שבועות ספורים אחרי פרסום מאמרי הראשון ופניותיכם הרבות לבנוגע למאמר המשך, אני רוצה לשתף אתכם בעוד מספר דילמות ותחושות שליוו אותי בדרכי, שכמובן לא כולן יכלו להיכנס למאמר אחד.
סיימתי את התחרות הראשונה של חיי, איש ברזל בקלגנפורד, אוסטריה (תחרות איש ברזל הפופולרית ביותר בקרב הישראלים שיוצאים לתחרויות בחו"ל), מרוצה, אך מאוכזב באותה מידה. מרוצה מהעובדה שהגעתי לקו הסיום לקול תרועות הקהל הרב שצפה באלפי המתחרים ומהעובדה שזמן הסיום שלי היה מהיר ב- 70 דקות, מזמן השיא של השיא הישראלי המהיר ביותר, שנקבע בשנת 2002.
מצד שני, לא מרוצה מעצם העובדה שכבר הזכרתי במאמרי הקודם, שנאלצתי לעבור בהליכה קילומטרים רבים, ההתמודדות עם המשבר שהחל כבר בקילומטר ה- 25 של הריצה והיה בלתי נסבל, כאבי שרירים ברמה שלא זכיתי לחוות מימיי, חוסר אנרגיה נוראי ודיכאון מנטאלי שנבע מאי הודאות אם אני יכול לסיים את המרוץ הזה. מבחינתי, זה היה לסיים בכל מחיר, גם במחיר של להגיע לקו הסיום בזחילה.
סיימתי את התחרות ביולי 2002 ושלושה חודשים אחרי התחרות התחתנתי בשעה טובה ובמזל טוב.
מייד חשבתי על התחרות הבאה. חיפשתי מטרה שתהיה קרובה ביותר, לכן רצתי לאוסטרליה הרחוקה.
טסתי חודש לפני התחרות לאוסטרליה, להכיר את המסלול. ביום התחרות זינקנו בגשם, גשם שהמשיך לרדת עד לסיום האופניים וכמובן שפגע מאד בביצועי הרכיבה, אך לעומת זאת, את הריצה ביצעתי ללא הפסקה מתחילתה ועד סופה. גם בתחרות זו שיפרתי את השיא, אך הפעם רק בשתי דקות. סיימתי בזמן כולל של 9:11, וזמן הריצה היה 3:13. מבחינתי זמן הריצה היה בשיפור של 20 דקות מהריצה הקודמת.

וכך, עוד תחרות הסתיימה ושוב חוזרים לחיי השגרה היומיומיים, סידורים, עבודה, משפחה. כך ממלאים את זמן האימונים, בחיים נורמליים ומייד חוזר התסכול והגעגוע לעומס של אימונים, הזמן הפנוי גורם למחשבות שאינן תמיד חיוביות, אמנם קל להמליץ על אנרגיה חיובית וטובה, אבל לא פשוט ליישם.
מסתבר ש 90% מהספורטאים (וגם החובבנים), עוברים את משבר התסכול שבא לאחר השגת המטרה, בעיקר כאשר המטרה הנקבעת יותר מורכבת וקשה להשגה, כך גם התסכול שבסופה יהיה קשה יותר.
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם משבר, היא תמיד להציב מטרה נוספת והמלצתי היא, לקבוע מטרה קלה יותר, לטווח קצר יותר של 4-5 חודשים.
ישנן מטרות רבות שיכולות לעמוד על הפרק, חלקן קונבנציונליות כמו ריצת 10 ק"מ, חצי מרתון או מסלול קצר יותר, 5 ק"מ וישנן מטרות יותר אתגריות ומשונות כמו: טיפוס מדרגות אקסטרים, או מרוץ שדה כמו הר לעמק או שחייה במים פתוחים.
הדבר החשוב ביותר לאחר קביעת המטרה, הוא להתמקד ולא להתפזר יותר מדי. הדרך הטובה ביותר להתמקד, היא לקחת מאמן עם נסיון בהדרכה. לצערי, מעט מאד חולמים או שואפים להגיע לגוב האריות שזו אליפות העולם, או אולימפידה, אחד לאלף. ישנם ספורטאים שמטרתם היא מצויינות ואילו מצד שני, ישנו אחוז לא קטן מהמתאמנים, שאינם שואפים להגיע לאף תחרות או מטרה שתתאים ליכולתם.
המטרה הטובה ביותר, הינה מטרה שתהיה מספיק מאתגרת אך יחד עם זאת, כזו שניתנת להשגה.
במהלך נסיוני, פגשתי מתאמנים ומתאמנות שהציבו לעצמם מטרה שהיא מעבר ליכולתם, לדוגמא, ריצת מרתון בתוך לוח זמנים לחוץ בעבודה.

