חומרים אסורים (בשתן שעלה לראש) – טריאתלון עמק הירדן

כאשר הייתי בכיתה ח', אחד הילדים בשיעור ספורט, נדחף לרצפה בצורה לא נעימה אשר למרבה הצער לא הייתה יוצאת דופן לאותם ימים פרועים ואלימים. המורה לספורט, אפי, התעצבן מסיבה שאיננה זכורה לי ובישר לחצי השכבה אשר הייתה נוכחת באותו שיעור (שיעורי ספורט היו משותפים לכל הכיתות), שעד שהדוחף לא מגלה את זהותו, כל השכבה לא יוצאת לטיול השנתי.
לא הייתי הילד הכי חכם, אבל אפילו אני צחקקתי לשם האיום הכל-כך מטופש וחסר הבסיס. לפתע אני רואה את אחד הילדים בכיתתי אשר היה חבר טוב שלי ולמען האמת היה בחור ממש, אבל ממש טוב לב רק עם קצת יותר מדי חוש לדרמה ומעמד חברתי מבוסס, נתפס ע"י מספר חברים כאשר הוא מנסה להגיע למורה לספורט בניסיון לספק הודאת שווא על אשמתו באירוע בעודו צועק לחבריו אשר תופסים אותו ומנסים לעצרו לבל יגיע למורה "כל השכבה הולכת לא לצאת לטיול השנתי. כל השכבה הולכת לא לצאת לטיול השנתי. מישהו חייב להודות. מישהו חייב להודות." נסכם זאת כך – בסוף, כל השכבה יצאה לטיול השנתי והמורה לספורט הודח מספר שנים אחר-כך, עקב תלונה אחת יותר מדי על הנוהג שלו לבעוט ולסטור לתלמידים (חוצפנים ואלימים ככל שהיו).

אחרי טריאתלון עמק הירדן שבו סיפקתי את אחת התצוגות המרשימות ביותר אשר ניתנו ע"י טריאתלט בישראל, אם לא המרשימה בהן, התחלתי להרגיש לא הכי טוב עם עצמי, וזאת ניתן לומר בלשון המעטה. סבך של רגשות אשמה מעיק על חזי כקשר הדוק ובלתי ניתן להתרה. כל טפיחת כתף מקפיצה אותי. כל נקישה בדלת מחסירה מליבי פעימה.
אני חכם מספיק להבין שאני חי על זמן שאול, אך בעיקר מטרידות אותי ההשלכות המוסריות של מעשיי ואיזו דוגמה אני משמש לדור הצעיר. אני רואה את מרק מגוו'ייר, בארי בונדס, מריון ג'ונס, אלכס רודריגז ועוד רבים וטובים, אשר חיו חיי זוהר במשך שנים עד שנתפסו ונאלצו להודות שלקחו סמים ממריצים ובן רגע נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. האם אני עומד להתווסף לחבורת כוכבי על לשעבר מלאי מרירות כלפי החברה שרוממה אותם לאולימפוס וזרקה אותם באותה קלות רק שאיני יודע זאת עדיין?
אני רואה את אלכס רודריגז, אליל הבייסבול הניו-יורקי מתפתל מול פיטר גאמונס כאשר הוא מתוודה שב2001-2003 לקח סטרואידים ומנסה בכל זאת לשכנע מדוע הוא שייך להיכל התהילה. אני רואה את מרק מגוו'ייר, מחליף את הצהרתו המגוחכת כאשר ניצב מול הקונגרס ונשאל אם לקח סטרואידים – "לא באתי לדבר על העבר, רק על העתיד" על מנת לא לחטוא בשבועת שקר – בוידוי מרענן על כיצד אכן היה חלק מעידן הסטרואידים. לעולם לא אשכח את אהובתי מריון גונס דומעת על מדרגות בית המשפט מבקשת מחילה ממעריציה על כך שאכזבה אותם בלוקחה חומרים אסורים ללא ידיעתה – סלחתי מריון, סלחתי. אני שואל את עצמי, האם אותם כללים אשר אני מבקש להחיל על כל שאר הספורטאים הגדולים כמוני אינם חלים עלי? האם אינני חייב באותה מידת הגינות?
כל אזכור של טריאתלון העביר בי צמרמורת שלילית. כל לחיצת יד מחבר הרגישה כהלם חשמלי. הבנתי שעלי להסיר ממני את עול המדליות אחת ולתמיד ושכן, אני צריך ומוכרח להתוודות.
