מרתון אמסטרדם היה המרתון הראשון שלי וה 40 של בעלי מולי בליי. האמת היא ששנים לא חשבתי אפילו בכיוון של מרתון כיוון שמולי וחבריו תמיד עשו מרתון ב 3 שעות ופחות וחשבתי שכך צריך לעשות מרתון, בזמנים כאלו, דבר שהוא בלתי אפשרי מבחינתי. המשכתי לרוץ בין 5 ל 10 ק"מ כל פעם. המקסימום שהגעתי אליו הוא 15 ק"מ במרוץ של זהבה שמואלי. היה לי בלוק נגד ריצות ארוכות.לפני 10 שנים התחלתי להשתתף בתחרויות טריאתלון ואז ב 2007 עלה הרעיון לעשות מרתון בניו יורק עם כל המשפחה, לחגוג 30 שנה למרתון הראשון של מולי בניו יורק ב 1977. בסופו של דבר לא עלינו בהגרלה ובסוף 2007 התחלתי בסדרת פציעות ברגליים: מקרע במניסקוס, שין ספלינט, דורבן, דלקת בכף הרגל וכו'. נקבע לי תור לניתוח בקרע במניסקוס פעמיים: 2 רופאים אמרו לעשות ניתוח ורופא אחד אמר לא. ואז הכרתי את סאם חאמיס מאיי מקס. סאם ראה את הצילומים ואת הברך ואמר שזו לא ברך לניתוח. התחלנו לעבוד על יישור הברך, על חיזוק השרירים המייצבים, כאשר הגעתי אליו פעמיים בשבוע ומעבר לזה, עושה המון עבודה בבית. רק אחרי חודש שהמצב התחיל להשתפר בטלתי את התור לניתוח. עשיתי מדרסים אצל סאם וכמה חודשים מאוחר יותר, חזרתי לרוץ. ואז היה לי דורבן ושוב הושבתתי. ושוב טיפולים של כמה חודשים, חזרה לריצה ואז שין ספלינט וכו'. כמובן שבמהלך כל התקופה הזו המשכתי לרכב ולשחות אבל לא לרוץ. בפציעה האחרונה הלכתי לד"ר גיא מורג ספורטופדיה (בהמלצתו של גוון) שקבע שיש לי שין ספלינט ושבר מאמץ וצריך מנוחה מוחלטת כחודשיים ואז להתחיל חזרה לרוץ בצורה הדרגתית מאוד. רעיון המרתון התרחק מאוד.

עצרתי הכל והחלטתי זהו!!! עושים חושבים: מה ולמה? למה כל הפציעות האלו? החלטתי שאני מתחילה הכל מאפס. חברות אמרו לי כבר הרבה זמן: דבורה את נראית עייפה וסחוטה. לא הפנמתי שהגוף אומר די שצריך להפסיק להתחרות עם צעירות ממך וחזקות ממך וצריך ללכת עם יכולות הגוף שלך, לפי הקצב שלך ולא להסתכל מה אחרים עושים. אבל אני תחרותית! היה קשה לעשות את המהפך במוח. החלטתי גם ללכת לטיפול אצל אלה יהודאי העובדת בשיטת אלי גרינברג שמבוססת על מגע וקריאה בכף הרגל. התחלתי להירגע ולבנות אנרגיה פנימית חדשה בתוכי. בערך באותו זמן, אחרי טריאתלון אילת הכניס גוון את כולנו (קבוצת אנדיור קאונטרי הרצליה) לעבוד בחדר כושר במקום ריצות של יום שני, כדי לעבוד על חיזוקים. זו היתה ההתחלה של השיקום שלי. אני אף פעם לא הלכתי לחדר כושר. לא חשבתי שזה נחוץ או חשוב! אבל פתאום ראיתי שזה עוזר ומחזק. הלכתי בצורה אדוקה במשך פעמיים בשבוע ועבדתי לפי ההוראות של גוון.

