חוויות ממרתון קפריסין

אתר האינטרנט אמר במפורש:

"The Marathon will be run over an almost flat course, reducing considerably traffic and marshalling problems."
(שלא יהיה לכם ספק – ההדגשה היתה במקור).

זה כמובן היה שקר גס. אתר "שקרני" קראתי לו, כשהקיר בק"מ ה – 30 התנשא מעל ראשי, הרחק למעלה, בזווית שעשתה לי כאב בצוואר, עמדה מתנדבת עם וסט צהוב וסימנה פניה שמאלה.

לכזבים שבאתר היה אחראי אחד, סטאבארוס קאקורידס. מנהל המרתון של קפריסין, פאפוס. פגשתי אותו, איש נחמד, אבל עם הפרעה קשה בתפיסת המציאות.

הייתי צריך לדעת כשלקחתי את ערכת המשתתף, סיפרתי לו שרצתי בברלין, והוא אמר בהתפעלות: "שם באמת מסלול שטוח". "כן" אמרתי לו, "גם המסלול הזה, לא?", והוא אמר משהו כמו: "ברבלבללל".

פעמון אזעקה קטן שמותקן בי דינדן פעם אחת.

ואז אמרתי לו: "טוב, בברלין לא היתה לי תוצאה משהו, אני מתכוון לשפר משמעותית." הוא עשה פרצוף של דג שאמר: נראה אותך, תמים שכמוך, פתי מאמין לכל מה שכותבים באינטרנט. אז דינדן פעמון האזעקה פעם שנייה. בעבודה זה מספיק לי כדי לחפש את החור בגרסה של העד. אם זה מצליח, הוא נשאר בסוף מבולבל ולא מחייך. אבל לא הייתי בעבודה. באתי לרוץ מרתון, ולהנות קצת מחופשה, והחושים שלי היו רדומים.

אבל עכשיו אני יודע. כשסטאבארוס כתב באתר שלו את מה שכתוב למעלה, בהדגשה, הוא פשוט היה באמצע התקף חמור של ההפרעה שלו. מה שהוא באמת התכוון לכתוב הולך בערך כך: "נכון, יהיו כמה קטעים שטוחים, בערך 100 מטר בראש כל גבעה, לפני שתתחיל הבאה אחריה, אנחנו מתנצלים מראש על כל קטע שטוח ומבטיחים שהוא לא יתמשך. וגם, שימו לב, בניגוד לכל כללי הטבע, יהיו יותר עליות מירידות."

מה שסטאבארוס שכח לכתוב, היה: "נ.ב. – רצים יקרים, יש לנו קשרים טובים למעלה. סידרנו לכם שבראש כל גבעה תכה בכם רוח פנים. אל תבהלו, לא רוח נוראית, 20 – 25 קמ"ש."

וכמעט שכחתי, היה חם.

ב. האיש שלנו בקפריסין

המרתון הזה, בקפריסין, התחיל בשבילי עוד לפני שבכלל ידעתי על קיומו. בספטמבר רצתי במרתון ברלין. הייתי מאוכזב מהתוצאה, שהייתה 4:38. עוד יותר מאוכזב הייתי מכך שהרגשתי שלא היה לי קשה באמת – מה שאמר שיכולתי יותר. כמה ימים אחרי החזרה ארצה, הגיעה הודעת דוא"ל, שבישרה על מרתון בתל-אביב, ב – 26.3. המטרה הבאה נקבעה מיד עם מני, לרדת מ – 4 שעות במרתון תל-אביב. תוכנית האימונים נקבעה בהתאם, ויצאנו לדרך.

