יוסי כהן: מרתון טבריה שלי

התחרות הייתה נהדרת, מאורגנת, מהירה, מלאת אוירה ואפילו מזג האוויר היה כאילו בהזמנה.

על מלאכת ההכנה ניצח ניר יגודה, האחד והיחיד, בתוכנית קפדנית (או רצחנית?) תוך התאמה מדויקת לצרכים שלי ושינויים בהתאם. דווקא בתחילת דצמבר – תחילת חודש השיא – נפצעתי באזור האגן וכף הרגל. בלית ברירה ביטלתי את השתתפותי במרוץ בית שאן שהיה אמור להיות סמן לקצב המרתון והתמקדתי בטיפול בפציעה. בשבוע אינטנסיבי אחד ראיתי אורטופד, פיזיותרפיסט, עשיתי צילומי רנטגן, מיפוי עצמות והחלפתי מדרסים. אה, וגם המשכתי לעבוד ולנהל חיי משפחה (ולבכות לניר על מר גורלי). תוך ליווי צמוד של ניר איתרנו את הבעיה והטיפול הפיזיותרפיסטי הדרוש ושינינו את תכנית האימונים.

מנוחה מהאימונים לא באה בחשבון ואת ריצות הנפח המרנו באימונים משולבים של ריצות קצרות (עד שעה) וקטעי cross trainer ארוכים ומפרכים. אימוני ה-cross היו מפרכים ודמו לאימוני עליות קשים (המון עומס על הארבע ראשי).

החודש האחרון היה קשה ומלא חששות – האם אימוני ה-cross יהוו הכנה טובה לריצה הארוכה? איך מתרגמים את המהירות הרצויה לאימון על ה-cross ומה עם העומס על הארבע ראשי – הרי בשלב זה אנו אמורים לרוץ ארוך ומהר, על משטח שטוח, דומה למסלול התחרות.
המון שאלות וטלפונים שנענו כולם בהרבה סבלנות, מקצועיות ורוגע על ידי ניר.

בשבוע האחרון "הרשה" לי ניר לרוץ כשעה וחצי בקצבי המטרה. גם בריצה "ארוכה" זו חשתי במיחושים באזור ב-hamstring וה-adductor (שריר הירך הפנימי).
הגעתי לטבריה ביום ה' בבוקר עם חששות לא מעטים – לגבי המהירות, יכולת להחזיק עומס וכאבי השרירים.

יריית הפתיחה. יוצאים לדרך. הקילומטר הראשון, שאמור להיות חימום על 4:45, מראה מהירות של 4:00-4:10 – אך התחושה היא קלה מדי לקצב זה. "בטח הגארמין עושה לי צרות, מה יהיה? איך אמדוד מהירות בתחרות אם דווקא עכשיו לא יהיה חיווי מדויק?" עם הגעת שלט ה-"1 ק"מ" נרגעתי – גם הגארמין מראה 1 ק"מ ו-4:07 דקות. "טוב, זה לא הרגיש כל כך מהר, אבל כדאי להוריד קצב כדי לא להישרף בהתחלה". הקילומטרים הבאים עברו באופן נוח בקצב המטרה: 4:25–4:30. בשלב זה חברה אלי קבוצה של 4-5 רצים מקבוצת הריצה של צה"ל – מתאמני אנדיור. "מתאים לך קצב 4:20?" … קצת מהר מהמטרה אבל שווה להיכנס לחבורה ולהמשיך איתם … הצטרפתי והמשכנו בפלאטון, שני טורים צמודים, עם החלפות קצובות (ותודה לעמיתי קוצב הזמנים וההחלפות).

לאחר כ-35 דקות החל שריר ה- hamstring שלי להזכיר את קיומו "חשבת שלא אופיע? אז טעית" כאילו אותת לי. ואני בשלי, עם הקצב והקבוצה, מחכה לרגע בו ההרגשה תהפוך לכאב ואז אקח כדור/אוריד קצב או …

בקילומטר ה-16 הופיע, כן כן, האחד והיחיד – ניר – עם אופניים – לליווי קבוצתי. קצת דיבורים, דיווחים מתוצאות ה-10K ("מארי עשתה שיא") וטיפים מקצועיים: "תיכנס לקבוצה, ראש קדימה, את הג'ל תיקח קצת אחרי סיום העלייה כשהדופק ירד קצת …".

לפני החצי ראינו את התותחים הקנייתיים, אחריהם את זוהר שלנו ואחריו את ניר כהן ("הוא יותר מדי קרוב לזוהר …" – התוצאה בסיום הצדיקה זאת).

את סיבוב החצי עשיתי יחד עם אופיר מקבוצת הריצה של צה"ל. המשכנו בקצב קבוע של 4:20 – וניר איתנו, נותן מידע על שאר חברי הקבוצה "מתרחקים מאחור" ומעודד "אתם נראים מצוין".

בק"מ ה-30, לאחר הפניה ימינה – קטע הריצה נגד הרוח. "מציע שתרוצו בטור ותתחלפו" אומר ניר לאופיר ולי – ואנחנו מיישמים, כמובן. זה כנראה עבד כי שמרנו על הקצב ועברנו רצים רבים בדרך.

קילומטר 37. מוזר, לא היה "קיר" ואני – מגביר: 4:15, 4:14, 4:13. שני ק"מ לסיום. "הבטחת לסבול ולתת בשניים האחרונים" אומר ניר. כאילו עד עכשיו היה טיול בפארק … אבל – המאמן אומר – ואני מיישם – 4:09 בק"מ הבא ו-500 המטרים האחרונים על 4:04 – עד הסיום!

אז מה היה שם? חיבור לקבוצה וריצה מהירה, שריר hamstring שלא הצליח לגבור עלי, נגטיב ספליט, הגברה מתמדת של המהירות וסחיטה עד הסוף. ומאמן אחד שהוציא ממני את המיץ, אבל גם חיוך אחד ענק, מאושר!!!

יוסי כהן, אנדיור