הריצה שלי

עכשיו יום חמישי אני בטיסה שסופה יהיה באמסטרדם, שם, יחד עם עוד כמה מאות ישראלים וכ 12,000 רצים אחרים ארוץ (כך אני מקווה) לראשונה בחיי מרתון.

למה?

כל כך הרבה פעמים שאלתי את עצמי ושאלו אותי "למה?" מעבר לקלישאות שכבר מזמן אינן שנונות יש לי תשובה טובה אחת והיא "כי אני רוצה". למה אני רוצה ? לזה כבר אין לי תשובה. היו לי ניחושים במהלך האימונים. האם אני רוצה לסגור חשבון עם אותו ילד – נער, אי שם בשנות השבעים-שמונים של המאה הקודמת, זה שמעולם לא עשה ספורט? עם מי בדיוק אני רוצה לסגור חשבון? איתו? עם החברים שלו? עם המורים לספורט ? אני כל כך רחוק משם, זה לא רלבנטי. האם זה יצר התחרותיות שלי? אני הרי לא רץ מהר. אז עם מי בדיוק אני מתחרה? התחרות היחידה שאני יכול לעשות, היא עם התוצאה שלי מאתמול או מלפני חודש. האם זה רצון להילחם בגיל (עוד חודש החלפת קידומת – 50)? – לא נראה לי. הגיל אף פעם לא היה אצלי ענין גדול. אולי הסיבה היא בכך שאני יוצר לעצמי טריטוריה פרטית, בה אני מחוץ למטלות הבית והעבודה ומקבל מנה גדושה של שקט ולבד? אולי. זה יכול להסביר את הריצה אבל לא מסביר למה מרתון. אולי התשובה בארה"ב – שם גר אח שלי שבתקופה בה התחלתי לרוץ, הוא היה בשיא האימונים שלו? האימונים שלו הסתיימו בפציעת ברך לאחר שהוא השלים את האימונים למרתון אבל לפני שהוא הספיק לרוץ מרתון. מור – רעייתי – משוכנעת ששם התשובה. כבר מזמן ויתרתי על הרצון לגלות את "התשובה". אני מסתפק בכך שהרצון שלי לרוץ מרתון כל כך חזק ועמד בכל האימונים עד שהוא יותר מוחשי מנימוקים עקביים ומשכנעים. התשובה היחידה היא, שאני רוצה את הריצה ונמשך לריצה. התשובה היא תשובה מספקת, היא אולי לא מלאה, אבל מספקת.

ההתחלה

בדיוק לפני שנתיים, החלטתי לקחת חבר לעבודה ולעשות איתו ספורט. נראה היה לי שאם אני אעשה איתו ספורט הוא ירזה ואני לא כל כך אתאמץ, בדרך יהיה לנו גם כיף להעביר זמן יחד. מצאנו מדריכה מקסימה – נטלי וטשטיין שאימנה אותנו במשך 45 דקות פעמיים בשבוע בפארק הירקון, ליד פינת החי. כדי שלא נבלה את האימונים רק בדיבורים ובבזבוז זמן, נטלי הפרידה בנינו במהלך האימון ושלחה כל אחד מאיתנו לסיבוב הליכה או ריצה קלה. אני זוכר את האימון הראשון; זה לא מצחיק וזאת לא קלישאה – רצתי בדיוק 200 מטרים ולא סנטימטר יותר. האימון השני היה חשוב; באותו ערב בשעה בה התאמנו, ראיתי אלפי אנשים רצים בגדה השנייה של הירקון. זה היה מרוץ נייק 2010. אמרתי שבשנה הבאה אני רוצה להיות שם, עם אלו שרצים. נטלי חיזקה את הגוף שלי, שיפרה את היציבה והכניסה אותי למשמעת ספורט של פעמיים בשבוע, אבל כפי שנטלי העידה על עצמה היא לא היתה מאמנת ריצה. ריצת החימום שבתחילת כל אימון היתה החלק הכי כייפי של האימון ולמרות מחאות החבר על כך שאני משאיר אותו להתאמן כל הזמן עם נטלי בלי הפסקות לדיבורים, הפכה ריצת החימום להיות ארוכה יותר ויותר עד שהשתלטה על כל 45 דקות האימון שלי ולא הותירה לי זמן לתרגילים אחרים. לא היה טעם לשלם עבור אימון כזה ובצער רב נפרדתי מהאימונים של נטלי, הפסקתי לחזק את הגוף והתמקדתי בריצה. אני זוכר שגם בריצות של ארבעה וחמישה ק"מ פנטזתי שאני ארוץ מרתון. בחלוף כשנה הגעתי לבד לריצה של כ – 8 ק"מ. חודש לפני מרוץ נייק שברתי שתי אצבעות ואת מרוץ נייק 2011 עשיתי עם גבס ביד ויחד עם מור. האימונים שלה היו נפרדים משלי, מעולם לא רצנו יחד, לא לפני הריצה הזו וגם לא לאחריה. רצנו שנינו בפעם הראשונה בחיינו 10 ק"מ בזמן של שעה ועשר דקות. (הדיילת שואלת אם אני רוצה פסטה בולונז או עוף – מה, היא לא רואה שאני ב"העמסת פחמימות"?).

