חוויות מהאולטרה

"למה שבן אדם שפוי ירצה לעשות את זה לעצמו?", זו השאלה שנשאלתי הכי הרבה פעמים בחודשים האחרונים. באמת, למה שאדם שפוי, בוודאי אישה, ירוץ 100 ק"מ? ועוד בשטח …

בשנה שעברה סיימתי את מקצה ה-80 ק"מ עם חיוך ותחושה שיכולתי לרוץ עוד. מיד בסיום היה לי ברור, שבמסגרת ארועי החלפת הקידומת שלי, ארוץ 100 ק"מ אם רק יהיה מקצה כזה.
בגדול, התכוונתי לעשות את מרתון אמסטרדם ולאחריו להתחיל באימונים לאולטרה. אבל כרגיל, אנחנו מתכננים למטה ואלוהים צוחק שם למעלה …
בבוקר המרתון, אליו הייתי מוכנה להפליא, התחילו סימפטומים של כאבי בטן איומים בעקבות ארוחת הערב של יום קודם ומה שתוכנן להיות מרתון חזק ומהיר הפך למרתון איטי של 4 שעות עם כאבי בטן בלתי נסבלים. החוויה שנשארה – טראומה נוראה.

המסקנה המיידית אליה רן ואני הגענו, היתה שבדרך לאולטרה נדרשת חוויה מתקנת ולצורך העניין, מה יותר טוב ממרתון טבריה?
בסוף חודש נובמבר, שבו לא רצתי הרבה, הגיעה הצרה החדשה: מלמעלה נשלחה ללא התראה פציעה חדשה – דלקת בגיד המחבר את רצועת הירך עם האגן. פציעה מטרידה, כואבת שהשביתה אותי לגמרי מריצה ולמעשה כמעט גם מהליכה.
נאלצתי לבטל את ההרשמה לריצת הלילה במדבר ואחר כך גם לחצי מרתון בית שאן. מועד התחרות התקרב בצעדי ענק ואני עדיין מושבתת מריצה. חודש ינואר מגיע לקיצו ואני עדיין מושבתת. הגעתי לטבריה לעודד את כל המשתתפים ובעיניים דומעות ודופק ב-ZONE 5 צופה בכל המתאמנים למקצה הרחוק עושים את המרתון ואילו אני עדיין לא מסוגלת לרוץ יותר מריצה קלה קצרה, אחת לכמה ימים.
באמצע ינואר רן היה צריך לקבל את ההחלטה: האם קיים סיכוי לרוץ את 100 הקלומטרים של ריצת האולטרה, לאחר השבתה של חודשיים, בשל פציעה?…..החלטנו שריצת יום שישי בבן שמן תהיה המבחן ותספק מענה: אם הגוף שלי יעמוד בריצה זו וכמו כן, יצליח להתאושש ממנה באופן שאוכל למחרת לרוץ שוב, יש, אולי, עדיין, סיכוי להשתתף באולטרה ואם לא – אז עלי להשלים עם המצב ולחפש מטרה אחרת.
הריצות הושלמו בהצלחה, אולם היה ברור שלא אוכל להשלים את האימונים שהפסדתי ובכל מקרה, המירב שניתן לעשות הוא לחזור להתאמן, אך בהעלאת קילומטרז' זהירה ובנוסף, בדיקת הפציעה, מאימון לאימון כדי לודא שאין הידרדרות לרעה במצבה וכן בחינת האופן שבו מגיב הגוף להעלאת עומס אחרי כמעט חודשיים של השבתה מוחלטת מריצה.
היה ברור לנו שלאולטרה אני לא אגיע מוכנה וחזקה פיסית ומנטלית כמו בשנה שעברה, אבל רן היה משוכנע שלא כדאי לוותר מאחר שהאמין שאפשר לסמוך על כך ש"הגוף זוכר" את האימונים והתחרות, משנה שעברה.