כדי להגיע למטרה, שלח אותי מני להירשם לחדר הכושר. הוא גם שלח אותי לגווין, לקבל תוכנית תזונה ולרדת במשקל. תוכנית האימונים היתה מלאה ועמוסה בכל טוב, במיטב מסורת אנדיור. הפתעתי את עצמי, איש של עבודה לתוך הלילה וקשיי התעוררות בבוקר, כאשר התרגלתי ללכת לישון בעשר ולקום לפני חמש, כדי להספיק לרוץ שעה וחצי או להרים משקולות במכון, ולחזור בזמן הביתה כדי לפזר את הילדות (ותודה לאשתי, לא בפעם האחרונה, על שדאגה לארגן את הבקרים).

התוכנית עבדה לא רע. הקילוגרמים ירדו בקצב. באחד מאימוני הקבוצה ביער, תמי נחמיאס, שלא פגשה אותי הרבה זמן, לא זיהתה אותי בשניות הראשונות. מני הכריח אותי לעבור מקבוצה 1 ל – 2. זה היה מפחיד. זה היה הרבה יותר מהר ממה שהייתי רגיל. אבל זה עבד והסתגלתי לקצב.

בקיצור – המטרה התחילה להיראות ריאלית.

כשדחו את המירוץ בת"א, התחלתי לחפש מירוץ אחר, בעלות סבירה ובהיעדרות קצרה, כי מרתון בחו"ל לא היה באמת בתכנון. המירוצים של אפריל ירדו מהפרק בשל אילוצים משפחתיים משמחים – אנחנו מחכים למספר 3, שתבוא בתחילת מאי, ולנסוע באפריל לא בא בחשבון.

אחרי התלבטות קצרה בין רומא לקפריסין נבחרה קפריסין. ושוב תודה לאשתי שהסכימה שאנטוש אותה לארבעה ימים, עם שתי ילדות ובחודש שמיני.

המירוץ מתחיל במפרץ עוצר נשימה ביופיו ומיד בעליה ממושכת.

על קו הזינוק הצטופפו 98 רצים. מירוץ קטנטן. אבל בינלאומי לגמרי. היו שם רצים מאנגליה, מארה"ב, משבדיה. גם שלושה ישראלים. היה הבחור ההוא שרץ 52 מרתונים ב – 52 שבועות. בארוחת הפסטה המרכזית, ערב קודם, שנכחו בה רק מיעוט של הרצים, שוחחתי עם רץ, מבוגר, מפינלנד. שהדהים אותי כשסיפר שזה יהיה המרתון ה – 135 שלו.

מקו הזינוק, אחרי העלייה הגדולה של ההתחלה, התחיל מסלול מאתגר בגבעות, תלולות יותר ופחות. בערך מחצית מהדרך עברה בכבישים צדדיים ושוממים למדי, מוקפים בפרדסים נותני ריח נהדר. הנוף היה נפלא. בהמשך נכנס המסלול לאיזורים מיושבים יותר – ובלי סגירת כבישים. המכוניות המשיכו לחלוף. בכל זאת – איש לא ציפצף ולא הרגשתי לרגע שאני בסכנה. רק בסוף, 100 מטר מקו הסיום, בנמל העתיק של פאפוס, הייתי צריך לצעוק על וולוו אחת שחסמה את המעבר.

עד חצי הדרך שמרתי על הקצב שתוכנן עם מני. רצתי די לבד. כמה רצים לפני כבר עברו להליכה ועברתי אותם. מה שפספסתי, כמובן, היה שהקצב שלי הותאם להנחה שהמסלול יהיה שטוח, ושגם רוח הפנים החזקה לא עוזרת. התוצאה היתה שבקמ' ה – 22 הגיע משבר ממשי ראשון. פתאום התחלתי לפקפק ביכולת שלי לסיים. אבל חזרתי בראש על מה שמני אמר – שיהיו משברים, ושהם יחלפו, ואכן, אחרי כמה דקות התאוששתי וחזרתי לקצב.

בק"מ ה – 28 הבנתי שלא אעמוד ביעד ולא ארד מארבע שעות. העליות היו קטלניות. הן באו אחת אחרי השנייה. הרגליים הפסיקו להישמע להוראה לשמור על קצב. התחיל גם להיות חם. בקטעים המישוריים ובראש כל גבעה הכתה בי רוח פנים, חזקה למדי.