לא היו לי התלבטויות לאחר מרוץ נייק – חיפשתי קבוצה איתה אוכל לרוץ בשעות הערב. אין מצב שאני רץ בבוקר. אני לא איש של בוקר, ואין שום מצב בעולם שאני אקום בשש בבוקר לרוץ. בן דוד של מור הציע לי להצטרף לקבוצה של גלעד קובו. הצטרפתי. המתכונת היתה שתי ריצות בשבוע בקבוצה שמרביתה נשים בגילאי ה 40-50 ועוד ריצה שהיא על תקן "שיעורי בית". פעם אחת הגעתי לאימון בוקר בהדר יוסף, האימון התחיל בחלוקה לקבוצות: אלו שמתאמנים לטריאתלון X , אלו שמתאמנים למרתון Y ועוד כל מיני שמות מפחידים. זה היה גדול עלי בעשר דרגות. חזרתי לאימוני הערב, נהנתי מהריצה עם הקבוצה, נהנתי מההדרכה של שירי. רצתי עם נגן מוזיקה, לפעמים שמעתי מוזיקה אבל ההנאה הגדולה היתה פודקסטים של ערן לוי. למדתי על מלחמת החפירות במלחמת העולם הראשונה, בניית גורדי שחקים, ועל מה לא. שירי אמרה לי שבדרך כלל אחד ההבדלים בין אלו שיישארו על 10 ק"מ ואלו שיטפסו צפונה הוא שאלו שרוצים להתקדם לא מדברים בשעת הריצה. אני לא דיברתי בזמן הריצה. היעד היה חצי מרתון תל אביב. עשיתי זאת בטיפוס איטי מ -10 ק"מ צפונה, הוספה של ק"מ או שניים מידי שבוע לריצת הנפח. הגעתי לגבול היכולת שלי. שירי אמרה שאני חייב עוד ריצה בשבוע ועוד אימון בחדר כושר. לא הקשבתי לה. כאבו לי הרגליים, זה לא היה כאב טוב שלאחר אימון, זה היה כאב רע, ברור היה לי שהגוף שלי אומר עד כאן ולא יותר. נלחמתי עם האימונים האחרונים של 16-18 ק"מ, שכנעתי את הגוף שלי שעוד מעט זה נגמר והגוף שלי האמין. מה אני זוכר מחצי המרתון? אני זוכר שלא ישנתי בלילה קודם, הגעתי לנקודת הכינוס למעלה משעה לפני הזינוק. רבע שעה לפני תחילת הריצה הצלחתי להתרוקן, זה אחד הנושאים הכי בעייתיים אצלי בריצה, ואחרי שהתרוקנתי ידעתי שיהיה בסדר. נצמדתי לפייסר של 2:15 שעות. המח הקטן שלי עשה חישוב שזה קצב 6 דקות לק"מ. אחרי כשישה ק"מ בפניה מרחוב אלנבי לרחוב הירקון הבנתי את הטעות שלי, באותו זמן בערך התפוצץ לפייסר הבלון והמעקב אחריו הפך לקשה. החלטתי שאני מתחיל לרוץ מהר יותר. איך אפשר לתאר את ההרגשה? אני יודע שאני רץ לאט אבל במונחים שלי עפתי על המסלול, אחרי כחמישה עשר ק"מ התחיל להיות לי עצוב שזה עומד להיגמר, הייתי בטרוף, ידעתי שמור והילדים מחכים לי בסוף המסלול ופשוט רצתי אליהם. סיימתי בשעתיים וחמש דקות. קצת פחות מ – 6 דקות לק"מ. הייתי בעננים. הגיע חודש של התלבטות מה הלאה. נפגשתי עם שירי בבית קפה לשיחה רצינית על הריצה, שיחה שאי אפשר לערוך תוך כדי ריצה. ההחלטה היתה מרתון.

