חופשה רומנטית בפאריז – אפריל 2010

אם הייתם אומרים לנו לפני שנה שנתיים, שבאפריל 2010 נמצא את עצמנו דחוסים במטוס הומה, חובקים תיק עמוס בגדי ריצה (?!) ג'לים וחטיפים, בדרך לחופשה רומנטית בפאריס, היינו צוחקים.

חופשה רומנטית בפאריז? כמובן… בתי קפה קטנים, ארוחות בנות שש מנות במסעדות שף, נשיקות תחת פנס רחוב בנקודה פוטוגנית במיוחד בגשר על הסיין, סקס עד אור הבוקר, הליכה עצלה במורד השאנז אליזה עם שקיות קניות ביד…נו, אתם יודעים, פאריז…

אבל פאריז של אפריל 2010 היתה שונה במקצת: את ארוחת ששת המנות האנינות החליפה האבסה מרוכזת במנות עתק של פסטה במבחר צורות, אתר הקניות המועדף היה באולם 4 של מרכז התערוכות בפורט דה וורסאי, הזמן שבילינו במיטה התאפיין בשרירים דואבים ומבחר אנחות (כאב!!) ועל מה שעשינו במורד השאנז אליזה עוד נרחיב בהמשך…

לא ברור מי בא עם הרעיון: הוא מסיר אחריות וטוען שקיבל את הרעיון מחבר, היא טוענת שהתכוונה לבוא רק כמלווה, כי כבר לפני עשר שנים נשבעה שלעולם לא תרוץ עוד מרתון והילדים טוענים ששנינו השתגענו כבר מזמן ולכן צריך לפקח על כל החלטה מוזרה שאנחנו מקבלים. וכך,ללא מבוגר אחראי, התגבשה לה ההחלטה לרוץ במרתון פאריז הקרוב.

החלטה זה יפה, אבל משלב ההחלטה ועד קו הזינוק עוד עמדו בפנינו כמה משימות פעוטות: להרשם, להזמין טיסות ומלון, לבחור בגדי ריצה ונעלי ריצה, להחליט מה טעם הג'ל החביב עלינו, להתאמן בחיוכי נצחון לטובת תמונות קו הסיום, ועוד מספר משימות ממש פעוטות כמו לגבש קצב מטרה, לרוץ קצרות, ארוכות, וארוכות נורא, עליות, ירידות, טמפו, אינטרוולים וכל הבוג'ראס הזה.

ההרשמה לא היתה פשוטה כלל ועיקר: גילינו שהצרפתים, באופן תמוה, מעדיפים לתקשר בצרפתית, שפה נפלאה לסרטים צרפתיים וגרועה לאימיילים וטפסי הרשמה. אתר ההרשמה נראה מאד ידידותי למשתמש, מה שלא הפריע לחלקנו (שהצרפתית אינה שגורה על פיו) לטעות כבר בשלב הכנסת השם הפרטי. מאוחר יותר גילינו שלמרבה הפלא לא מספיק שמחתימים את הטפסים הרפואיים, צריך גם לשלוח אותם!! מוזרים הצרפתים האלה…ואחרי שהחלפנו את אזורי זמן המטרה כמה פעמים ועוד כהנה וכהנה התכתבויות ענפות בשפת הצפרדעונים, הכרזנו על הצלחה מוחצת במשימה הראשונה – נרשמנו למרתון.

שלב מציאת הטיסה ומלון היה מאתגר: להפתעתנו הרבה גילינו שחברת התעופה הלאומית שלנו החליטה לכסות את גרעונות 2009 בדיוק משני הכרטיסים האחרונים שנותרו על הטיסה הישירה לפאריז. לאחר בחינת מקורות המימון ותזרים המזומנים, החלטנו לראות עולם ובחרנו בטיסה לפאריז דרך ריגה (בטח תשאלו איפה זה? כן, גם אנחנו לא ממש ידענו…הרבה יותר צפונה ממה שאתם משערים…שתי אצבעות מדנמרק בערך). מפתיעה עוד יותר היתה העובדה שכנראה עוד כמה אנשים שמעו על האירוע הקטן והשולי הזה בפאריז, שכן חודשים בטרם הנסיעה לא ניתן היה להשיג חדרון פנוי באף בית מלון באזור…אבל קטנות כגון דא לא ישברו אותנו, טלפון קטן לסרקוזי ואנחנו מסודרים.

