבעית, עד 6:45, נחמדה ומעניינת. החלומות יפים וורודים. הכרית מלטפת והפוך מחבק. אלא מה ? היו פעם או פעמיים שכל הסרנדה הזו, שירת הפוך עם זמזום הכרית והחלומות הוורודים, גברו על ציווי המאמן. (סליחה – אילן). כן, הם ידעו מה כתוב בתוכנית אבל לא רצו לזכור. המוזיקה הנעימה הזו גרמה לתאי המוח האפורים והמנומנמים לשכחה מטרידה. מטרידה ??? אז פחות שעת ריצה לפני התחרות. מעניין איך זה ישפיע על התוצאה…

שורה תחתונה אמר לי איש חכם (אייבי גילת), "באיירון אתה מתחרה עם עצמך". אז אני תמיד שואלת את עצמי, אם כל ההתעסקות והמחשבות האלו לפני התחרות, הן חלק מהעניין? או לא לחשוב, לא להלחץ, להיות בשליטה מחשבתית. אולי עדיף? כי הרי בסוף אתה באמת נדרש בתחרות ארוכה כזו לתת כבוד. להכניע את השדון התחרותי. לתת כבוד לגוף שלך, לעליות, לירידות, למים, לשמיים, לרוח ולעצמך. ולסיים עם חיוך.

פרק שני – היום שלפני אנחנו כבר באילת. אני והמשפחה ה"לוחמת"

היום הזה, יום חמישי, מוקדש לטיולים – הכוונה ל"טופס טיולים". הרשמה, כיול הצ'יפ, אימון כזה, תידרוך אחר, רכיבה – לוודא שהכל תקין באופניים. ובערב – הפקדת ציוד בשטח ההחלפה. פרידה מהאופניים שהולכות לישון תחת שמי הים התיכון (או הים האדום). לא לפני שאני מתזזת עצמי מהמלון לשטח ההחלפה, על סעיף שכחה מתקדמת (קסדה , ציוד ריצה, …) והתוצאה:  יבלות ברגליים, לא חלילה מהריצה של מחר, אלא מהריצות והסדורים של יום לפני. מסקנה – לשים לב לכפות הרגליים גם יום לפני התחרות. בערב – תדרוך של המאמן (שיזכה לכינוי מאסטר מאמן ) רן שילון שהמליץ בחום רב על לבוש חם שכן הבוקר של התחרות, כך אמר, צפוי להיות אחד הבקרים הקרים ביותר באילת מאז שזקני אילת עוד זוכרים. במיוחד שם למעלה בואך עין נטפים. במיוחד ברכיבה. והמלצתו החמה , יש לאמר, נפלה על אזניים קשובות. הוחלט ביני לבין עצמי ללבוש את מכנסי הרכיבה החורפיות הארוכות גם אם יעלה הדבר בעוד כמה דקות. לאחר מכן – תדרוך באולם. וואו , מאות אם לא יותר אנשי ברזל בהווה ולעתיד דרוכים וקשובים למוצא פיו של אבינועם ברוכין – מנהל התחרות אשר פירט מסלולים, פרוצדורות, ועוד מיני המלצות, והוראות.

אחרי עוד כמה סדורים והתארגנויות, יש פרפרים, שאלות – להתרגש? להלחץ? רצוי או לא? לתת דרור לפרפרים להתעופף, או להכניע אותם חזרה לגולם שהיו ??? זה טוב, או לא מומלץ? זה יעזור לתחרות, או יפריע? אין לי תשובה. יש התרגשות, מחשבות, תסריטים רצים ויש תקווה, יהיה בסדר, אני כאן כי אני בחרתי להיות כאן!! אני עומדת לעשות משהו שהרבה אחרים היו רוצים ולא מוצאים את הדרך, איך בכלל להתחיל. אני כאן עם עוד חבורה מופלאה של אנשים שאוהבים את זה. אני כאן. נקודה.

וכשאני אומרת חבורה מופלאה של אנשים, אני חייבת לספר כאן על 2 חברים שלי, חלק מאותם מופלאים. חי גיטה ובנצי אלקון. בנצי (מימין) חלה, ככה פתאום באמצע החיים, וחי גיטה טיפל בו. בנצי החלים וחי לקה במחלה שבגללה הלך ואיבד את ראייתו. יום אחד אמר חי לבנצי: "אני רוצה לעשות משהו משמעותי, אתגר מיוחד ומעניין". בנצי החליט לאמן את חי לתחרות חצי איש ברזל והנה הם כאן באילת. מחר הם יעשו את התחרות. יחד. שני אנשים עם רוח אחת. שני מנצחים.