ההכנה

עם ההחלטה לרוץ מרתון באתי הביתה. לא ידעתי אז שהחלטה כזו צריכה להיות החלטה משפחתית, אבל מור ידעה את זה, היא הבינה את המשמעות של המחויבות לאימונים הרבה לפניי. היו למור שאלות למה אני רוצה את זה (לדעתה כאמור התשובה נמצאת בארה"ב) והיא הסבה את תשומת הלב למחיר שהגוף שלי עלול לשלם על ההחלטה הזו. אבל, מרגע שהתקבלה ההחלטה, כל נושא המרתון הפך בעיניה לבעיה בלוגיסטיקה ולא בשום תחום אחר. לא היה לה שום פקפוק בכך שאשלים את הריצה ושאני יכול להתמודד עם האתגר הזה. היה למור חשוב לדעת שאני מקבל הדרכה טובה, שכל המעטפת מסביב (פיזיותרפיה, תזונה וכו') מטופלת אף היא. מור כל כך שותפה למרתון הזה, איפה אפשר למצוא בעולם הזה עוד אדם שיתעניין באמת אם רצתי את הריצה האחרונה בחמש שניות פחות או יותר ומתי הרגשתי שאני צריך ללכת לשירותים ומה הטעם אחרי כל סוג של ג'ל. יש שלושה ילדים בבית בגילאים 8 , 5 ו – 3. לפעמים ההשכבה שלהם לישון היא לא כיף גדול (לפעמים כן), גם ההשכמה שלהם בבוקר והארגון למוסדות החינוך עלולה לעיתים לדרוש סבלנות מסוימת. ההבדל בין לעשות זאת לבד או עם בן זוג הוא הבדל גדול. לאורך כל השנה האחרונה הפירגון היה מלא ומושלם בלי קיטורים מילוליים ובלי הזעפת פנים. גם כאשר לפני ההשכבה יצאתי לרוץ וגם כאשר נעלמתי בבקרים מהבית. הריצה שלי היתה חשובה למור כמו שהיא חשובה לי.

נרשמתי למרתון ניו יורק אבל לפני תחילת האימונים זכרתי שלגוף שלי יש גם כן צרכים. הגיע הזמן לגשת לפזיוטפריסט – אדם בדיר ממרכז מדיקס. אדם העלה אותי על הליכון ביקש ממני לרוץ ואחרי חמש דקות אמר לי להפסיק. אדם אמר לי שאני לא יודע לרוץ אבל אני ארוץ מרתון כי אני רץ מהראש ולא מהרגליים ויש לי את הנחישות הנדרשת. הוא גם אמר לי לבטל את ההרשמה לניו – יורק כי זה לא בשבילי. בדרך כלל המילים "זה לא בשבילך" הן מילות המפתח לגרום לי לעשות דברים. במקרה הזה הקשבתי לו. היום, עוד לפני שעמדתי על קו הזינוק של אמסטרדם אני יודע שהוא צדק. ביטלתי את ניו יורק ונרשמתי לאמסטרדם למרתון שיתקיים בתאריך 21 באוקטובר 2012 עוד יומיים.

החלטתי לעבור לאנדיור. הטלפון הראשון לרן שילון היה קצר – רן הסביר לי שאצלו האימון הוא עבודה ולכן הוא מבקש להתקשר בשעות העבודה לא בתשע וחצי בלילה. בשיחה שנערכה למחרת רן אמר שאם אני לא רוצה לרוץ בבקרים, אני יכול לשכוח ממרתון אמסטרדם וממילא על פי המידע שמסרתי לו ופרק הזמן שעד למרתון זה נראה לו גבולי. רן רצה לראות אותי רץ. בסופו של אותו אימון רן ביקש ממני בעדינות האופיינית להוריד דרסטית את היקף הריצות שלי ולהתמקד בחיזוק הגוף. היו לון עוד כמה הערות אבל דבר אחד הוא לא אמר. הוא לא אמר לי "אתה לא יכול לרוץ את מרתון אמסטרדם". את זה הוא לא אמר. רן העביר אותי לאחריות טל בר דוד. יש פתגם "עשה לך רב" – ואני עשיתי לי, זה טל בר דוד. במשך ארבע חודשים אני עושה (כמעט) את כל מה שהוא אומר לי. יש אין ספור עצות וכתבות ופורומים אבל בסוף עשיתי (כמעט תמיד ) כדבריו. הצל"ש או הטר"ש על האימון יגיעו לו. אני כמעט יכול לומר שהפסקתי לרוץ והתמקדתי בחיזוק הגוף. פעם בשבוע אימון פונקציונלי עם טל, פעמיים אימונים דומים לבד, פיזיוטרפיה עם אדם פעם בשבוע בשבוע ושיעור פילאטיס שבועי אצל אסתי בייטנר. אה כן, היתה גם ריצה או ריצה וחצי בשבוע אבל מי סופר אותה. הבנתי את כללי המשחק, זה לא כל כך מסובך, אתה לא צריך להיות מדען גרעין ואפילו לו ספורטאי מדופלם, כל מה שצריך לעשות זה למלא את המטלה הקרובה, היא תהיה קשה אבל היא תהיה אפשרית. זה כל הסיפור והוא כל כך פשוט. אני לא צריך להתמודד עם מרתון או או משימות ששייכות לבני אלים, אני צריך לפנות לי את הזמן ולבצע רק דבר אחד, את המטלה הקרובה (כתבתי כבר שהמטלה הזו תהיה קשה אבל אפשרית?). אז זהו, ביצעתי את המטלה הקרובה והנה אני כאן במטוס בדרך למרתון אמסטרדם. טוב, אז זה לא היה כל כך פשוט.

