הכול התחיל במשפט הבא "אני זוכר שראיתי אותה והתאהבתי"! אני עדיין זוכרת את הפרצוף שלה מתנוסס על המגזין היוקרתי של הרצים, היא הייתה דקיקת מראה ולבשה גופיה שחורה צמודה שהחמיאה לגזרתה הצנומה, השיער השחור שלה היה אסוף בקוקו הדוק ופניה היו לבנות עם מעט נמשים. אבל שמתי לב לחיוך שלה, וזה החיוך שלה שבישר הכול.. הוא בישר את בוא האהבה! ידעתי באותו הרגע שזאת התחושה שאני רוצה להרגיש. שמישהו יראה אותי רצה ופשוט ירצה לחצות חצי עולם רק כדי לפגוש אותי. פתאום התהפכה לי הבטן, אני לא זוכרת במדויק כיצד זה הרגיש אבל אני זוכרת באופן מאוד ברור שבאותו הרגע ידעתי. ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות כדי למצוא אהבה – אני צריכה לרוץ מרתון. שלושה ימים אחרי, בעוד התמונה עדיין חרוטה בזיכרוני, אני מוצאת את עצמי לוחצת SEND במחשב וזהו ההחלטה נפלה, טופס ההרשמה נשלח ואני יוצאת למסע אל המרתון הראשון שלי בעקבות האהבה. מרתון ברלין 2010.

תקופת האימונים החלה, יש מן התרגשות בגופי בכל פעם שאני שורכת את השרוכים לפני היציאה לריצה בעודי אומרת לעצמי בכל פעם, לעולם את לא יכולה לדעת, אולי הפעם זאת הריצה שתביא לך אהבה (לכן תמיד הקפדתי להיראות במיטבי בזמן הריצה ). תקופת האימונים מתחילה לקבל שעות נכבדות בחיי וספירת הקילומטרים בשעון הגרמיין שלי מקבלים התמסרות נכבדת למטרה (אהבה) ואני מוצאת את עצמי מחכה לריצות בתשוקה ותאווה שלא מוכרים לי. הריצות שלי לבד, ללא חברי לקבוצת הריצה, חרטו בי מחשבות אינסופיות למה אני עושה את זה בכלל? מלוות ברגעים שאני, הפארק והרגליים שממשיכות לנוע בקצב המרתון שלי והלב הבוער הזה שלא הפסיק להאמין באף קילומטר שזה ממש פה בפניה הקרובה, עוד קילומטר אחד ניצה והוא צופה בך, נוגע בך, ממש מחכה רק לך.

שלושה חודשים של אימונים מפרכים מביאים איתם את המייל הבא: "היי, האם זו את שרצת אתמול בפארק עם חליפה לבנה בשעה שבע בערב בערך?!" אני לא מזהה את האדם ששלח לי את המייל (אבל עדיין זה ריגש אותי) ועושה חיפוש מתקדם בגוגל כדי לזהותו – הממצאים מראים בחור בן 28, ספורטאי שרץ, חמוד למראה וחף מפשע ומדוחות חניה. הכל מכה בי פתאום אני עדיין זוכרת שקצת נתפס לי הצד בצלעות כמו בריצות הראשונות שלי כשעוד היה קשה לי לנשום סדיר – איך זה יכול להיות שמה שרציתי קורה לי ממש כפי שניבאתי?!

ולמרות הסקפטיות החרוטה באישיותי האופטימית אני מחליטה לענות לו בחזרה "כן, זו הייתי אני"! אני זוכרת שהשאלה הראשונה ששאלתי (הסקרנות גברה עלי) בדייט הראשון שלנו היתה: "איך מצאת אותי בכלל ? ולמה?" – התשובה פשוט הייתה מושלמת בדיוק כמו שרציתי שתישמע "ראיתי אותך רצה ופשוט ידעתי שאני חייב להכיר אותך." הוא המשיך וסיפר שחיפש אותי באינטרנט בכל קבוצות הריצה שקיימות בישראל עד שמצא את התמונה שלי בכרטיס החבר האישי שלי באתר מרת"א (מועדון רצי תל אביב) – והחליט שהוא חייב להכיר אותי!

החיבור בינינו בעקבות עולם הריצה המשותף לשנינו גישר על דברים רבים, אחרים, שלא מצאו חן בעיני, ופתאום מצאתי את עצמי נסחפת לרומן קטן ומרתק – בעקבות עולם הריצה והמרתון. לבסוף, מסתבר שהריצה הייתה חזקה יותר ממה שהיה בינינו ואחרי תקופה די ארוכה נפרדו דרכינו. משום מה אני לא עצובה, משהו קרה הפעם בשונה מכל הפעמים האחרות שהאהבה לא התממשה בחיי – אני לא עצובה, אני לא מרגישה ריקה, אני מרגישה מלאה בדיוק כפי שהרגשתי איתו.