נושא הצבת המטרות, מוצג בצורה מיוחדת ביותר בספר "באושר ובאושר" של ד"ר טל בן שחר שבאופן אישי, אני מנסה ליישם את הדברים בחיי וממליץ בחום לכל אחד מכם:
"אנשים שמציבים לעצמם מטרות, נוטים להצליח יותר מאנשים שאינם עושים זאת. מטרות ברורות, מאתגרות ומוגדרות, הכוללות לוח זמנים ברור וקריטריונים לרמת ביצוע, תורמים לשיפור הביצוע. הצבת מטרה היא התחייבות במילים ולמילים יש הכח לייצר עתיד טוב יותר".
"מטרה מחייבת, מפורשת, מרכזת את תשומת ליבנו ביעד ומסייעת לנו למצוא דרכים להגיע אליו. המטרה יכולה להיות פשוטה כרכישת מכשיר, או מורכבת, כטיפוס על האוורסט".
"אמונות, אומרים לנו הפסיכולוגים, הן נבואות המגשימות עצמן וכשאנחנו מתחייבים, אנחנו זורקים את התרמיל מעבר לחומה, אנחנו מביעים אמון בעצמנו וביכולתינו להשיג את העתיד שאנחנו רואים בעיני רוחנו. אנחנו יוצרים לעצמנו את המציאות שלנו ולא רק מגיבים לה".
"מטרות תואמות אישיות הן המטרות שאנו חותרים להגשימן מתוך אמונה פנימית עמוקה ועניין רב, או מתוך אחד מהם. בדרך כלל כדי שמטרות יהיו תואמות אישיות, על האדם לחוש שהוא בחר אותן ולא שהן נכפו עליו, שהן נובעות מהשאיפה לבטא חלק מעצמו, לא מן הצורך להרשים את הזולת. אנחנו חותרים להשגת המטרות האלו, לא מפני שמישהו אחר סבור שאנחנו צריכים להשיג אותן, אלא מפני שאנחנו באמת רוצים בהן".

בדרך למימוש המטרה, עוברים עלינו מכשולים, חלקם קטנים וקלים וחלקם נראים קשים ובלתי ניתנים להשגה. לא פעם אני שומע אנשים שאומרים שבשבילם לרוץ 10 ק"מ זו משימה בלתי אפשרית והתשובה שלי היא – אם לא תזרקו את התיק מעבר לגדר, לעולם לא תצליחו לעבור זאת.
במקביל לקושי במימוש הריצה, רבים סבורים שזה לא בריא ומדובר בעומס מוגזם על הגוף, עומס שאיננו בנויים לו. זוהי עובדה שאינה פשוטה והיא עשויה להיות נכונה אם הריצה מתבצעת באופן לא מובנה אך בעיקר ניתן לומר שאינה נכונה. נכון שלא בריא לרוץ ללא הכנה, למרחקים ארוכים אבל עם מתכננים ומעמיסים בהדרגה אין שום סכנה לבריאות ההפך הוא הנכון .

מרתון מתחיל בצעד אחד ואחריו עוד אחד ועוד ועוד…. ברגע שנחשוב על כמות הצעדים שידרשו לנו כדי לסיים מרתון, עדיף שלא נתחיל אותו בכלל.
למרות הקושי לעבור את המרחק, המלצתי היא,לתכנן את הדרך, את הקצב ואת המאמץ הנדרש בכל חלק.
האימונים, חשוב שייבנו בצורה הדרגתית, מתחילים בבסיס עם חיזוקים של כל קבוצות השרירים וחיזוק השרירים המיצביים. עם הזמן מגדילים נפחים ומעלים עצימויות ולקראת התחרות מורידים עצימויות, כדי להגיע כמה שיותר מוכנים לתחרות.

לסיכום, חשוב מאד, להציב מטרות ללא חשש מהקשיים שניתקל בדרך להשגתן. ויחד עם זאת, חייבים לבחור מטרה ריאלית שמצד אחד תאתגר ומאידך, לא תהיה מוגזמת.

שיהיה בהצלחה.
שלכם,
שי פיפמן