ריצה

אולי כדאי באמת קצת לדבר על הריצה עצמה. ראשית, הריצה הפגישה אותי עם הגוף שלי. בחצי מרתון תל אביב שמעתי מוזיקה במשך חצי שעה בערך. המוזיקה מדרבנת וסוחפת אך גם מסיחה את הדעת. זאת היתה הפעם האחרונה ששמעתי מוזיקה או הרצאות בריצה. אני מרוכז בריצה: האם קשה לי? קל לי? מה כואב? כמה זמן זה כבר כואב? זה כאב בעבר? מתי לשתות? לקחת ג׳ל? מה קצב פעימות הלב? מה קצב הריצה? מתי זה כבר ייגמר? אלו הדברים שמעסיקים אותי בריצה, זאת לא מדיטציה, אין מחשבות נשגבות וההארה היחידה היא המחשבה על הפינוק שאחרי הריצה (גריבת גרבי לחץ – זה הפינוק). מהמוזיקה נותר לי משפט מפתח אחד אותו אני אומר לעצמי כאשר קשה לי בריצה. בשיר ממנו לקוח המשפט הוא נאמר מספר פעמים חלקן בזמן הווה וחלקן בזמן עבר. כך גם אני אומר אותו לעצמי אם קשה במהלך הריצה אז בלשון הווה ולאחר הריצה בלשון עבר. יש לי בעיה עם יציאות ואני לא מדבר על פיפי, רק על זה אני יכול למלא שלושה עמודים, בלי להיכנס לתיאורים גרפיים. היתה פעם אחת בלתי נשכחת לפני החצי מרתון. זה היה בריצה בבוקר גשום בפארק, ממש בסוף הריצה הייתי במרחק חצי ק״מ מהבית ועשרים מטר אחרי שעברתי שירותים ציבוריים, החלטתי שאפשר להתאפק עד הבית. אז זהו שאי שאפשר היה. למזלי היה יום גשום הפארק היה ריק ואני הייתי ליד שירותים ציבוריים. מאז אני מודע לסכנה שבהתאפקות. אני לא יוצא לרוץ ללא נייר טואלט, ואלמלא העובדה שמיציתי את הנושא הייתי ממשיך לפרט את המקומות והשיטות שמצאתי להתגבר על הבעיה. כבר ביררתי ומסרו לי שתא השירותים הראשון במרתון אמסטרדם הוא אחרי 5 ק״מ וזה צריך להיות בסדר מבחינתי. בריצה אני אוהב להסתכל על הרגלים שלי רצות, זה יכול להיות פעמים ספורות בריצה, לא יותר מכך. אני מרגיש שזה מסוכן לי ויכול לגרום לאיבוד שיווי משקל, המבט צריך להיות מופנה קדימה ולא למטה. כאשר אני עושה זאת אני לא מסתכל קדימה אלא ממש על הרגליים רצות, זה כייף. אנדיור הביאה אותי אל ריצות השטח. לא ידעתי שיש דבר כזה בכלל, רצתי בבן שמן, כיסלון, פארק קנדה ועוד. באיזורים האלו האתגר הוא בעיקר העליות, על הירידות לא מדברים. זה הביא אותי לכך שבכל פעם בה אני מגיע לעליה בריצה אני אומר לעצמי "עליות אני אוהב". מי היה מאמין. מעבר לזה בכל מקום בו אני נמצא אני רץ ואין כמו ריצה כדי להכיר מקום, רק חבל שאין לי יותר נסיעות לחו"ל. הריצה גם הפגישה אותי עם אנשים שלא הכרתי, זאת יכולה להיות שיחת אקראי ארוכה בפארק עם מישהו שרץ. או לרוץ במשך שעתיים כתף אל כתף עם חבר לקבוצת הריצה בלי לדבר כמעט. דרך הריצה חוויתי את ההתגייסות לעזרה של מיקי גבירצמן, חבר ותיק שהשתתף כבר בשתי תחרויות איש הברזל עם הבנה עמוקה של הריצה ומה צריך לעשות מסביב לה כדי לאפשר אותה. רק סיפרתי לו שאני מתאמן למרתון ולא הייתי צריך לבקש יותר כלום; ההתעניינות שלו בתהליך שאני עובר, המידע והעזרה הנקודתיים והכל תוך הצגה של העמדה שלו מצד אחד אך יחד עם מתן כבוד ומקום להדרכה של אנדיור כל אלו היו פשוט יוצאי דופן.

אולי התמכרתי לתחושה הכייפית של אחרי הריצה, העייפות הגופנית המהולה בתחושת כח והצלחה, את זה מי שלא רץ לא יבין. אולי זאת התמכרות להרחבת הגבולות האישיים שלי, לעיתים קרובות אני רץ הרבה יותר או מהר יותר או רחוק יותר מפעמים קודמות. אם זה נכון אז מה בדיוק אני עומד לעשות לאחר המרתון? רזיתי, ירדתי מ – 87 ק"ג ל – 81 ק"ג בלי לרצות לרזות, בלי להתכוון לזה ובלי דיאטות. כשרצים 70 ק״מ בשבוע זה קורה כמעט מאליו. אולי כמו בניסיון להתחקות אחר הסיבה לריצת מרתון גם השאלה מה בדיוק אני אוהב בריצה לא חשובה, אפשר להנות מהריצה בדרך בלתי אמצעית בלי לתת דין וחשבון מה יש שם בדיוק שגורם לי ליהנות ממנה.