שבת בבוקר אני יוצאת לריצה ארוכה כפי שכתוב בלוח האימונים שלי , בעוד השחר עדיין לא מעיז לצוץ, בשעות הקיץ החמות אני וחברי לריצה משיטים את רגלינו בלב הפארק. בסוף הריצה הבחנתי שכלל לא חיפשתי אותו הפעם רץ מולי … ובריצה הזו הבנתי למה אני לא עצובה, פתאום קלטתי שאני בעצם כן מאוהבת. ושאני בונה ורוקמת את האהבה הגדולה והעוצמתית ביותר שתהיה לי בחיים – אני מתאהבת בעצמי! ובעולם הריצה שהוביל אותי לזה.

הריצות לא זו בלבד שחישלו את גופי ומראי החיצוני, הם גם בנו בי עוצמות אחרות של אופטימיות, של תשוקה, של עשייה, של יופי ושמחת חיים. הריצה גרמה לי להבין שעד שלא אוהב את עצמי, לעולם לא אוכל למצוא אהבה בליבי! יום המרתון הגיע, ובעוד כמה שעות יסתיים המסע שלי בעקבות האהבה. מעולם לא העזתי לצפות את חוויית ריצת ה42.2 קילומטר הראשונה בחיי.

כשנפרדתי מחברי לקבוצת הריצה ממש לפני קו הזינוק הבכי הראשון הגיע. פתאום הבנתי שמה שרקמתי בו עור וגידים יום-יום, שעה-שעה בתקופה האחרונה הגיע. זהו, הזינוק. אני יוצאת לריצת המרתון הראשון שלי – אני מחייכת, שמחה מלאת אנרגיה וחיים ושורפת את ה-22 קילומטר הראשונים בקלות. אני כלל לא חושבת על זה שאתה לא נמצא איתי ואני מרחפת את הקילומטרים בקלילות מפתיעה. בשלב מסויים בריצה החלטתי לשים שירים ב-MP ואת החצי הבא של המרתון אני רוצה לעשות מרוכזת ומאוחדת עם עצמי – הרי הרווחתי את זה ביושר! השיר הראשון שהתנגן במפתיע על אדמת ברלין הקרה הביא עימו כל כך הרבה רגשות מעורבים; תחושת גאווה, זיכרונות מהריצות בפארק וכיצד הכול כרגע הופך למציאות של מסע ארוך ומרתק ושגם טמון בו הרבה עצב. הבנתי שהמטרה שלשמה עשיתי את זה לא תחכה לי בקו הסיום (וזה אתה).

הדמעות שוב הופיעו בקלות ואני מוצאת את עצמי רצה עם דמעות בעיניים . בקילומטר ה-28 ראיתי ילדה קטנה רצה לכיוון אחת הרצות לידי וכל כך התרגשתי בשבילה כי ראיתי עד כמה היא הייתה זקוקה לעידוד הזה כדי להמשיך הלאה – הפעם היו אלה דמעות של התרגשות משמחת. בקילומטר ה-34 מצאתי את עצמי אומרת בקול רם, כך פשוט לחלל האוויר הקר בברלין, ללא כל חשש שמישהו ישמע או יבין מה אני אומרת: "איפה אתה אהובי? למה אני צריכה לרוץ כל כך הרבה כדי למצוא אותך?". גם אז הופיעו הדמעות והפעם לא ממש ידעתי מה לעשות איתן. האם לנגב אותן, להסתיר, או פשוט לתת להן לזרום – מה לעשות עם כל הדמעות האלה ???

ואז זהו, זה הגיע, עוד קילומטר אחד ואני מסיימת את המרתון הראשון שלי בעקבות החיפוש אחר האהבה – אתה לא בקו הסיום ולא תתקשר בסופו לשאול איך היה לי? וכן גם לא תחכה לי בשדה התעופה בארץ בזרועות מחבקות וגאוות .. אבל זה כלל לא שינה לי פתאום, באותו הרגע משום מה הדמעות כבר לא היו חלק ממסעי וריצתי, והעצב לא העכיר עלי. הוא הפך לאנרגיות מטורפות שגרמו לרגלי לשוט את הקילומטר האחרון כאצנית מקצוענית.

nitza

אני רצה ורצה כמו איילה אל קו הסיום.. מפזרת את השיער מהקוקו ההדוק לראשי, ונזכרת בך שוב.. איך היית יפה כשראיתי אותך מתנוססת על המגזין היוקרתי, הקרנת כל כך הרבה אהבה שאני גם משתוקקת אליה, ידעתי שתמונת הסיום שלי חייבת להיות כזו – אני דוהרת עוד מאה מטר ועוד קצת ואז זה קרה, אני שומעת את הכרוז מכריז "WELCOME NITZA HADAD TEL AVIV,ISRAEL" ואני רואה את עצמי יפה מאי פעם, מרוחה עם חיוך נצחי על מסכי הענק של קו הסיום – ויש לי אהבה והיא הכי קרובה ונוגעת שיש! אני מאוהבת בעצמי ובדמות שאני רואה מולי.. ואז הופיעו הדמעות בפעם האחרונה למרתון שלי , אבל הפעם הם לא היו דמעות של עצב, ולראשונה בחיי בכיתי מאהבה!

ניצה

ניצה חדד.