פרק שלוש – יום התחרות הבוקר מתחיל מוקדם, מוקדם מאוד. ישנתי ? ככה ככה. לא ממש שינה טובה ורציפה. זה לא מסוג הבקרים שאתה מתעורר על אותו צד שנרדמת. 4:30 – בחדר האוכל עוד כמה עשרות "משוגעים" שנפלו הבוקר מהמיטה. אוכלים לחם לבן עם טיפה ריבה או דבש. שותים – קפה, בוץ, תה. ממלאים בקבוקי מים. ולבושים בחליפות שחיה.

אני עולה לחדר, מתלבשת, עוטה את החליפה, יוצאת לדרך. אילת עוד חשוכה וקררר… רצה למתחם הזינוק עם כפכפי אצבע. זורקת אותם בפתח שטח ההחלפה, וממשיכה הישר לחוף. החול מאוד קר. המים ממש לא. הזינוק מתקרב. חשמל באוויר, הרבה קהל, מעודדים, מוזיקה. הכרוז מכוון אותנו במים, הצידה אחורה. שריקה…… הנה זה בא!!! שוחה עם הזרם. לא רואה את המצופים, מוציאה את הראש מדי פעם כדי לחפש כיוון ומחליטה שהכיוון שלי יהיה אנשים ומקווה להיות צמודה לכאלו שיעשו את זה עם הכי פחות זגזוגים. לא ממש ברור לאן שוחים אבל שוחים. המים דווקא לא קרים. אלו אולי הרגעים הכי חמימים שיהיו באילת ביום התחרות.

יוצאים מהמים. כאן מתחילה עבורי התחרות. ריצה מהירה לשטח ההחלפה, מכנסי רכיבה א ר ו כ ו ת !!! בדיעבד התברר שזה היה אחד הדברים החשובים בתחרות. 3 שכבות: חולצה, חולצה טרמית ומעיל דק. כפפות. סרט לאזניים ערדליים וקסדה. כמובן !!!

עולה על האופניים ואט אט מתחילים לטפס, במעלה כיכרות אילת העיר, אל עבר עין נטפים. עולה ועולה. שומרת כוח, לא דוחפת חזק, אבל גם לא לאט. מצליחה לעקוף רוכבים בדרך וגם עוקפים אותי. חושבת לעצמי – לא ממש קר (שכחתי שאני בעלייה…). על מה דיברו איתנו ? מגיעים למעלה. מתחיל להיות שומם. מדברי. וקרררר. הרבה חיילים, בצידי הדרך ג'יפ צבאי עם חיילים בחוץ. מוזיקה קיצבית ושומעת חייל צועק : ק ר . תתלבשו חם. ובאמת קר. רן שתדרך אותנו יום קודם אמר – יהיה קר ואכן צדק. הקור לא מוכר. אימוני הבוקר בלטרון במנהרת הרוח(הצלע הראשונה של המשולש) ממש לא הכינו אותנו לזה. שם היה קר, פה – קפוא. שם היינו מפשירים אחרי 11 דקות. פה – לא. ככל שנכנסים לעומק המדבר – אין תקווה. אין ולו קרן שמש שתצליח לפעור סדק בעננים, הכל אפור. האצבעות קפואות. רואה בדרך חברים שיורדים מהאופניים והולכים לצידם. צועקת – הכל בסדר? מה קרה? עונים לי – קפאה הרגל, מפשירים אותה. עוד כמה קלומטרים – מתחילים לראות אמבולנסים. מה קורה? התשובה התבררה אחר כך. אנשים פשוט עמדו בקור. היפותרמיה. כמה פשוט, כמה נורא. הקור גמר להם את התחרות. אצלי המלחמה ברורה – לא לדחוף חזק ברגליים אלא לשרוד, לסובב, לפדל, איך שרק אפשר ולאכול. כן, לאכול הרבה. כמה שנכנס ולשתות. הקור מייבש. פוגשת חברה בדרך. שואלת מה קורה והיא אומרת – נורא. קשה לי, קר לי, מה זה ??? מה קורה ? גם לי, אני מעודדת אותה. לכולם כנראה. עוד מלחמה קטנה היתה, להפשיר את הידיים. בפה. עם אדים חמים שיוצאים מהפה.