האימונים למרתון נשאו אופי כאוטי במקצת: בעוד חלקנו (היפה) רץ לו ארוכות לבקרים ומודד את שבילי הפארק במבחר זוויות, עסק חלקנו (המסוקס) בפציעות ושאר מריעין בישין, כשהוא מדווש על אופניו במרץ ומהרהר האם בכלל זה רעיון טוב לרוץ מרתון, במצבו.
התלבטויות הן כמו אינטרוולים בהדר יוסף – כל פעם חוזרים לנקודת ההתחלה, קצת יותר עייפים, אבל מסתבר שגם כושר בונים מזה.
חידה: כמה פעמים במהלך שלושה חודשים אפשר לחטוף כאבים שונים ומשונים, לנוח מאימונים, להתחיל מחדש, לא כואב, כן כואב, איי כואב, להחליט שלא, להחליט שכן, להחליט שאולי, לבטל, לאשר, להתייאש, להתגבר? (אם יצאה לכם תשובה שאיננה דו ספרתית התחילו לספור מחדש)
הכאבים היו ערמומיים ומתעתעים – אך זה נעלם ומייד מופיע משנהו ביתר שאת, פעם מלפנים ופעם מאחור, פעם בימין ופעם משמאל, מאיימים לקרוא תיגר על חוקי האנטומיה והפיזיולוגיה ומערערים את בריאותה הנפשית של טלי המאמנת האמיצה, ששקדה לשנות את תוכנית האימונים חדשות לבקרים בעקבות נדידתם של הכאבים מצד לצד ומברך למפשעה. טובי הרופאים בממלכה, פיזיותרפיסטים, נטורופתים ושאר ידעונים ניסו לפתור את חידתם ולברר את מקורם והעלו חרס.
את אקורד הסיום לסאגת הכאבים המסתוריים נתן רופא אמיץ שלא נאזכר את שמו מחמת סיכון לרשיונו הרפואי: " לא אכפת לי שתרוץ מרתון" הוא פסק "לך זה יכאב, לא לי" וכך שבו כוחותנו לאימונים סדירים בשלושת השבועות שנותרו למרתון, כשאנחנו מפרנסים נאמנה את מיטב החברות הפרמצבטיות. בעוד חלקנו (היפה לשעבר, שעכשיו כבר ניכרה על פניו עייפות הריצות הארוכות) מתחיל את הטייפר להנאתו, עדיין היה חלקנו (המסוקס לשעבר, ועכשיו מסומם מאתופן וג'אנקי של אופטלגין) רץ לו "ארוכות" של עשרים ק"מ ולא מפסיק להרהר לרגע.

אכן, רבו המקטרגים וקטני האמונה, שטענו שחלקנו (זה שרץ "ארוכות") אינו ממש מוכן למרתון, אבל אנחנו שמנו מבטחנו בטלי, שטענה בעקביות שיהיה בסדר (בעיקר אם נתפלל קצת) והפנינו עורף לדברי הבלע. בכל פעם שקראנו על מתאמנים למרתון שרצים מאה ק"מ לשבוע וחזרו זה עתה מארוכה של 35 ק"מ עם אינטרוולים בעלייה, היינו מרימים טלפון בהול, וטלי היתה מציעה לנו להרגיע את עצמנו בארבעים וחמש דקות ריצה בזון 0-1 והעיקר לא לפחד כלל.

אבל מאמונה לא קונים במכולת; כדי לגשר על הפערים הקפידה טלי לקרוע לנו את ה &^%$ , ואנחנו גילינו שמאחורי חזות התיכוניסטית בג'ינס מסתתרת מכי"ת קשוחה וחסרת פשרות ששולחת אותנו לאימונים של שלוש שעות ויותר בלי למצמץ בכלל. אז רצנו. ורצנו, ועוד רצנו, קצת רכבנו, רצנו, הזענו, קיטרנו, תעינו, תיעתענו, רצנו, ייללנו, זעקנו, עלתה שוועתינו השמימה, ונצעק אל ה' אלוהינו (זה היה בדיוק בליל הסדר) ולא עזר….ורצנו עוד קצת.

