| מה קורה למי שנרשמת לחצי ישראמן באילת-שבועיים לפני התחרות??? תוך זמן קצר ביותר, היא מוצאת את עצמה על קו הזינוק ועדיין לא קולטת ולא מבינה. אז מה בדיוק אני עושה כאן עכשיו????? ותאמינו לי-זה רק נשמע משעשע… בתחילת הקיץ קיבלתי שיחת טלפון משונה ממאמני זה תקופה-רן שילון. אפשר לשאול אותך משהו? התעניין. כן, כמובן… אז איך זה שעדיין לא נרשמת לאיש ברזל בפרנקפורט בשנה הבאה? מה איש ברזל, איזה איש ברזל. על מה אתה מדבר בכלל! אני יכולה לעשות איש ברזל??? מי בכלל חשב או חלם על מטרה גדולה כל כך!!! למרבה הפליאה כמה שעות מאוחר יותר כבר הייתי רשומה… הייתי עצובה מאד. כל חברי לקבוצה שנרשמו לאיש הברזל יהיו בישראמן. כולם יתנסו ויהנו. לכולם יהיו אחר כך חוויות נפלאות ותחושת מסוגלות. ואני? כך ללא הכנה???!!! וכמו שכתבתי בהתחלה: ביום שישי האחרון, עם הנץ השחר, מצאתי את עצמי עומדת ורועדת בחליפת שחיה על חוף ים סוף על קו הזינוק. חוששת משחייה במים פתוחים וגם מהשחיינים המהירים. אבל-כשאלוהים צוחק לחיוב-הצחוק חובק עולם! בריצה מהירה הגעתי לשטח ההחלפות. לא היתה לי שום בעיה לאתר מיד את האופניים שלי. הם בלטו בשטח בבדידות מזהרת. רוב המתחרים כבר יצאו לרכיבה. לפי החלטה שקיבלתי מראש-החלפתי את כל הבגדים והתארגנתי בנחת לרכיבה. נילי, אחת המתחרות ששחתה בשלשה, אירגנה עבורי "חדר הלבשה" פרטי מאולתר. תודה נילי! גם כאן אלוהים ריחם על ילדי הגן… השמש חייכה, אבל לא היה חם מדי. הרוח שתדיר מכה בפנים ברכיבה מאילת כמעט ולא הורגשה. בעליה לעין נטפים פגשתי וגם עברתי אחרים שיצאו מהמים לפני. עוד חשש גדול שהיה לי התפוגג. העליה האימתנית לא היתה לי קשה מדי. בהמשך הרכיבה ליוו אותי מכל עבר נופיו הקסומים של המדברושל הרי אילת. הרגשתי כל כך בבית. כמה אני אוהבת את הארץ הזאת!!! אחרי הסיבוב בסיירים,הרכיבה התמשכה ארוכה מאד. המסלול הזה, הרי ידוע שאינו מן הקלים. האירגון של השתיה והאוכל בדרך, ועבודת המתנדבים היו לעילא ועילא. היו קצת שיחות וקריאות עידוד עם המתחרים האחרים. אוירה נהדרת. לקראת ההחלפה לריצה הגיע משברון. רק בעזרת 2 מתנדבים הצלחתי "להתקלף" מהאופניים בנקודת ההחלפה. עמדתי על רגליים רועדות ותהיתי איך בכלל אוכל לרוץ עכשיו חצי מרתון??? ומה בכלל עלה על דעתי לעשות חצי איש ברזל ללא הכנה מיוחדת לכך??? רגע קטן וכואב של משבר. אחרי דקה עברתי לריצה קלה. אחרי דקה נוספת רצתי במורד, מרגישה חופשית ומאושרת. כל מה שהרגיש תפוס אחרי הרכיבה השתחרר. כלום לא כאב יותר. חלק מהרצים עברו לידי. חלק אחר אני הקדמתי. בכל תחנת שתיה עצרתי ל"תידלוק" של איזוטון וג'ל. למולי נשקף מפרץ אילת המרהיב עטור בהרים, כשבתים מלבינים סביב לו. המפרץ ששעות רבות קודם לכן שחיתי במימיו . בראשי התנגן השיר הכל כך מתאים: "כל העולם כולו, גשר צר מאד… והעיקר-לא לפחד כלל"… כמה שאני אוהבת לרוץ בארץ היפה הזאת שלי! איזו הפתעה מרנינה! הריצה היתה בסופו של דבר החלק הכי מהנה של התחרות. רק מתוך חשש שעדיין ליווה אותי בקילומטרים האחרונים האטתי. ואז…בק"מ ה-19-מהומה!!! עוברת שטיח והמון אנשים מוכרים וחביבים מריעים וקוראים קריאות עידוד, קרובים וחברים של מתחרים אחרים רצים לידי, וכולם מחייכים. עוד קצת, עוד קצת… עברתי את קו הסיום, ישר לזרועותיו הפרושות של רוני, בן זוגי היקר, שתמיד איתי בכל הדרך הנפלאה הזאת! עוד חלום ענק שהתגשם. אני עדיין לא קולטת. עדיין מתרגשת. עדיין לא מעכלת את כל מה שהיה. את ההתמודדות, החוויות הנפלאות והעובדה שלא נתפסת… שגם אני, דליה, אישה קטנה וחלשה, עשיתי חצי איש ברזל! ומה עוד יכולה לומר לזה שתמיד מאמין ביכולות שלי, גם כשאני מפקפקת ולא בטוחה, מלווה, מדריך ומביא אותי בכל פעם למשהו גדול יותר ויותר? רק-שוב-תודה ענקית, רן שילון! דליה מיכאלי |
Leave A Comment