מתקרבים לסיבוב בסיירים. זה הסיבוב שאחריו יש עוד 37 ק"מ עד לירידה מהאופניים. כאן אני מתחילה להתאושש מהקור, מתחילה להבין שהמשפחה הלוחמת, אלו היקרים לי מכל, נגה ביתי בת ה – 10 ויגאל בעלי, ככל הנראה יחכו לי בעין נטפים. שם למעלה. וגם הם יקפאו מקור. אני דואגת. ובד בבד מתחילה לעבוד. כנראה 2 דקות של קרני שמש, כנראה הסיבוב חזרה, ואולי הבננה שהבחורה המדהימה בתחנת הסיבוב שמה לי בפה, הם אוששו אותי ואז התחלתי לרכוב ממש ולעקוף רוכבים אחרים במלוא המרץ. ל – 2 רוכבים שעקפתי התחלתי לשיר – .."ההרים יפים יותר בדרך חזרה…" . אז בעצם התחילה התחרות שלי. אז התחלתי להבין שאני כנראה אסיים. והתחלתי קצת לדמוע, משמחה. השמחה של לפגוש את נגה ויגאל. השמחה של תכף יורדת מהאופניים. השמחה של להתחיל לרוץ לסיום התחרות. והשמחה שאני כאן. נקודה.

סופרת את הקלומטרים עד ל – 90. כל מיני שיטות של – איזה כיף עוד מעט 60 . וואו, עוד מעט 70 ואז… מורידה מבט מהשעון – איזה ירידות מ ה מ מ ו ת . מרביצה בירידות. לא נוגעת בברקסים. ומיד עליונת קטנה. לא נורא, עליות זה טוב, זה מחמם. ושוב דוהרת בירידה והנה, הנה זה. רואה מרחוק דברים צבעוניים באמצע המדבר. כמו נווה מדבר, דגלים, אנשים, שטיחים. וואו. הנה זה מגיע!!! עין נטפים.

בדרך הלוך לא ממש היו הרבה אנשים, לא היה כזה צבעוני ושאלתי את עצמי – כשאגיע חזרה, איך אני אזהה מתי לרדת מהאופניים ??

"את צריכה משהו מאופניים ?" מישהו מיד ניגש ושואל אותי. חושבת. לא. לא. האופניים נלקחות ממני . לא יודעת לאן, ואני רואה בזווית העין את נגה, נראית קפואה אבל שמחה ועליזה. וגם את יגאל בתפקיד הצלם.

מתחילה להתארגן . מקבלת עזרה מאנשים מדהימים שקראתי להם – מלאכים באמצע הדרך.

ומנגה כמובן, שמביאה לי בננה לפה, מעודדת, מחבקת ומחממת. מוכנה לצאת לרוץ.