בערך שבוע לפני היום היעוד התחלנו גם אנחנו לפקפק. או אולי לשקשק. כמעט להתנקנק. מזל שאנחנו שניים, כך שחילקנו בינינו את העבודה: אחד מפקפק, השני מרגיע, אנד וייס ורסה.. כך חלפו להם חיש קל הימים עד יום שישי בו ארזנו מיטלטלנו, שכללו מבחר חליפות ריצה לכל מזג אוויר ולכל אופנה משתנה (פאריז או לא פאריז?), עשרות מאות ואלפי ג'לים במבחר טעמים , ושיקויים וגלולות ממיטב הכימיקלים לשיכוך כאבים, השלמת מלחים, מניעת התכווצויות, מניעת שלפוחיות, מניעת הריון, לוחמה בטרור, עידוד עליה, והגשמה ציונית.

פרויד היה אומר שבחירת הטיסה דרך ריגה מעידה על שאיפת לב נסתרת שהקונקשן הקצרצר לא יספיק למעבר ואנחנו נמצא את עצמנו בזמן יריית הפתיחה של המרתון כשאנחנו אוכלים פירושקי במזנון שדה התעופה בריגה. אבל פרויד זה כבר מזמן פאסה וכלום לא עזר לנו – למרות חצי שעה איחור בהמראה מתל אביב, הטייס כנראה ניסה לשפר את השיא האישי שלו, והביא אותנו בטיסת טמפו שנחתה בדיוק בזמן היעוד. פסענו לאט בין השערים (אמרו לנו לא לעייף את הרגליים), אבל שדה התעופה היה כל כך קטנטן שאי אפשר היה למשוך בו יותר זמן (וגם לא היה שום פירושקי במזנון, רק שקיות ציפס וקולה). מקץ כמה שעות מצאנו את עצמנו בחברת נהגי המוניות האנטיפטיים של פאריז.

היומיים הבאים עמדו בסימן הכנות למרתון:
שתינו עד כלות (רק מים ואיזוטוני, למרבה הצער) ופקדנו בהתאמה כל תא שירותים בפאריז רבתי.
העמסנו פחמימות עד דלא ידע (בתוספת קצת חלבונים ושומנים, כי הרי זה פאריז והכל כאן בא עם חמאה).
השתדלנו לא לעייף את הרגליים (אבל חרשנו כל דוכן באקספו מלפנים ומאחור).
ובעיקר, הכנו את עצמנו נפשית (הפגת מתחים ע"י גיהוץ כרטיס האשראי, שיטה חדשנית שרק פסיכולוגי ספורט ספורים מכירים, וראו את מאמרו המצוין של ליאור זך מאור "מרתון, דחיית סיפוקים ומשמעת עצמית")
חרף האזהרות לא להשתמש בתוספים ואביזרים חדשים שלא ניסינו לפני הריצה, התפתה חלק מאיתנו (החלק המסוקס לשעבר וחובב הגאדג'טים) לנסות על רטוב במרתון את הרכישות החדשות באקספו: ג'לים חכמים (בוגרי הסורבון) וגרבי קומפרשן (בפאריז זה בא עם ביריות).

בוקר המרתון.
בעודנו לועסים עוד באגט אחרון שמנו פעמינו אל שער הניצחון, בטמפרטורה נעימה של שתי מעלות צלזיוס, כשהרוח הקלילה (בררררר) פורעת את תלתלינו הסוררים, עוטים בארשת חגיגית את הסוודר הישן שאותו נעיף בנון שאלנטיות לצד המסלול כאשר נתחמם קצת והטמפרטורה תואיל לטפס קמעה. הפריסאים לובשי המכנסיים הקצרים הסתכלו בתמיהה על הזוג לובשי הבלואים (סוודר ישן, זוכרים?) ועמוסי הפקלאות העושים את דרכם אל דוכני שמירת החפצים. אנחנו, בנים לעם למוד גלויות ושבע נדודים, זקפנו בגאון את ראשינו וחייכנו חזרה במבוכה.