לפני יומיים נפגשנו מור ואני עם טל בר דוד לשיחת הכנה למרתון. היה חשוב לי שמור תכיר אותו ומכיוון שהיא ממילא לקחה פיקוד על הלוגיסטיקה של המרתון כולל עניין התזונה לפני ואחרי, זה היה מתבקש. טל נתן לי קצבי ריצה שהם לא פשוטים מבחינתי. לדבריו אם הייתי עושה את השיחה עם רן אז הוא היה מוריד לי עוד עשרים שנײַות לכל ק״מ. טל הזכיר לי את הריצות הקשות שהיו לי, בעיקר הריצות של מוצאי שבת שמגיעות אחרי ריצת הנפח הארוכה של יום שישי כאשר הגוף עוד לא התאושש. שכחתי מהריצות האלו לחלוטין. אם מישהו היה שואל אותי קודם איך היו האימונים הייתי אומר סבבה. נכון שזה לא כיף לרוץ ביולי אוגוסט בתל אביב, אבל אני לא זכרתי שהיה כל כך קשה. קראתי שוב את ההתכתבויות שלי עם טל לאורך 20 השבועות האחרונים וראיתי משפטים בסגנון של ״הרגלים היו כבדות ולא זזו״, ״לא היה לי אויר", ״הכל היה רע״ ועוד כל מיני כאלה. אני נשבע ששכחתי מזה לגמרי וגם עכשיו אני לא בדיוק זוכר את זה. אולי אלו אותם כימיקלים בגוף שגורמים לנשים לאחר לידה לשכוח את הכאב ואולי אני סתם נסחף. אבל, מדאיגה אותי המחשבה שאם אני לא זוכר את הקשיים ואת ההתגברות עליהם אז איך אוכל לשאוב מהם כח ועידוד כאשר יהיה לי קשה במרתון? אולי אני לא צריך לזכור והגוף הוא זה שזוכר. יש לי שני הישגים שאני גאה בהם: (זוכרים את ההתחלה עם הגופיות והשרירים), בכל האימונים שלי (למעט מקרה אחד בו הפסקתי אימון לאחר ריצת החימום) אף פעם לא הפסקתי אימון בלי לסיים אותו ואף פעם לא עברתי להליכה. עם הרקורד הזה לא אמורה להיות לי בעיה לסיים את המרתון בריצה.

מאז החצי מרתון רצתי 968 ק״מ שזה בערך 100 אימונים ומאה שעות ריצה. יחד עם המרתון אני אסגור 1,000 ק״מ ריצה. השעון שלי לא מסוגל לחשב כמה ליטרים של זיעה ניגרו ממני באימונים האלה ואני לא רוצה לחשוב על זה.

במבט לאחור, כמעט כל הריצות הפכו בתאי הזיכרון שלי לעיסת ריצות אחת, בלי יכולת להבחין ביניהן או לדעת באיזו ריצה קרה אירוע מסוים. למעט הריצות הקבוצתיות באנדיור ועוד שתים שלוש ריצות בהן רצתי עם חבר, רצתי את הריצות שלי לבד. יצאתי אליהן לבד, מוקדם בבוקר או מאוחר בערב וחזרתי מהן הביתה לבד. בריצות אני לבד, הכי לבד שאפשר. אני אוהב את זה אבל קשה להתאמן לבד. זהו המטוס נוחת. נראה מה יהיה מחרתיים.