השוק של הקור משפיע על ההחלטה לרוץ עם מכנסי רכיבה, עם כפפות ועם 2 שכבות ביגוד עליונות. הג'לים יהיו בחולצת הרכיבה, העיקר שיהיה חם ולא נורא אם יהיה מאוד חם. כנראה שלא יהיה חם היום באילת. גם לא בריצה. יוצאת לדרך, פוגשת חבר בדרך, רצים קצת יחד והוא מתקדם, זה הזמן להפטר מקצת נוזלים… באמצע הירידה המדהימה, זאת שעלינו אותה על האופניים לפני כמה שעות ועכשיו יורדים. מצאתי נקיק קטן בין שני סלעים, זזתי הצידה מהכביש והשלתי מעצמי , אני חושבת אולי קילו נוזלים. איזו הקלה. איזה כייף לרוץ עכשיו. וכמו שאילן המאמן שלי אמר – עכשיו את תתחילי להנות מתמונת העיר אילת, המפרץ המקסים נפתח לנגד עיני. ורצה בירידה, ריצה בירידה היא מתנה, לא מעלים דופק, לא מתנשפים, רק נהנים. איזה כיףףף אני רק חושבת שחבל  שהים בשחור לבן כמעט, השמים אינם תכולים והים מקבל את אפרוריות השמים. אבל זה לא כל כך משנה, תכף מגיעה לשער הסיום. עוד איזה 17-18 קלומטרים… ממשיכה לרוץ. מגיעה די מהר לעיר אילת, לרובע שחמון. שוטרים עוצרים את התנועה כל אימת שמגיע רץ או רצה, מפנים עבורינו את מעבר החצייה. איזה כיף. איזו הרגשה טובה. והמעודדים – איזה כיף. ככה סתם קהל ברחוב, גם הילדים שמשחקים בחצרות מעודדים, מריעים. נעים. מכוניות צופרות. אנשים שהולכים עם שקיות של קניות שבת, מתכוננים לעוד סוף שבוע חמים עם המשפחה, גם הם מפנים קריאות – "כל הכבוד", "מעריצים אתכם". זה נותן כוח. זה מרים את הגב העייף. זה מיישר את הרגליים, שמאיימות לכשול. בכיכר מרידיאן – חגיגה גדולה. מוזיקה, אוכל, קולה, ואנשים טובים. אחד שואל – מה את צריכה – מים? ג'ל? איזוטוני? אני רק רוצה מים וקולה. ממשיכה לרוץ לריף הדולפינים. רואה אנשים שכבר הסתובבו. גם הם מעודדים. חברים אומרים – זהו . עוד טיפה. חבר מהקבוצה – אימן , קצין דרוזי שהיה איתנו באימון הכנה לערד ועודד אותי לפני הטיפוס למעלה העקרבים האימתני, כי הבין שראיתי את הזויות המטורפות ולא הבנתי מה אני עושה שם, אמר לי כשראה אותי לפני הסיבוב של הריף – יופי. תכף זה נגמר. אני מבינה כמה מילים ואהדה עוזרות. במיוחד כשקשה וכואב. אני פוגשת רצה שהולכת, מושיטה לה יד ואומרת לה – בואי. בואי יחד. עוד קצת. היא אומרת לי – "אני מחכה לאחותי, כאן קבענו וזו גם הדרך שלי להתמודד עם העליה" . השיפוע הקל יש לומר. בימים אחרים הוא ממש קל. לא היום. היום זו עליה. ריף הדולפינים רחוק כ – 5-6 ק"מ מהסוף. ושוב מתחילה חישובים. בסיבוב מבקשת מהאיש שבתחנה – כוס מים, הוא מכין לי ואני שואלת – כמה? כמה נשאר? הוא חושב ואומר בערך 4. וואו. איזה כיף. (זה לא היה 4, היו יותר קלומטרים אבל גם זו דרך לעודד…) ממשיכה לרוץ ושוב מגיעה לכיכר מרידיאן – הכיכר העליזה. שם פוגשת עוד שתי מלאכיות. הילה – אחותה התאומה של קרן. את קרן ראיתי קצת לפני הסיבוב בריף. אומרת להילה – קרן כבר באה. היא בסדר, הכל טוב. והילה אומרת לי – עכשיו אני איתך. מחבקת וצועקת לי – "תחייכי. את אלופה. את גדולה. יאללה תמשיכי ותחייכי." השנייה, מהצד השני, רצה איתי ואומרת: " אני איתך. עוד 3 קלומטרים. את לא הולכת. תבטיחי לי. רק תרוצי עד הסוף " אני מבטיחה. היא משחררת אותי לדרכי. אני נשארת עם ההבטחה. והיא עם רצים אחרים. מגיעה לטיילת של אילת. מבוך בתוך הסמטאות. המסלול מסומן בחיצים. אבל גם עוברי אורח מורים על הכיוון. מצחיק.

ואז, אז אני פוגשת את המלכה שלי . את אהובתי. ואת אהובי. רואה את נגה שרצה איתי שמחה וצוהלת. עם רעשן ביד. חולצת ישראמן. ואני אמא גאה. שואלת אותה – עוד כמה? והיא אומרת – עוד מעט ורצה איתי. אנחנו רצות ביחד ואני נזכרת שאמרו בתידרוך – יהיה עוד לופ קטן להשלים עוד כמה מטרים. מתברר שכבר עברתי אותו. אבל לא בטוחה ונגה, שחיכתה עם יגאל, שידו על המצלמה כבר זמן, יודעת את מסלול הסיום, והיא בתפקיד המכוונת. וכך אנחנו רצות שלובות ידיים לשער הסיום. שער הנצחון. הניצחון של כל מי שהעיז לחלום ולהאמין. ולסיים. וגם למי שלא סיים, כי חלה, או נפצע, או היה לו קר שם למעלה, או היה קשה בדרך. כי הנצחון הוא האמונה בכוח וביכולת שלך. והנצחון הוא הדרך. והנצחון הוא לעשות את הדברים נכון. והנצחון הוא להבין ולהכיר את הגבולות.

תודה למשפחה הלוחמת שבלי העדוד והתמיכה שלהם – היה הנצחון חסר. לכל החברים והחברות בדרך. תודה למאסטר מאמן, רן שילון ותודה למאמן ולפסיכיאטר – שעוד לא קיבל הסמכה, אבל הוא כזה – אילן פריש. לרצות. לנסות. להצליח.

גלית לוי