השאנז אליזה מעולם לא נראה אלגנטי יותר, עם ארבעים אלף רצים מתרגשים, לובשי סווטשירטים ישנים ושקיות ניילון מחוררות, מטילים את מימיהם תחת כל עמוד תאורה רענן, ומותרים אחריהם שובל של עטיפות חטיפים ובקבוקי פלסטיק מעוכים.

מייד עם הזינוק נתקלנו שנינו בבעיה הראשונה: ממש לא נוח לרוץ עם שלפוחית מלאה. ננצל פורום זה כדי להתנצל בפני הגנן של השאנז אליזה (נראה לכם שהוא קורא עברית?), שלא שיער מעולם שערוגת הפרחים המטופחת שלו, בירכתי השדרה, תהפוך לתא שירותים ציבורי. מזל שזה בפאריס ומי בכלל מכיר אותנו כאן (חוץ מאיזה 200 ישראלים שבאו למירוץ…)

הקילומטרים הראשונים חלפו להם ביעף, כשעיקר תשומת הלב מוקדשת לאיך לא לאבד זה את זו בתוך נחיל הרצים ואיך לא להחליק על קליפות בננות ותפוזים המפוזרות על הרצפה אחרי כל תחנת אוכל. ג'ל ראשון וג'ל שני, תחנת שתייה אחת רודפת את משנהה, הנה פארק והנה טירה, והופ אנחנו כבר חוצים את ה-15. בהתחלה עוד היה חובב הגאדג'טים מכריז על הקצב, הזמן והמרחק, אבל עד מהרה גילינו שהכי פשוט זה לרוץ אחרי הפייסר של ארבע וחצי שעות (מה גם שהגארמין הסתחרר כנראה מכל ההמון הסואן, וניפק מדידות תמוהות שכל קשר בינן לבין מסלול הריצה הינו משוער בלבד).

לא זכור לנו בדיוק על מה דיברנו ועל מה חשבנו במהלך הריצה. מדי פעם הראינו זה לזו איזה מונומנט בעל מבנה ארכיטקטוני מרשים בצד הדרך (- תסתכל, הנה הלובר! – איפה? איפה?) או איזה אצן בעל מבנה ארכיטקטוני מרשים לא פחות, אבל ברוב הזמן פשוט רצנו, כשהמחשבות מתחלפות בקצב המקומות שחולפים לנו מול העיניים. חלקנו חובב הסטטיסטיקה שעשע את עצמו במחקרי שוק כגון מה היא נעל הספורט החביבה ביותר על משתתפי מרתון פאריז, מהו טעם הג'ל הנפוץ ביותר לפי השפופרות הריקות על הרצפה, ומהו האורך הממוצע של הרגליים אצל בחורות צרפתיות חובבות ריצה מתחת לגיל שלושים. חלקנו השני התעמק בסוגיות כבדות משקל אחרות (למה אדידס לא מביאים לארץ את כל הקולקציה שלהם, ואיפה החנות נעליים המדהימה הזאת שראיתי פעם ליד הבסטיליה?). עוד לפני שהספקנו להרגיש, כבר חצינו את שער חצי המרתון.
כזכור לכם מתוכנית האימונים הכאוטית, עבור חלקנו חצי מרתון היתה הריצה הכי ארוכה שעשה אי פעם בחיים. למרבה הפלא, הרגליים עדיין לא הכריזו על סכסוך עבודה, והמשיכו לתפקד בתאום מופלא, ואנחנו רצנו מעליהן בשקט, משתאים ומחרישים שלא לפתוח פה לשטן.