כאשר הרופא במרפאה הגושה בירושלים שאל אותי אם אני רוצה להתחיל טיפול כי אני עונה על הקריטריון, לא ממש קפצתי דרך חישוקים משמחה. כי מי רוצה להיות מסווג תחת הכותרת "נמצא תחת טיפול?" אבל ידעתי בתוך תוכי, מדוע אני כן רוצה. ידעתי את הסיבה האמיתית מדוע אני שוקל את זה. ידעתי בתוך מבוכי נפשי מדוע אני בוחר שכן יזריקו לי. עכשיו, נשאר פשוט לספר את זה לשאר העולם.

אבל איך אני בדיוק עושה את זה? הרי אין לי ידע ממשי לגבי ההשפעה של מה שלקחתי. אולי נפנה לרופא שלי שיצא עם הודעה מסודרת? פסלתי זאת מייד על הסף. מה הוא מבין בטריאתלון בכלל? חוץ מזה, הוא מייד יכחיש שיש לתרופה איזושהי השפעה מוכחת על הביצועים וכל הווידוי שלי יהיה לשווא, ואני סתם אראה כמו אידיוט אשר לא ברור על מה הוא מנסה להודות. בדיוק כמו שהיה בחטיבה.
אני זקוק להכוונה מבפנים. אדם אשר מבין את ענף הטריאתלון מבפנים ומכל כיוון אפשרי, אך גם מהווה בר סמכא בתזונה והשפעתה על הגוף. אך בעיקר, אדם אשר יבין למה עשיתי את מה שעשיתי ויעזור לי להתמודד עם ההשלכות של מעשי ומה שיקרה עם העיתונות, חוזי החסות שלי למיניהם ואיגוד הטריאתלון.

החלטתי לטלפן לגווין קנינג על מנת לקבל עיצה כיצד להמשיך. הוא יעזור לי, אני בטוח.
"שלום, גווין?" אנחה קלה נשמעת ברקע.
"מי זה?"
"גווין זה יהונתן. שמע, אני חייב לדבר איתך."
"יונתן, אתה יודע מה השעה?" הסתכלתי על השעון וקיבלתי הלם. אחת וחצי בלילה. הייתי כל-כך שקוע בלבטים עצמיים שלא שמתי לב לשעה. עכשיו הבנתי למה בערוץ 1 מנגנים מוסיקה.
"גווין, אני מצטער. לא שמתי לב, אבל זה מקרה חרום."
"מה קרה?"
"גווין, אני חושב שאני צריך להודות."
"להודות במה?"
"אתה יודע במה!!"
"יונתן, על מה, בשם כריס לייטו וכל מה שקדוש, אתה מדבר?"
"נו, גווין באמת, אתה יודע. זוכר שסיפרתי לך בקליניקה על העירויים שאני מקבל."
"חשבתי שאמרת שאתה מקבל טיפול נגד מחלת גושה?"
"אז מה? המדדים שלי משתפרים"
"מה, אז מה?" הוא מתעצבן. "תפסיק עם השטויות שלך. מה אתה מנסה לעשות פה?"
הכיוון שלו לא מצא חן בעיני.
מהי רמת ההמוגלובין שלך בכלל?" הוא שואל.
"12.2 לפי הבדיקה באחרונה."
"נו, זה אפילו נמוך מהממוצע. מה אתה רוצה?"
"מה זה משנה בכלל. לכולנו יש בעיות, נראה לך שבאיגוד יקבלו את התירוץ הזה." גווין המסכן. הוא יכול להיות כל-כך תמים לפעמים. שאלתי את עצמי אם לא עשיתי טעות שפניתי אליו. גווין החניק פיהוק ושמתי לב שהוא לא ממש מרוכז בדילמה שלי. הייתה לי הרגשה, ולא יכולתי לומר זאת במאה אחוז, שנראה שלא ממש אכפת לו מה יקרה בכלל.
"טוב, בוא נדבר מחר באימון, נתכנן את הכל ואני מבטיח לך שהכל ייפתר במהירות." גווין הפתיע אותי והחזיר את הצבע ללחיי.
נשמתי לרווחה. הרגשתי שמטען של 20 קילו ירד מכתפיי. תמיד אפשר לסמוך על גווין. איזה תותח על. גם איש ברזל מדהים, גם תזונאי מוכח, גם חבר ורע.
"אוייי גווין, תודה רבה. אז אתה אומר שנ…."
"טוב, אז לילה טוב." הוא קוטע אותי ומנתק.