המרתון

סיפור הריצה מתחיל כמובן יום קודם. אל הדירה באמסטרדם הגענו מור ואני בלילה בין שישי לשבת בשעה 02:00, למה? זה סיפור ארוך ולא חשוב כרגע. בשבת בתשע בבוקר היה קבוע אימון עם רן בפארק באמסטרדם. היה כיף לראות פרצופים מוכרים וקצת לרוץ. לאחר מכן נסענו לאקספו לקחת את ערכת הריצה, עוד קצת הסתובבות ואז התחילה ההסתבכות להחזיר את הרכב השכור, התברר שמשרדי חברות ההשכרה שבעיר נסגרו בשעה שתיים בצהריים והשעה היתה שתים וחצי. בסופו של דבר, נסעתי לסכיפול להחזיר את הרכב וחזרתי ברכבת. אלו היו אחר צהרים/ ערב מעצבנים במיוחד. הגענו לארוחת הערב; כאשר מדברים על העמסת פחמימות טל אמר שהמשמעות היא עוד בערך 10% למנה רגילה. אני אכלתי שתי מנות פסטה. חזרנו לדירה והתחלנו לארגן את כל הדרוש למרתון; חטיף אנרגיה ללפני הריצה, הג׳לים וכדורי המלח בחגורת הריצה, חיבור המספר לחולצה שהדפסתי בישראל לריצת המרתון (בחזית החולצה שם המשפחה וגם מאחור ותחתיו שמות הילדים מור ואני). אני לא זוכר בדיוק מתי הלכתי לישון, ידעתי שלא אצליח לישון בלילה מרוב התרגשות, ככה זה היה גם בחצי מרתון. אבל זה היה הפוך, הייתי גמור מעייפות וישנתי כל כך טוב בלילה, מור העירה אותי בבוקר ולא רציתי לקום, לא היה לי כח לכלום ובטח שלא לריצה. הייתי בטוח שאזנק מהמיטה מלא אנרגיות וזה לא קרה. בקושי גירדתי את עצמי מהמיטה. עכשיו מגיע קטע עדין, מי שיבין יבין. כשעתיים לפני הריצה התרוקנתי בבית תוך סיוע באמצעים רפואיים. ניסיתי את זה פעם אחת קודם כדי לא לעשות ניסויים במרתון אבל אז הניסיון היה 4 שעות לפני הריצה, ההבדל הזה התברר כהבדל משמעותי. יצאנו לרכבת התחתית, כבר בהמתנה לרכבת הרגשתי שאני חייב שוב לצאת. בקושי שרדתי את הנסיעה. ביציאה מהתחנה, בלי לחשוב פעמיים, על איזו שהיא סוללת עפר מאחורי שיח וחצי התרוקנתי. איזו הקלה. אחרי עשר דקות הליכה, מור ואני הגענו לאצטדיון. שוב המטרה היתה למצוא את השירותים הקרובים. היה שם תור אין סופי, יצאנו קצת מחוץ למתחם והצלחנו למצוא שירותים. הם לא בדיוק היו מיועדים לרצים אבל מה זה חשוב. לפי השעון נותרו כשבע דקות לזינוק חזרנו למתחם שליד האצטדיון. מור אומרת שהייתי חיוור לגמרי. אני רק הרגשתי רע. נפרדתי ממור ונכנסתי לאצטדיון דקה או שתיים לפני הזינוק. איזה רגע מרגש, בתיזמון מושלם בדיוק הושמעה נעימת הנושא של מרכבות האש ואני בפעם הראשונה בחיים נמצא בתוך האצטדיון כספורטאי ולא כצופה. בקהל שני דגלי ישראל. זרקתי את מכנסי הטרנינג שהיו עלי ואת אחד הסווטשירטים. שמעתי את הזינוק. לאט לאט התקדם גם הטור שלי, זה לקח 13 דקות עד שהתחלתי בריצה, בדרך עוד הספקתי לקשור את שרוכי הנעליים שנפתחו.

התחלתי לרוץ. ההרגשה היתה פשוט רעה, ידעתי שעוד לא סיימתי את ענין היציאות, כל כך הרבה פינטזתי על הריצה הזו, איך אני עומד על קו הזינוק עם הרגשה שאני אוכל את הריצה כמו גדול. והינה אני מתחיל לרוץ בלי כוחות ובלי אנרגיות עם הרבה כעס על היממה האחרונה, על כל סיפור היציאות וגם על המאמנים שלי שלא הכינו אותי כמו שצריך. אפילו יום קודם אמרתי לרן בפארק שאני לא מוכן והוא וטל פשוט טעו לגבי. רן צחק ואני לא. על פי ההכנות הייתי אמור להיות בטירוף של ריצה ולהשגיח שאני לא נסחף למהירות גבוהה מידי. לא היה שום חשש כזה, איפה אני ואיפה להגביר מהירות. על פי הנחיותיו של טל, הייתי אמור לרוץ את הק"מ הראשון ב 6:10 דקות בפועל זה היה 6:45 דקות. לזכותי אני יכול לומר שהמחשבה על לוותר אפילו לא עברה לי בראש. מה כן עבר לי בראש? הרבה פחד, אם ככה זה מתחיל אז איך זה יסתיים, מתי זה יסתיים וכמה סבל אעבור עד שזה יסתיים. אחרי ק"מ וחצי של ריצה נכנסים לפארק מיד בכניסה לפארק ראיתי רצים וגם רצות (עומדים וגם כורעות) עושים פיפי. לא בשירותים אלא בשיחים, כאילו שהם לא באירופה. זה קצת הרגיע, ראיתי שיש לגיטימציה לצרכים הגופניים. הרגשתי שאני בלי כוחות, השעון לא הראה שום קצב עקבי ובכל מבט לשעון הנתון של קצב הריצה היה שונה ולא קשור לנתון הקודם. לא הצלחתי לראות את סימוני המרחק של המרוץ ולהבחין מתי עובר ק"מ. ההרגשה פשוט לא היתה טובה. לפי הבטחות המארגנים בכל נקודת שתייה יהיו גם שירותים. הגעתי אל נקודת השתייה הראשונה אחרי 5 ק״מ והחלטתי לא לעצור. אני לא זוכר אם זה היה שם או בנקודות אחרות אבל אני זוכר אנשים עומדים בתור לשירותים. אחרי כשבעה ק"מ הרגשתי שאני חייב להתפנות ומיד איתרתי שני שיחים יחסית קרובים, או שאולי זה היה רק דשא גבוה ועשיתי מה שהייתי צריך. נייר הטואלט עומד להיגמר. לפחות זה לא לקח הרבה זמן ואני חוזר לריצה, אף אחד לא מסתכל עליי ואת אף אחד לא מענין מה שאני עושה. יופי.

