זה כבר כמה ימים שאני מנסה למצוא את משפט הפתיחה. והוא לא בא. כי איך באמת אפשר לארוז שנה וחצי של רגעי אימונים אינסופיים, של ק״מ רבים, של שרירים מורדים ושלפוחיות לא סקסיות. של פריצת גבולות פעם אחר פעם ושל רגעים בהם בא פשוט להרים ידיים.

היום בבוקר התחלתי קורס TI בשחייה. ושם, במימי הבריכה חשתי שוב את תחושת הראשוניות הזו של תחילת דרך, של התחלה של מסע חדש. חשבתי לשרטט את המסע שלי בתחנות בזמן, כמו רכבת מאסף שנוסעת על הפסים ועוצרת בכל תחנה. ללא קיצורי דרך. ללא מעקפים. אני מניחה שנקודת ההתחלה הייתה ההחלטה. להיות מרתוניסטית. ככה, באמצע החיים, בלי שום רקע בספורט וכנגד כל הסיכויים – אני ארוץ מרתון. וההחלטה הזו ארזה בתוכה כל כך הרבה משימות, יעדים, משברים, שמחות קטנות ושינויים.

המספר 40 צבוע בספרות בולטות על השביל בוונדלפארק, ההבנה שאני עושה את זה הופכת מוחשית. בראש מתנגנות המילים של מני ב replay, את עושה את זה כמו גדולה. מני, מאמן גדול מהחיים. זה לא פוסט של תודות, כאלו יש כל כך הרבה. זה לא פוסט שיספר כמה קשה היה באימונים. והיה פאקינג קשה. בחרתי לספר על הערך המוסף של מורה דרך, שיד ביד ליווה אותי במסע, שלעיתים נדמה בלתי אפשרי. על הפעמים בהן ידע לומר מילה טובה (ותמיד עם הומור ולשון עשירה). על הרגעים שהישיר מבט וקרא אותי לסדר. על כך, שאחרי אימון ראשון שלי בבן שמן, לא ויתר לי על חצי שעה של תוספות על אף מבטי התחינה שתליתי בו. על מאמן מקצוען בתחומו שהוא קואצ׳ר בנשמתו. זהו שיר הלל (וסליחה על הקלישאה) למאמן שלי – מני קורן.

זה פוסט בו רציתי לספר על כל מה שמעבר לאימונים. על חיבוק, מילים, פרגון, על נצחון הרוח על הגוף. על החיים בעוצמה. על השיר ששרתי על קו הסיום. על חברים שסבלו את כל הקיטורים שלי ושמסיבה לא ברורה האמינו בי, לעיתים יותר ממה שהאמנתי בעצמי. שעשו לי מסיבת farewell לקראת המרתון, שלא ישנו בלילה שלפני על אף שהיו בכלל בארץ, שעקבו דרוכים אחרי כל דיווח וקפצו כילדים באמצע פגישת עסקים כשחציתי את קו הסיום [נראה לי שידעו לפניי שזהו זה…]. על קבוצה של חברות נפש (שלימים נודעה בשם ״המעודדות של אסנת״), שהרחיקו איתי עד אמסטרדם כדי לעמוד על קו הסיום, לעודד, לעזור לי להחליף בגדים אחרי ובעיקר להיות שם, פשוט להיות שם בשבילי.

osnat

לוגו שעוצב במיוחד לחולצות המעודדות שלי

על משפחה שקיבלה בהבנה את ה״ג׳וק״ שנכנס לי לראש וחיבל לא פעם בתוכניות, הפך אמא שגרתית [אם להודות על האמת אף פעם לא הייתי שגרתית] למשהו חריג בנוף האמהות. על לב שהתרחב עד שחשבתי, כי יקפוץ החוצה מכמות התמיכה, האהבה, הפרגון שליוו אותי. על רן שחיכה לי על קו הסיום, שדאג שאסיים עד הסוף את הלחמניה עם הנקניקיה והקולה על אף קולות המחאה שלי. שנתן לי להרגיש כאילו אני אלופת העולם. אחרי הכל זה פוסט של תודות. כי יש כל כך הרבה אנשים להגיד להם תודות.

זה פוסט על מאמן נשמה, ואסיים במילים שלו בתדרוך לפני, מילים עם נשמה: זה היום שלך. אני מאד גאה בך שהגעת ליום הזה. התכוננת אליו ברצינות הראויה. עברת מטמורפוזה מדהימה ותאמיני או לא את כבר לא מראה חריג בנוף הרצים. אומרים ש "זה לא נגמר עד שהליידי השמנה שרה". אחרי הסיום תשירי כמו שלא שרת מימייך. מבחינתך זהו טקס השכבה לליידי השמנה. האמת היא שעובדתית כבר מזמן עברת למימד האחר. זהו רק הטקס הרשמי ואני יודע שיהיה לך מרתון מצוין. תיהני מהמרתון על הקל והקשה שבו. את שם!!!

ואני, אני נהנתי מהמרתון על הקל והקשה שבו. ושרתי מלוא גרון. Yes I can! 42.2

אסנת גוליק