וכך, בינואר השנה חזרתי לרוץ: 3 פעמים בשבוע 10 דקות כל פעם. כעבור שבוע, 3 פעמים 15 דקות כל פעם וככה כל שבוע העליתי ב 5 דקות. אחרי חודש שמענו שמתארגנת קבוצה שתצא לארגנטינה לרוץ את מרתון בואנס איירס-ארגנטינה ב 10.10.10. הרעיון קסם לי ושאלתי את גוון: האם לדעתו אוכל לרוץ מרתון. לאחר שהתייעץ עם ד"ר גיא מורג אמר, שבעיקרון כן אבל נראה. צריך להתחזק. החלטתי ללכת לדיאטנית ולעשות סדר בתזונה שלי: מה לאכול, מתי לאכול וכמה. ידעתי שיש לזה השפעה עצומה על האימונים. הלכתי ליפית גלילי שעבדה עימי לאורך כל האימונים עד המרתון. פתאום הבנתי שלא אכלתי נכון, ובזמן, והשרירים שלי היו נהרסים באימונים משום שלא קיבלו מזון לבנייה מייד לאחר האימון: דבר שתרם לפציעות השונות, לעייפות וכו'.

החלטתי לא לספר לאף אחד שאני מתכננת לעשות את מרתון בואנס איירס אלא לאחר שאתאמן כמה חודשים ואראה שאני בדרך הנכונה. התחלתי לעבוד עם תוכנית האימונים שלי. צעד אחר צעד. שנבנתה בצורת מדרגות: מתחילים ברמה מסוימת ואז יש קפיצה בעומס, מתייצבים תקופה ושוב קפיצה. שאלתי את גוון מה הזמן הכי ארוך שהוא חושב שארוץ לפני המרתון והוא אמר שהוא רוצה שאגיע עד 3.5 שעות. חשבתי שזה משהו דימיוני! ככה במשך 7 חודשים ביצעתי כל מה שכתב לי. אני חושבת שפיספסתי רק אימון אחד: אימון של שעתיים וחצי כיוון שהיה לי וירוס הקאות באותו שבוע. בתחילה האימונים היו משולבים עם שחייה ואופניים. לאט לאט עומס הריצות גדל והרכיבה פחתה, עד שחודשיים לפני המרתון הפסקתי לרכוב. גם את השחייה כמעט הפסקתי, כיוון שכאשר היה כתוב לי בתוכנית: לנוח או לשחות עם הקבוצה בחרתי לנוח כיוון שהתחלתי להיות מותשת. כבר באפריל עשיתי את חצי מרתון ת"א בפעם הראשונה בחיי! ההרגשה היתה מדהימה. עברתי את מחסום ה 15 ק"מ. הבנתי שאני הולכת לרוץ מהיום והלאה ובעצימות נמוכה של כ 7 דקות לק"מ כי רק ככה אוכל לשרוד בלי פציעות: שלום לאינטרוולים ולעצימויות, אין תחרות עם אחרים, את לבד בקצב שלך וזהו. לא עוד ריצות עם הגעה לחוסר חמצן. ופתאום התחלתי להינות מהריצות. חוץ מימי שני שבאתי לאימון קבוצה בפארק הרצליה, ולאימוני אופניים בימי רביעי בבני ציון, רצתי לבד לבד תמיד ובקצב שלי, והכל לפי התוכנית של גוון על הדקה! במקביל בעזרתה של יפית הורדתי במשקל ובאחוזי השומן, השרירים שלי התחזקו גם מהריצות וגם מהחדר כושר והרגשתי מצויין. הקיץ הגיע והאימונים היו קשים אבל לא ויתרתי. רצתי בימים הכי חמים באוגוסט את הריצות הארוכות ואת העומסים השבועיים הכי קשים, כולל ריצה ארוכה בספטמבר ביום החם ביותר. ואז התפרקה הקבוצה של ארגנטינה והחלטנו ללכת על מרתון אמסטרדם שהיתה בחירה מצויינת. הגעתי לסיום האימונים עד המרתון ללא פציעות. הלכתי אומנם לטיפולי מנע בחודשיים האחרונים לסאם חאמיס והצוות הנהדר שלו באיימקס, אבל לא הושבתתי אפילו פעם אחת! הגענו לאמסטרדם וההתרגשות היתה גדולה. לא האמנתי שאני פה. באים לקחת את המספר, את החולצה ומסתובבים באיזור האקספו ובאמת אני הולכת לרוץ את המרתון הראשון של חיי.