הרגשתי נהדר והלכתי לישון. גווין יסדר את זה. תוך כדי שאני שוכב במיטתי ומדמיין את שיחתי מחר עם גווין, נזכרתי שמחר יום ראשון ובכלל יש לי אימון שחייה ואני לא אמור לפגוש את גווין. הדלקתי את המחשב ודפדפתי בלו"ז אימוני אינדור וראיתי שדרכינו, שלי ושל גווין מצטלבות רק בעוד 3 שבועות ברכיבת שבת. מה קורה פה? האם הוא מחליף את אריאל מאמן השחייה באוניברסיטה מחר וזה פשוט לא מעודכן בלו"ז? מי יודע בכלל עם כל הבלגאן ששורר בקבוצה הזאת עם המאמנים. איך אפשר בכלל להתכונן נפשית לאימון שמופיע שם אחד ובסוף מופיע מאמן אחר. האמינו לי, נס בכלל שמישהו מגיע מהקבוצה הזו לקו הסיום בטריאתלון עממי כפר שמריהו. האם אני הולך לראות את גווין מחר או לא? אני מרגיש מדוכא כרגע כי אני לא אוהב עמימות.
צלצלתי שוב לגווין וקיבלתי הודעה קולית. לעזאזל, דיברתי איתו לפני 3 דקות. כל הטלפונים דור 3 המחורבנים האלו. כבר נגמרה לו הסוללה? אני חייב לדבר עם גווין ולהעמיד אותו על טעותו. נזכרתי שפעם הוא פרסם את הטלפון של אשתו בפורום. עשיתי חיפוש מהיר וטלפנתי לנייד של אשתו. אני שומע צליל חיוג ואני נמתח כמו קפיץ.
"הלו?" אני שומע קול נשי.
"שלום, מדבר יהונתן רימון, אפשר בבקשה לדבר עם גווין?" אני שומע דיבור לא ברור ברקע ולאחר מכן את קולו של גווין.
"תני לי את זה. אני אטפל בזה." צליל ניתוק. טילפנתי שוב וקיבלתי הודעת "מכשיר איננו מחובר".
מה אני אומר לכם. התחשק לי לשים עלי נעלי ריצה, ללבוש את חולצת ריצת האיומים שלי, ולרוץ עד למושב של האילן בן דוב ה*#@$ הזה, לבעוט לו כל-כך חזק בעכוזו ולשאול אותו איך הוא מרגיש עכשיו עם הטנטרה הבודהיסטית ה*#@$% שלו, וכמה זה 3 אגרופים בפרצוף בגימטריה קבלתית. אם בגלל חברת הפלפונים המחפירה שלו אני לא יכול לדבר עם המאמן שלי בשעה קריטית כזו, אז זו אחריותו על כל מה שעלול לקרות לי. זהו, זו אחריותו. הרגשתי שאני נוטף זיעה והייתי חייב להיכנס לאיזו מקלחת קרה.
הבנתי שתוכנית הביתור של יו"ר פרטנר לא מקדמת את המטרה שלי ושטיפונת סטיתי מהמסלול והתחלתי לחשוב יותר בהיגיון. הבנתי שאסור לי לערב בעניין הזה את גווין או כל מישהו אחר למען האמת. כאשר מדובר בסיפור בעל מימדים כאלו עלולים לטעון שהיה לו קשר לזה או משהו בסגנון. אם אני נופל אני לא רוצה לקחת אף אחד איתי. לא יודע למה. אני מניח שככה פשוט חונכתי.
החלטתי לחכות לבוקר עד אשר אעשה את צעדי הבאים. יצאתי לריצה של 11 דקות, עליתי על הטריינר לעוד 7 דקות של אימון הספקים עצבני, ולקינוח עשיתי 4 שכיבות שמיכה וכפיפת בטן אחת ארוכה. שמתי עלי את מכנסי ההתאוששות שלי וישנתי כמו תינוק עד 10:30 בבוקר מבלי לחשוב על הנושא אפילו פעם אחת.

בבוקר כבר חשבתי הרבה יותר בבהירות והבנתי מה עלי לעשות. חייגתי את מספר הטלפון של מלון הילטון. "שלום, שמי יהונתן רימון ואני מעוניין במסיבת עיתונאים." מייד הופניתי למחלקת יחסי ציבור.
"מחלקת יחסי ציבור, מדברת שרית." ענתה לי בחורה עם קול נעים ומרגיע.
"שלום, שמי יהונתן רימון ואני מעוניין במסיבת עיתונאים."
"בוודאי מר רימון, האם אתה מעוניין במסיבה רצינית, מאוד רצינית, או לגמרי רצינית?" בלבול קל אחז בי. למה היא מתכוונת?
"את יכולה לבאר בבקשה את משמעותה של כל מסיבה."