אות הקטע המעצבן בריצה שמור למנהרות מתחת לכביש על שפת הסיין. במיוחד המנהרה הארוכה ביניהן, שאורכה כק"מ. הריצה הפכה מחניקה ומיוזעת, וקהל הרצים שעשע את עצמו בצווחות מקפיאות דם שהדהדו בחלל המנהרה והחרישו את אזנינו. ניסינו לענות לקריאות בשירים גסים ממיטב הרפרטואר של גולני, אבל הקהל לא התרשם והמשיך בקריאות "on nes't pas fatigue" כשאנחנו מסננים לעברם קללות במבחר שפות שמיות עתיקות.
בק"מ העשרים ותשע חלפנו מתחת למגדל אייפל, וכמעט שלא השגחנו בו מרוב שהיינו מרוכזים בריצה…נראה לי שגם אם הינו חולפים על פני הטאג' מאהל או הפירמידות מגיזה היינו שווי נפש באותה המידה…
עכשיו כבר נהיה קצת קשה. בקילומטרים הבאים היו הרבה פחות קריאות fatigue (תודה לאל) והרבה יותר צרפתים פטיגים, עוצרים לשחרר שרירים תפוסים או עוברים להליכה צולעת בצד הדרך (כול כלב ביג'י יומו). גם אנחנו נטשנו את הסטטיסטיקה לטובת ספירה לאחור, והנה הנה הספירה לאחור הופכת חד ספרתית, עוד תשע, עוד שמונה, עוד שבע.

בכל תחנת שתייה אנחנו יונקים לקרבנו עוד ג'ל, ומתחנה לתחנה זה הופך מגעיל יותר, מטייל קדימה ואחורה בתוך הפה, מסרב לרדת במורד הגרון. נאמנים למצוות טלי אנחנו לא מגוונים בתפוזים בננות אננסים ומנגואים המוצעים לנו בצידי המסלול ע"י נערות שחומות עוטות מחרוזות פרחים (נראה לכם? האמת שהיו רק תפוזים וחתיכות של בננות אבל הפרעת האלקטרוליטים שהתפתחה אצלי בק"מ השלושים ותשע גרמה לי להזיות של חוף טרופי בקריביים), ודבקים בגו שלנו.

הגענו ליער בולון. עאלק יער. בקושי חורשה. אפילו כיפה אדומה לא היתה מסכימה לחצות אותו עם הסלסלה שלה (כאילו שיער בן שמן שלנו יותר מרשים, אבל איכשהו היו לי ציפיות). מסביב מתחילים רצים לצנוח חלל. אצלנו הרגליים עדיין זזות, טפו טפו. מראות האנשים הקורסים סביבנו, מובלים על אלונקות כשהם עטופים בשמיכות חימום כקרואסונים בחמאה (זה שוב ההזיות שלי או שאני פשוט רעבה?) וקולות הסירנות המלחיצות של האמבולנסים הצרפתיים לא מתירות לנו להכנס לאופוריה, למרות שאנחנו כבר חוצים את הארבעים.

רק בכיכר האחרונה, מאתיים מטר לפני קו הסיום, אפשר היה כבר לשחרר אנחה (פולנים או לא פולנים?). לא נתחיל לחרטט לכם שדמעות חנקו את גרוננו כי אנחנו כזה קולים ומאגניבים, אבל האמת היא שזה בדיוק היה המצב. תשכחו מכל סרט צרפתי רומנטי שראיתם בחיים שלכם: סרטון הוידאו של שנינו, רצים באבניו פוש יד ביד בסלואו מושן (קצב 6.24, אם אתם מתעקשים על הפרטים) ומתנשקים על קו הסיום היה קוצר בקלות את אוסקר "הסרט הרומנטי של השנה" אם היה כזה (מזל שאין!). [למתעמקים בלינק: הוא בחולצה בצהוב מארקר והיא בורוד פוקסייה עצבני וכובע לבן, מרימים ידיים באויר]

רגע מופלא.
מליוני צופים מריעים מחו את דמעות ההתרגשות שלהם למראה הזוג המופלא, שלמרות שהם נשואים כבר 19 שנה עדיין הצליחו לבלות זה לצד זו ביחד ארבע וחצי שעות אינטנסיביות בלי לשגע אחד את השני, אתגר שלעומתו ריצת 42 ק"מ היא שקית קאבוקים….. ואפילו עוד התנשקו בסיום.

רק בפאריז כזה דבר אפשרי…רומנטיקה כבר אמרנו?

אורית וירון נוידרפר