ההכנות המשיכו הכל לפי הנחיות גוון, יפית רן ומולי: אחסון הג'לים של צאלנג' בכיסים, כדורי אדוויל, 2 תמרים עם מלח, בגדים וכו'. היה יום אידיאלי: 11 מעלות ושמש. עמדתי על קוו ההתחלה ואמרתי לעצמי איך ארוץ כ 5 שעות? תכננתי לעשות 5 שעות פחות דקה או שתיים. גוון אמר: הכי חשוב לסיים, אח"כ להנות, ולהרגיש חזקים, ואז התוצאה שהיא הכי פחות חשובה. ידעתי שהקצב שלי יהיה 6:45 עד 7 דקות לק"מ. מולי אמר לי להתחיל לאט עד החצי. לא למהר. וככה רצתי: כל ק"מ במסלול אני לוחצת על כפתור הלפים של שעון הגרמין שלי ובודקת את הזמן. ג'ל ראשון אחרי 45 דקות ואז כל 30 דקות ג'ל נוסף.

אני מגיעה ל 30 ק"מ ואומרת לעצמי: מה יהיה עכשיו? הכי הרבה רצתי 30 ק"מ. כולם אומרים שהמרתון מתחיל אחרי ה – 30. אנשים מתחילים בהליכות כבר אחרי החצי. הולכים רצים, הולכים ורצים. ואני רצה כל הזמן שומרת על קצב קבוע. והקילומטרים עוברים ואין לי קיר ורק קצת הארבע ראשי ברגל שמאל קצת מציק (זאת הרגל החלשה). ואז השער האדום שמציין: 1 ק"מ לסיום, ואני רצה בספרינט לסיום, נכנסת לאיצטדיון ורוצה לבכות. סיימתי ב 4:58 שעות, בדיוק לפי התיכנון! שמים עלי מדליה ואני ממשיכה ללכת רגיל, לא מתמוטטת, חזקה, ולא כמו אחרי 5 שעות ריצה.

לא מאמינה שעשיתי את זה!!! שבועיים לפי יום הולדת 59 !!! זה לא היה ברור מאליו שאוכל לסיים את כל האימונים ולא להיפצע בדרך, ושאוכל לעמוד בעומסי האימונים עד הסוף. הרבה קרח שמתי על רגל שמאל שלי אחרי האימונים הקשים וזה עזר.

התוכנית של גוון היתה מצויינת והתאימה בול ליכולות שלי ולמצב הגוף שלי: רצתי בעצימויות נמוכות בכל האימונים, והכי הרבה שהגעתי אליו היה כ 68 ק"מ בשבוע, כ 8.5 שעות ריצה שבועיות. באתי מוכנה מאוד מבחינה גופנית וכמובן גם מנטלית: היתה לי מטרה והיא תוכננה ובצועה בדיקנות כמו מבצע צבאי. הליווי של התזונה של יפית היה מעולה: זה בעצם לשנות דרך חיים וצורת אכילה ואני מקווה להתמיד בכך.

חשבתי אומנם לעשות רק מרתון אחד בחיי אבל אני לא שוללת לעשות עוד אחד בעוד שנה אבל לא מרתון קיץ! החוויה היתה מהממת!!! וכל אחד יכול/יכולה!!!

                                dvora

דבורה בליי.