בק"מ ה – 30, אחרי שצלחתי עלייה תלולה במיוחד, ידעתי, בוודאות פנימית ברורה לגמרי, שלסיים יהיה משחק ילדים. הבעיה תהיה בתוצאה.

משם מה שנותר היה לא לסיים בתוצאה גרועה מדי. ניסיתי להגביר, פעם אחר פעם, אבל הרגליים הכריזו על ברוגז עם הראש.

בקו הסיום עצרתי את השעון על 04:13. מותש.

אבל, וזה אבל גדול, בניגוד לברלין לא הרגשתי כל אכזבה. להפך, הייתי מאושר. מיציתי בתנאי המסלול את היכולת שלי, נלחמתי כל הדרך. בסופו של דבר ולמרות קשיי המסלול גם שיפרתי תוצאה בלא מעט דקות.

מתוך 98 רצים שזינקו, סיימו 88. התוצאה הטובה ביותר היתה 2:51. האחרון סגר את המסלול ב – 5:40.

התפוז שקיבלתי מאחת המתנדבות אחרי הסיום היה הכי טעים שאני זוכר. זה הזמן להודיע לכולם שאני בחיים.

עכשיו נשאר לקבוע רק מה המטרה הבאה, שלא יהיה משעמם.

ויש כמה אנשים שעשו את הדרך הרבה יותר טובה, ומגיעה להם תודה פומבית: הגר אשתי, שמתעוררת על לא עוול בכפה בכל פעם שאני מזנק מהמיטה לעוד ריצה לפני אור ראשון. ליעל וענבל, שבטוחות שאבא שלהן הוא אלוף העולם, למרות שהוא רץ בינוני בקושי. למני – שדוחף, מעודד, מתעניין, והביא אותי לסיים שני מרתונים בחצי שנה בלי פציעות (טפו, טפו), לגווין ולרן, ולמאמני הריצות הארוכות בשטח, ולמי שרצתי איתו את החלקים הטובים של הדרך ובמיוחד לדליה המפרגנת, שי ומיה.
ג. עד התביעה, עד ההגנה

שלום, קוראים לי סטאבארוס, ואני מנהל מירוץ המרתון של קפריסין. החבר שלכם משמיץ אותנו וזה לא יפה.

נכון שיש המון עליות. מה לעשות, פאפוס בנויה על רכס גבעות. נכון שהיתה רוח פנים, ככה זה ליד הים, בשנה הקודמת היה יותר גרוע. נכון שגם היה חם. אבל צריך להכניס דברים לפרופורציה.

בכל קפריסין יש פחות תושבים מאשר בגוש דן. פאפוס היא בקושי עיר. בכל זאת אנחנו מרימים פה מרתון, וגם מקצה חצי מרתון ומירוץ 10 קמ' – הכל באותו יום. מגיעים במיוחד רצים מכל העולם. אנחנו מארגנים הסעה חינם מהסיום לנקודת הזינוק. יש שמירת חפצים חינם, שאנחנו מעבירים מהזינוק לסיום. כל 3 קמ', כמו שעון, יש תחנת מים, ולכולם היה. כל תחנה שניה אנחנו מחלקים גם איזוטוני חופשי, וגם ספוגים. יש אמבולנס. וגם מסאזים בסיום. הנוף מקסים, אפילו החבר שלכם מודה. בקו הסיום יש מיץ חופשי, ובירה, ותפוזים, וגם בערך 30 קטגוריות מין וגיל, וכמעט כל אחד יכול לקבל גביע. זה גם לא נורא שהכבישים פתוחים בזמן המירוץ, האוכלוסיה שלנו סובלנית לספורטאים.

שמעתי שאצלכם בתל-אביב העסק הזה עובד הרבה פחות טוב, בכל המובנים.
רפי סופרמן