"בהחלט אדוני. מסיבה רצינית היא כזו שאנחנו דואגים לחדר ולאבזור, כלומר לציוד הגברה, כסאות וכו, ואתה דואג לכל השאר. מסיבה רצינית מאוד היא כזו שאנחנו דואגים לחדר, לאבזור, להפיץ את השמועה בין עיתונאים השייכים לתחום ולדאוג שהם יגיעו. מסיבה רצינית ביותר היא כזו שאנחנו דואגים לחדר, לאבזור, להביא עיתונאים לבחירתך, לדאוג שישאלו שאלות שאתה תקבע כגון הרמות להנחתה, שאלות חנופה, השפלות מכוונות של יריבים, וגם לארגן כל מיני שערוריות כגון הדלפות, קטטות, פיגועים וכדומה."
המממ. סחרחורת נפלה עלי למשמע כל האפשרויות שעמדו בפני. לא ידעתי שהעסק כל-כך מסובך. אין לי ניסיון בעניינים האלו. אני רק יודע לנצח תחרויות טריאתלון.
"הקשיבי לי יקירתי, לא יודע מה הסיפור שלך ומאיזה עולם נפלת, אבל יש לי כמה עניינים מאוד הרי גורל לחלוק עם ציבור אוהדי הספורט בארץ ואני מבקש מסיבת עיתונאים נורמאלית בלי שום פיגועים ושום קטטות. את מבינה אותי?" קצת הרמתי את הקול.
"סלח לי אדוני, אבל אני רק עושה את העבודה שלי, ואני קצת מוחה על היחס שלך כלפי הדרך שבא אנחנו בהילטון מנהלים את מסיבות העיתונאים שלנו. האם אני צריכה להזכיר לך מי ניהל את מסיבות העיתונאים שלו אצלנו רק בשבוע האחרון? עוזי ארד, לבייב, שני היועצים של ביבי, ציפי, מופז, ברקוביץ, לוזון, פיני גרשון, בר, סגן ראש המוסד, א', ש' וג' מהשב"ק. אתה מעוניין שאני אמשיך?
כנראה שפגעתי בעצב חשוף אבל עדיין כל העניין נראה לי קצת בעייתי. בראשי התחלתי לנחש מי מבין האנשים ששרית הזכירה ערך מסיבה רצינית ומי ערך מסיבה רצינית ביותר.
"טוב בסדר. אני מעוניין במסיבה מאורגנת עם עיתונאים מכל תקשורת הספורט בארץ ובחו"ל אבל בלי שום משחקים.
"הבנתי, אתה מעוניין במסיבה רצינית מאוד". היא חוזרת כאשר היא משמיעה קול של מצלמה.
"לא, אני רציני. אני רוצה מסיבה נורמאלית בלי שום שטויות, אנחנו מבינים אחד את השני?"
"בסדר, בסדר. תרגע. אל תדאג, אנחנו עושים את זה כל הזמן." היא מנסה להרגיע אותי ומכניסה אותי עוד יותר ללחץ.
"איזה מזל. התפנה לי מקום. אני יכולה להכניס אותך מחר בין ההסכם החצי שנתי של הכפלת המשכורת בנמלים לבין תדרוך כתבים על פעילות חסויה של המוסד. זה יעלה לך 75000 ₪."
"כמה?" שאגתי בהלם. האמת היא שאני בתמימותי הנחתי שאולי אני הוא זה שאקבל תשלום על החשיפה שאני מעניק להם. "גברתי, אנא הישארי על הקו. אני רוצה שתשמעי איך אני מטלפן לדייויד אינטר קונטיננטל ונראה כמה זה יעלה שם."
"טוב, טוב, בסדר. אני מוכנה להוריד לך ל35000 אלף אבל באמת אני לא יכולה לרדת יותר.
"שלום, דיוויד אינטר-קונטיננטל?"
"בסדר, בסדר, בסדר. רק בלי עצבים. 15000 שקל במזומן אבל זה באמת הסף התחתון."
נראה לי שהייתי יכול להוריד אותה יותר, אבל העדפתי להתרכז בעיקר ולא בטפל. אני חייב להתכונן למחר.