אני מנסה לחשב את הזמנים, הייתי כל כך רחוק מהתוכניות. יותר גרוע מזה, אני מרגיש מחוץ למרוץ. אין לי מושג באיזו מהירות אני רץ ואני לא יודע אם השעון שלי מזייף או לא, אני רק יודע שאני מחוץ לתוכנית. הוראות הריצה של טל היו ברורות 5 ק״מ ראשונים בקצב 6:10 דקות לק"מ, לאחר מכן לרדת ל 6:05 דקות לק"מ ולהוריד לאט לאט כדי להגיע ל 6:00 דקות לק"מ בחלוף 10 ק״מ ואז לבדוק אם אפשר כבר לרדת ל 5:50 דקות לק"מ. עברו בערך 10 ק״מ של ריצה ואת הק"מ העשירי עשיתי בקצב של 7 דקות. זה היה עגום. בק"מ העשירי עצרתי שוב לטובת צרכים אישיים הפעם כבר כמעט לא יצא כלום אבל נייר הטואלט נגמר. את העצירה הבאה אני חייב לעשות בשירותים מסודרים. זה היה בערך בק"מ השנים עשר, או אולי הארבעה עשר שהרגשתי שאני מתחיל לרוץ. פתאום שמתי לב לשילוט וגם לשעון שלי שהפסיק (או אולי מעולם לא התחיל) לזייף. לפי התוכנית מור היתה אמורה לחכות לי בק"מ ה – 15. ראיתי את מור ממש מרחוק מנופפת ומחייכת וההרגשה היתה כל כך טובה, רציתי לומר לה שכבר כמה ק"מ לא הייתי צריך להתפנות אבל לא הספקתי. רק אמרתי לה שאני אוהב אותה והמשכתי. אחר כך היא אמרה לי שמאוד דאגה לי בבוקר כי נראיתי רע אבל כשראתה אותי בק"מ ה – 15 היא נרגעה.