כך, בסוף ינואר, הצטרפתי סופסוף לקבוצת המשוגעים שמבלים את מרבית שעות ימי השישי בריצות שטח, בבוץ ובגשם, בקור ובחום, מתרגלים משמעת אוכל ושתיה ומעודדים אחד את השני.
מהר יותר מכפי שציפיתי הגיע יום התחרות.
הגעתי לנקודת הזינוק מלווה בדורון, אישי המקסים, שהחליט ללוות אותי ולעזור לי באוהל בכל פעם שאגיע ואם לא די בכך, הוא גם עשה זאת עבור כמה שיותר רצים אחרים.
רבע לשתיים, חושך כמעט מוחלט וצינה חודרת, אמצע הלילה, אני מצוידת בשני פנסי ראש (אחד על הראש ואחד נוסף ביד – דבר שהוכיח עצמו).
שתיים לפנות בוקר, צעקת הזינוק. כמתוכנן, יצאתי עם אור (האיש, לא השמש). התחלנו בקצב מצוין והשעתיים הראשונות עברו עלינו במהירות, רצים בריכוז רב בשל תוואי השטח והחושך, אור מוביל ואני אחריו. תפקידי המוצהר היה להיות סדרן הריצה: שומרת על הקצב שלא יהיה חזק מידי ומקפידה על משטר מדויק של אוכל ושתייה…
ואז, דוקא כשהריצה התחילה כל כך טוב וחלק, הגיעה התקלה הראשונה: פספסנו סטיקלייט בדרך ואיבדנו את הכיוון! לקח לנו זמן להבין זאת ועוד הרבה זמן של ריצות הלוך ושוב שבמהלכן אנחנו מסתכלים על השעון שממשיך לרוץ ולא יודעים לאן לפנות, עד שהגענו להחלטה (הנכונה) לחזור על עקבותינו עד לסטיקלייט האחרון שראינו ושם לחפש איפה טעינו.
הטעות הזו עלתה לנו בהפסד של חצי שעה שלמה ובכמה ק"מ של ריצה (השעון שלי נעצר בסוף על 106.53 ק"מ….). היה ברור לנו (ודאות שבדיעבד היתה מוטעית) שבמקום להיות במקום טוב בין הרצים, נדחקנו להיות בין האחרונים, אם לא האחרונים מכולם.
המשכנו לרוץ, מצוברחים על הפסד הזמן, כועסים על עצמנו כנהוג בפולין, בעיקר על הזמן שבוזבז עד לקבלת ההחלטה לחזור על עקבותינו. רצנו בשתיקה עד שלפתע זיהינו רץ לפנינו. העובדה שאנחנו אולי לא נהיה אחרונים סיפקה לנו קצת עידוד ולפיכך החלטנו שני דברים: האחד – שלא ניתן לתקלה הזו לשבור את רוחנו ונמשיך כאילו כלום לא קרה, והשני – לנסות לסגור פערים, בינינו לבין הרצים לפנינו וכך לשפר את מצבנו.
בכוחות מחודשים המשכנו. אור שועט קדימה ומגביר קצב בכל פעם שהוא מזהה "קורבן" לעקיפה ואני מתנדנדת בין הרצון לשעוט בעקבותיו לבין קול ההגיון שאומר להיות שמרנים בשלב כה מוקדם.
עולה השחר, שעה רודפת שעה ואנחנו כבר במקצה השני. מצב רוחינו משופר ונובע מכך שרצנו בקצב ריצה מצוין.
ובעוד שהכל זורם כמו שצריך, הגיעה לה התקלה השנייה: באחת הירידות התלולות והחלקות החלקתי באופן בלתי צפוי, לא הספקתי לבלום עם הידיים ונחתתי על ישבני בכל הכוח. הייתי חייבת לעשות הערכת מצב מהירה, הכאבים היו חזקים מאוד אבל האם אני יש ביכולתי להמשיך? החלטתי שאני ממשיכה כל עוד 2 אדוויל יכולים להחזיק אותי ובתנאי שלא ארגיש שאני עושה לעצמי נזק גדול יותר בהמשך הריצה.
סיימנו 50 ק"מ ראשונים והופתענו למצוא באוהל את חברינו לריצה שהגיעו קצת לפנינו, אביב, יוסי וצחי. העמסנו תיקים ושוב יצאנו לדרך. ק"מ רודף ק"מ, בעליות מנסים ללכת כמה שיותר מהר ובירידות לרוץ כמה שיותר משוחררים, קצת שותקים וקצת מפטפטים ושוב מנסים לסגור פערים מול רצים שלפנינו. הגוף נכנס לחצי אוטומט… ושוב מגיעים לאוהל ההחלפה, שמחים לפגוש שותפים לריצה ויוצאים לעוד מקצה.
עוברים להם 70 ק"מ ראשונים ואני מרגישה טוב עם הקצב. שוב מגיעים לאוהל ואז פוגשים את מאיה יפעת, שבאה לרוץ איתי ובשבילי את 30 הק"מ האחרונים, הכי קשים. היא הגיעה חולה, בלי לגלות לנו כמובן מה מצבה. היא לא רצתה לוותר כדי לא לאכזב אותי ולכל אורך הדרך השתדלה להיות שם בשבילי בכל דרך אפשרית. הרגשתי שהקצב שלי נחלש וניסיתי לשדל את אור, שנראה לי יותר חזק ומאושש ממני, שייתנתק ממני, שיגביר קצב ויסיים בזמן מהיר יותר. בג'נטלמניות הוא סרב והמשכנו יחד. בישורת האחרונה, 15 ק"מ אחרונים, הצטרף אלינו גם דני, חברו הטוב של אור, שהגיע לאותה מטרה וגם הוא הצטרף לעידוד. כך אנחנו הארבעה מתקדמים, הולכים ורצים, עד שלבסוף הרגע הבלתי יאומן הגיע –העלייה האיומה לפני הסיום ו….הנה גם שער הסיום!
חיבוק אינסופי עם דורון ועם נועה ביתנו (שרצה את 30 הק"מ הראשונים שלה).

סיכום מצב: 14:33 שעות ברוטו (כ-14 שעות נטו, בלי החלק שהלכנו לאיבוד), 106.53 ק"מ על השעון שלי ועבורי זהו מקום שני בין הנשים.
עברו כבר כמה ימים ואני כבר מצליחה לעלות ולרדת מדרגות אך עדיין לא ממש מעכלת שרצתי 100 ק"מ באולטרה.
סוף סוף היתה לי חוויה מתקנת.

לסיום, תודה מעומק הלב לרן שחיזק בי את האמונה, שתל את היכולת והצליח להיות יצירתי ולבנות לי תכנית אימונים שתענה על כל האילוצים (הן של הפציעה והן של עומס עבודה עצום); לאור שרץ איתי את כל הדרך; למאיה יפעת שבאה במיוחד כדי לעודד ולסייע; ליובל דוד שפינה את יומנו לטיפול לשמע קריאות העזרה שלי; לברוכי יוספי שידע איפה צריך ללחוץ כדי לזרז את ההחלמה מהפציעה; ולמשפחתי היקרה שרצה איתי תמיד.

טלי בן ארצי