למחרת הגעתי להילטון ופגשתי את שרית. היא הייתה ג'ינג'ית נעימת מראה, אינטליגנטית במובנים רבים, ושופעת עצות מועילות כגון איך לשמור על שלווה כאשר העיתונאים מתקילים אותי, וכיצד לעוות את האמת לטובתי ולהתחמק משאלות קשות. לשרית היו בעיקר דוגמאות מצוינות ממסיבות עיתונאים קודמות כיצד אסור להתנהג ומה לא לעשות. "הכי, הכי חשוב." היא אומרת לי – "לא להתנהג כמו אידיוט!! לא להתנהג כמו אידיוט. זהו כלל מספר אחד שהרוב נופלים בו. בלי נפנופי ידיים נוסח קצב. בשום פנים ואופן לא להרים ולהוריד את הקול מחזורית כדי למנוע הירדמויות כמו עוזי ארד, ולא לכנות עיתונאים מכובדים כינויים על בסיס העדפה מינית אפילו אם זה "מהזה בצחוק" כמו אייל ברקוביץ." החלפנו מספר בדיחות על ברקוביץ והאווירה נהייתה מאוד משוחררת.
"חשוב לא פחות," שרית מתרה בי בקולה והמתנגן, "לשלוט בזמן. יש לך רק 60 דקות ואל תיתן להם לשלוט בך. אהה, כן, ואל תשתמש במילה מזרקים. יש לזה הקשר שלילי."
התחבקנו ויצאתי לעבר דוכן הנואמים.
סרקתי את האזור בעת שהתקדמתי לכיסא. היו שם בעיקר עיתונאים מהארץ-דה מרקר שהיו שייכים למסיבת העיתונאים הקודמת והיו כמה כתבי ביטחון\חוץ שהסתובבו בשטח מחכים למסיבת העיתונאים הבאה, אבל כמעט שלא ראיתי כתבי ספורט חוץ מכמה בודדים.
התחלתי לדבר. סקרתי כרונולוגית את עברי וההיסטוריה שלי בעולם הטריאתלון ולא פסחתי על אף תקופה. הודיתי באנושיותי והעובדה שאני עושה טעויות, מה שהיה לי מאוד קשה. "אני בדיוק כמוכם. אני אוכל, שותה. אני בוכה ומתנשם כמו כל אחד בסיום ריצת מרתון. בדיוק כמו כל אחד."
הסתכלתי בשעוני. עברו 45 דקות ועוד לא הגעתי לעניין. ראיתי שחלק קצת מאבדים מיקוד. ואז, אמרתי את זה. אני תחת טיפול תרופתי אשר בצורה עקיפה משפר את רוב המדדים שלי. הדגשתי שאני יודע שזה לא שיפר את הביצועים שלי אלא רק אפשר לי להתאמן בצורה סדירה. התוצאות שלי מדברות בעד עצמן, לפני ואחרי שהתחלתי את העירויים.
פתאום אני שומע בקול באס מחריד מעורב בארס חד ותוקפני "רון קופמן, ערוץ הספורט. תגיד לי, מה אתה בדיוק מבקש? סליחה ומחילה? כי לא תקבל אותה פה. לדעתי צריך להעיף אותך קיבינימט מהספורט."
לפתע, ללא כל התראה מוקדמת, מורמות כמה ידיים ונשאלות שאלות ללא הצגה עצמית וסדר כאשר כל שאלה נקטעת ע"י שאלה של עיתונאי אחר. "האם האיגוד ידע?", "כמה זמן אתה לוקח חומרים אסורים?", "מהו שם הרופא שלך?"
למה הם לא מקשיבים? ניסיתי לשמור על שלוותי (למרות שבתוך תוכי נהניתי מתשומת הלב) והסברתי שלמרות שמדובר במחטים ושפופרות, זהו טיפול תרופתי ותו לא. נו טוב, לפחות יש קצת עניין. פתאום שמתי לב שיש יותר רעש כי אנשים נכנסים לחדר ומתארגנים למסיבה הבאה והתחלתי לחפש במבטי את שרית על מנת שתשליט סדר.
אני רואה את אחד העיתונאים שהגיע זה עתה מרים את ידו בנימוס ואני נותן לו את רשות הדיבור. "יוסי מלמן, עיתון הארץ. " הוא מחייך קלות כאשר הוא פונה אלי, חיוך אשר קצת מערער שלוותי. "אין לי הרבה ידע בנושא ואני לא כל-כך מכיר את ההיסטוריה שלך בענף, אבל אתה יכול להסביר בבקשה מדוע הטיפול לא השפיע עליך ישירות בהקשר של ביצועיך בתחרויות, ובהזדמנות זו – מה היו בכלל ביצועיך בתחרויות?"
התחלתי להתעצבן. לא היה ברור לאן הוא הולך. "שמע, מר, אההה.. מילמן."
"מלמן. יוסי מלמן" הוא קוטע אותי בחיוך.