זהו, הייתי כבר בתוך הריצה, הגברתי מהירות. נראה לי שבריצה כזו תוך זמן קצר אתה מגיע לדבוקה של אנשים שרצים בקצב שלך ואיתם אתה ממשיך זמן ארוך אולי את כל הריצה. במקרה שלי זה היה שונה עקפתי עוד ועוד אנשים, אני מדבר על מאות רצים. בק"מ השמונה עשר ראיתי את הפייסרים של 4:30. המטרה המוצהרת שלי היתה רק לגמור את המרתון, בלב ידעתי שאני רוצה לסיים בפחות מ 4:30 שעות ועוד יותר עמוק רציתי לסיים בפחות משש דקות לק״מ. מסביב לפייסרים הייתה דבוקה גדולה של רצים, ירדתי לשוליים רצתי כמה מאות מטרים על הדשא ועקפתי את כולם. הרגשתי בעננים, הרגשתי שאני אוכל את הריצה, שאני עף עליה. הגעתי אל החצי בזמן של 2:12:30 את מרתון תל אביב עשיתי ב2:05. אבל לא עניין אותי כלום רק לרוץ, בפעם הראשונה הסתכלתי על הרגליים שלי רצות ונהנתי. המשכתי לקחת את הג'לים לפי התוכנית כל 35 דקות כמו שעון, לקחתי מים בתחנות ולא עצרתי לשניה רק התעצבנתי על אלו שעומדים בתחנות ומפריעים לקחת מים תוך כדי ריצה. בק"מ ה – 24 פגשתי שוב את מור ששאלה אם לחכות לי בסיום או בק"מ ה- 37 אמרתי לה 37 והתחרטתי ואז אמרתי לה שתמתין לי בסיום והיא השיבה שתבוא לק"מ ה – 37. הגעתי ל – 30 ק"מ זאת הריצה הכי ארוכה שרצתי בה אי פעם. בפעם היחידה בה רצתי 30 ק"מ היה שם קיר ענק שלא עברתי אותו כי הריצה הסתיימה. המשמעות היא שמעולם לא חוותי פגישה עם קיר ומעבר של הקיר. טל אמר שהקיר הוא מיתוס ואין סיבה שאפגוש אותו. עכשיו שום קיר לא נראה באופק. מפעם לפעם אני רואה בצדדים אנשים הולכים או מבצעים מתיחות. הדבר היחיד שאני עושה זה לפלס דרך ולהמשיך לעקוף. תוך כדי הריצה נזכרתי במושג ששמעתי מטל "עומק של הריצה" וידעתי שיש עומק לריצה שלי ושאני יכול לרוץ עוד המון. הבנתי שקיבלתי את האימון הכי טוב, שטל ורן יודעים מה הם עושים והינה ההוכחה. הרגשתי מלך. היה לי ביטחון עצמי כמו שלא היה לי באף אימון.  באזור ה – 30 ק"מ הריצה הייתה קצת יותר קשה הגעתי לק"מ ה – 32, על פי התוכנית את עשרת הק"מ הבאים אני מקדיש, כל אחד מהם, לאדם קרוב אליי. הרשימה היתה בראש אבל החלטתי שאני לא מתעסק עם זה, זה לא מעניין עכשיו. הגעתי ל – 32 ק"מ נותרו עוד עשרה, אם לא יקרה משהו בלתי צפוי אני מסיים כמו גדול. בק"מ ה – 36 ק״מ נהייה עוד יותר קשה על פי התוכנית של טל, מהק"מ ה 37 אני יכול לרוץ באיזה קצב שבא לי ואין יותר מה לשמור כוחות. החלטתי להגביר כבר עכשיו. בחלוף עוד ק"מ פגשתי את מור שרצה לקראתי עם חיוך ובקבוק קולה ביד ושאלה אותי איך אני מרגיש. אמרתי לה ״אני מת״. אני לא יודע למה אמרתי לה את זה, הרגשתי כל כך חיי. מור רצתה לתת לי את הקולה ולא רציתי לקחת. הייתי בטרוף של הריצה ולא רציתי לקחת שום דבר חדש, קיוויתי שלמרות מה שאמרתי מור תראה שאני רץ ושאני רץ מהר ולא תדאג. הפגישות עם מור נמשכו שניות ספורות, אני לא עוצר ואפילו לא מאט אז אין זמן להסברים. הסתכלתי על מד פעימות, שהיו פחות או יותר אחידים על 130-140 פעימות לדקה לאורך עשרים הק"מ האחרונים, מד הפעימות הראה 170 ידעתי שזה מהתרגשות. נותרו עוד כחמישה ק"מ המחשבה היחידה שיש לי היא לא לחשוב על הסיום ועל כך שאני עומד לסיים מרתון, פשוט להמשיך לרוץ באותו קצב. אני מרגיש שאני יכול עוד קצת להגביר ואני עושה את זה בהנאה אני מגיע לסימון ה – 40 ק"מ אני יודע שבריצה הזו לא יהיה קיר ולא חומה ולא שום מכשול אחר, אני יודע שאם הריצה לא היתה מסתיימת עוד שני ק"מ אז הייתי יכול להמשיך לרוץ. אני מרגיש שמה שמפריע לי עכשיו זאת רק ההתרגשות ואני מגרש כל מחשבה על הסיום המתקרב. אני רק חושב על עוד קצת להגביר. הגעתי לשלט של עוד ק"מ אחד. מסביב יש כבר המון מעודדים זאת היתה הנקודה שבה הרגלים שלי רעדו תוך כדי ריצה, פחדתי ליפול אבל ידעתי שזה מהתרגשות בדיוק כמו קצב פעימות הלב. כמה מאות מטרים לפני האצטדיון פתחתי רגליים ונתתי כל מה שנשאר. התחושה הזו אחרי – 42 ק״מ שאני עדין המפקד של הרגליים שלי ואני יכול לתת להן הוראות היתה כל כך טובה. נכנסתי לאצטדיון זכרתי לחייך למצלמות שכחתי לעצור את השעון וסיימתי את המרתון.

מור לא היתה באצטדיון, היא רצתה לראות אותי רץ את המטרים האחרונים ותיכננה לחכות לי מחוץ לאצטדיון, חישובי הזמנים שלה היו מדויקים אבל המעברים מנקודת המתנה אחת לאחרת באמצעות המטרו לא היו בשליטה וכך היא פספסה אותי בשלוש דקות. לקח יותר מחצי שעה מקפיאה עד שפגשתי אותה עם הבגדים החמים וגרבי הלחץ. נותרה עוד הוראה אחד של טל למלא – לשתות ולאכול.

התוצאה הרשמית 4:17 שעות. רצתי בקצב של 6:05 דקות לק"מ. את החצי השני של המרתון רצתי בחמש דקות פחות מהחצי הראשון. בהתפלגות הנתונים המופיעה באתר הרשמי זה כל כך בולט; מהק"מ העשירי, כל חמישה ק"מ רצתי יותר מהר. היו שם כל המושגים של טל ״ריצה מתגברת״ ״עומק ריצה״ וגם ה״נגטיב ספליט״ שמיקי הסביר לי עליו, הכל היה שם.

הנה אני קצת נרגע. כל מי שרץ מרתון יודע שהתוצאה שלי לא מדהימה וזה בלשון המעטה אבל זה כל היופי בספורט הזה, הוא אישי. גם כשאני רץ עם עוד 12,000 איש אני לבד עם היכולות שלי, הלב שלי והרגליים שלי. אז לא במונחים אבסולוטיים אלה במונחים הכי אישיים שיש, אני יודע שעשיתי משהו גדול.

הסיום הוא מאותו משפט מפתח של נתן אלתרמן שנתן לי כח באימונים:

"עננים על ראשינו הרוח איתן, המלאכה נעשתה חי שמיים…"

דני אבנון