"שיהיה. לא יודע אם רצת 10 ק"מ בחייך, אבל כל מי שמתאמן, במיוחד ספורטאי עילית, יודע טוב מאוד מה עוזר לביצועיו ומה לא. אני מציע שתשב בשקט ותמתין לתדריך שלך, ואנא השאר נושאים כאלו לאלה שמבינים." פתאום צרחה אדירה מפלחת את האוויר.
"מה אתה כל-כך נחמד אליו?" קופמן צועק על מילמן. "זה פושע. פושששששעעעעעעעע. אנשים כמוהו מביישים את הספורט שאני כל-כך אוהב והופכים אותו לעיסה של חרא."
האדמתי. לא צפיתי תגובה כזו. אף אחד לא צרח כך על מריון ג'ונס במסיבת העיתונאים שלה."
הרמתי את קולי בתגובה "תנמיך את הקול שלך ותחכה שתינתן לך רשות הדיבור, אתה…."הוא לא נותן לי לסיים. "אהה. פתאום אכפת לך מהכללים. אתה לא מתבייש? אתה בושה וחרפה לענף הטריאתלון. צריך לפטר אותך!! צריך לפטר את המאמן שלך!!! צריך…"
תוך כדי שהוא מנחית עלי עלבונות אחד אחר השני, אני סוקר את החדר ושם לב שנוצרת המולה שקשה לתאר. אנשים מחייכים, אנשים מצביעים עלי תוך כדי שהם מדברים אחד עם השני ומנסים לתהות על קנקנה של השערורייה המתפתחת.
אני מביט לימיני לעבר כניסת הצד כדי לנסות לאתר את שרית ורואה אותה מסמנת לי עם ידיה להירגע תוך כדי שהיא לוחשת חרישית "לא להיות אידיוט. לא להיות אידיוט."
הסתכלתי עליה, ובחנתי את כל העומדים לפני וידעתי שאני חייב להחזיר לעצמי שליטה בחדר. כמו ברכיבה, קמתי מהכיסא הורדתי את הראש ותקפתי…
מתחתי את מיתרי הקול וצרחתי עליו בקולי קולות כאילו הייתי מפקד טירונים "מה אתה מבין באתלטיקה? מתי בפעם האחרון ראית את הרגליים שלך בכלל?"
הייתי בטוח שניערתי אותו, אבל להפתעתי הרבה קופמן עמד בקצב ולא רק שלא עשה עלי דרפטינג אלא עקף אותי בקלות תוך כדי שהוא קם, נעמד במרכז (2 מטר ממני), מנופף את אצבעו אלי ושנינו מחליפים צרחות
וגידופים "חתיכת ביזיון מהלך לספורט בישראל…עיתונאי קטן עם כרס גדולה… חתיכת סוחר סמים עם נעלי ריצה …כלומניק, רמאי, ישראלי מכוער…שמוק, טמבל, אמא שלך טמבל %^*&*%$$.
התקרבנו אחד לשני עד שיכולתי לראות מקרוב את מסתורי אפו. לבסוף, רונן ברגמן ואיזה כתב ממקור ראשון הפרידו בינינו, ושרית הודיעה על סיום הדיון והתחלת התדריך לכתבי החוץ.

יצאתי מהחדר, בוש ונכלם, ראשי סחרחר עלי והרגשתי שאני חייב לשתות משהו אחרת אתמוטט. נשענתי על מזרקת המים על מנת לשתות ולמעשה לא הייתי צריך להתכופף, כה שפוף הייתי.
לפתע אני מרגיש שכף יד לופתת את כתפי ומכריחה אותי להתיישר ולהסתובב. הלפיתה הייתה כה חזקה שכל איברי עפו לכל עבר כמו כדורי ביליארד הניתזים לכל פינות השולחן לאחר מכת פתיחה של שון מרפי.
אני רואה את העיתונאי מהארץ עומד לפני, לובש משקפי שמש כהים נוסח ג'ון לנון, מביט בי בחצי חיוך, כאשר הוא ממשיך לסקור אותי תוך כדי שהוא אוחז בי בכתפי ולא מפסיק לחייך במשך חצי דקה מבלי לומר כלום.
לבסוף הוא פוצה את פיו, "אתה בסדר? נראית קצת מדוכא בסוף."
"תאמר לעורך שלך לתת לך העלאה מילמן. אתם בהארץ ממש חדי אבחנה. אני נראה לך בסדר? מסתבר שלאף אחד לא ממש אכפת אם אני חי או מת חוץ מאיזה צעקן שלא יזכור מחר אפילו את שמי."
הוא מרצין קמעה וממשיך להביט בי עוד כחצי דקה ולבסוף פולט, "יונתן, אני מחבב אותך." או-או, הבזק זיכרון מהפגישה השלישית עם יסמין.
"ואתה יודע למה אני מחבב אותך? זה מפני שאתה לא מפחד להיכשל. אתה אדיש לחלוטין לשדים שהחברה מעמידה בפניך, ואתה פשוט לא מפחד להיכשל. אני חושב שאתה תמיד בטוח שתרוץ את ה10 ק"מ ב26 דקות, ואתה תמיד יודע שאין מצב שאת המרתון אתה מסיים ביותר משעתיים." השפלתי ראשי בצניעות ולא ידעתי מה לומר. מילמן המשיך. "אז אולי אתה לא יורד מה30 דקות ב10 ק"מ, אבל לדעתי זה לא מה שחשוב בחיים. החיים אינם מושתתים על מי מגיע מהר יותר ליעדו אלא מי מסוגל לשרוד את כל הבורות והמכשולים העומדים בפניו בדרכו ליעד. אני מאוד מעריך מי שמסוגל לסיים איש ברזל ב8 שעות, אבל בעיני, האתגר האמיתי לאדם הוא לסיים איש ברזל כאשר הוא מקבל אופניים לא מתאימים וגבו כואב, כאשר גופו בוגד בו עקב ג'לים שלא היה רגיל להם או כאשר הוא רוכב בסופת גשמים אחרי שעף מאופניו, שבר את ידו, והוא יודע בביטחון שבמרתון הכאב רק ילך ויחמיר. "
"האם אתה יודע כמה זמן לחברה בנאס"א מוקצב לפרויקט? שנים!! הם נמצאים שם, כי יש להם את מנת המשכל הנפשית לעמוד בכל הכישלונות והמהמורות שהם יצטרכו לעבור על מנת להעמיד רכב על המאדים, ולא בגלל שהם מסוגלים להגיע בתנאים אידיאלים ליעד הנכסף הכי מהר. אלה בעיני האנשים המיוחדים, ואני מחבב אותך כי אני חושב שגם אתה כזה. אתה לעולם לא תפרוש עד אשר תגיע ליעדך לא משנה אילו מכשולים תצטרך לעבור בדרך."
"לכן, לא משנה מה יקרה לך בימים הקרובים ומה תהיינה ההשלכות של מה שקרה פה, אני רוצה שתזכור שאדם נמדד על פי הצורה שהוא מתמודד עם שדיו הפנימיים ולא שדים שהחברה מעמידה בפניו. אל תיתן לשדים הפנימיים שלך לגבור עליך. אני חייב לחזור פנימה לתדריך. זכור את מה שאמרתי לך." הוא משאיר אותי מבולבל מאחור לתהות מה היה פשר נאום המוטיבציה המתעתע שלו. מה רציתי בסה"כ? קצת תשומת לב. זהו!!

בשבוע שאחרי, הייתי כשבר כלי. לא הלכתי לעבודה. לא התאמנתי. לא קראתי עיתון או ראיתי טלוויזיה. פשוט שכבתי במיטה ובהיתי בפוסטרים של קרייג אלכסנדר וחוייר גומז התלויים לי על התקרה. איזה צחוק עשיתי מעצמי. אפשר לחשוב מי אני בכלל. בסה"כ לקחתי פודיום בקטגוריית הגיל שלי בשדה מתחרים מדולל להחריד, בתחרות מצ'וקמקת, בארץ שבקושי 200 איש יודעים מאילו מקצים מורכב הענף הזה. איזה אפסוס אני. איזו זכות יש לי בכלל לצחוק על אייל ברקוביץ. הוא אולי לא חכם במיוחד אבל לפחות הוא היה שחקן טוב. מה אני? כלום. לא מדובר על זה שמישהו שונא אותי, וגם לא מדובר על זה שמישהו אוהב אותי. לאף אחד פשוט לא אכפת ממני. אני סתם עוד בובה על חוטים. סתם עוד חייל חסר משמעות על לוח שח. אני סתם עוד איזה עלה מתנדנד על ענף מט לפול, מעל נהר מטונף אשר זורם לים על מנת להירקב עם שאר האצות . סתם עוד.. צלצול טלפון קוטע את מחשבותיי.
לא שקלתי לקום אפילו לשנייה, אבל הטלפון המשיך לצלצל. נכנעתי והרמתי מבלי לומר אפילו שלום.
"שלום מדברת מירי נבו מערוץ 5, אפשר בבקשה לדבר עם יהונתן רימון." מה היא כבר יכולה לרצות ממני.
"זה אני. מה את רוצה?" לא היה לי כוח לנימוסים במצבי הנוכחי.
"אנחנו בערוץ 5, עושים סדרת כתבות על חומרים אסורים בספורט האולימפי ורציתי לדבר איתך על הפרשה האחרונה ולשאול אותך האם עוד ספורטאים באינדיור לקחו חומרים אסורים?"
ניסיתי לעכל את ההתפתחות הבלתי צפויה הזו וראשי עיבד את המידע במהירות. הממ, זה כנראה קשור למסיבת העיתונאים שערכתי בשבוע שעבר, אבל על מה לעזאזל היא מדברת. השתהיתי בתגובתי, והיא לא הרפתה. "מי היה איש הקשר שלך?" מה הולך פה? איזה איש קשר? מאיפה היא יודעת בכלל באיזו קבוצה אני מתאמן?
"גברת נבו, אהבתי מאוד את שלישיית "מנגו" אבל נראה לי שמישהו עבד עלייך פה. מאיפה את מביאה את השאלות הטיפשיות האלו?
"לא קראת את הארץ היום?" האמת היא, שבניגוד להרגלי לא קראתי עיתונים ולא התחברתי לעולם כבר מספר ימים.
"האם תוכלי בבקשה להמתין לשנייה מירי?" התנצלתי ורצתי אחוז התרגשות מעורבת בחשש לערמת העיתונים המגולגלים ופתחתי את העיתון של היום. במדור האתלטיקה התנוצצה כותרת "חומרים אסורים בטריאתלון עמק הירדן. יוסי מלמן" מי זה?
"במסיבת עיתונאים רווית יצרים, הטריאתלט, יהונתן רימון מקבוצת הטריאתלון אינדיור, הודה על לקיחת חומרים אסורים אשר לא ברור אם שיפרו את ביצועיו. לא ידוע כרגע טיב החומרים אשר נלקחו, או כמה ספורטאים מעורבים באחת הפרשיות החמורות ביותר אשר ידע ענף הטריאתלון בישראל. כמנהל תחרות הישראמן אני מחויב להוקיע את הפרשה וכולי תקווה שהיא תנקה את הענף מכל חוליו. "אנחנו בישראמן חרטנו על דגלנו את הניקיון ויושר הכפיים, ולא יתכן שטריאתלט, מוכשר ככל שיהיה, יחליט לעבור טיפול אשר טבעו איננו ידוע מבלי לבקש אישור מאיתנו. אי לכך, החלטנו להשעות את יהונתן רימון לאלתר מתחרות הישראמן, ואנחנו מאחלים לו רק הצלחה ובריאות."
יששששששש. התחלתי לקפץ ולצרוח משמחה. עשיתי זאת. אני כן חשוב. אני כן בעל משמעות. השארתי חותם. אני לא מאמין. אני לא מאמין. רצתי חזרה אל הטלפון "קראתי את הכתבה עכשיו. אני לא מאמין. אני לא מאמין."
הכתבת בצד השני של הקו התקיפה בחזרה.
"אתה טוען שהכל הוצא מהקשרו, לא הבנתי?" הבנתי שעלי לעטות את פני הפוקר.
"אל תשימי לי מילים בפה. אין תגובה. אין תגובה. את שומעת אותי?"
"ישנן שמועות שחתמת בחקירה על הסכם של עד מדינה ואתה מתכוון לנקוב בשמות? אתה מוכן בבקשה להגיב בנושא זה?" מה מה. שוב פעם התבלבלתי.
"איזו חקירה?"
"תמשיך לקרוא."
המשכתי לקרוא. "אני חושב שהגיע הזמן שאנשים יבינו שדרושה התערבות משטרתית בנושא על מנת לבער את הנגע הזה מהספורט פעם אחת ולתמיד כמו בארה"ב. העברנו את הממצאים לאיגוד הטריאתלון ולמשטרה ואנחנו מקווים שינקטו צעדים." לעיתון הארץ נמסר שמחלק הסמים במחוז ת"א פתח בחקירה אשר ממצאיה יועברו לפרקליטות בקרוב, ונראה שכתבי אישום חמורים יוגשו נגד כל המעורבים בפרשה. בכיר בפרקליטות מסר שממדיה של הפרשה אינם ידועים, אבל ההרגשה הכללית בפרקליטות היא שמדובר רק בקצה הקרחון.
הטלפון נשמט מידי והרגשתי שאני זקוק לשבת.
לבער את הנגע…. חקירה משטרתית… ששששדדדדדדים פפפפנימייםםםםםםםםםםםם!!!!
חתיכתתתתתתת בן $$%$%$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$$ההההההההההההה.
יהונתן רימון