מחקר חדש מראה כי רצים יכולים, באופן קבוע, להפחית את כוחות ההשפעה באמצעות ביופידבק. אירנה דיוויס מאוניברסיטת דלאוור היא חלוצה מובילה בעולם של חינוך מחדש של רצים, דרך סגנון ההליכה. חינוך מחדש דרך סגנון ההליכה מורכב באופן שיטתי מעידוד שינויים ספציפיים בצעדים של רצים אשר מתקנים מאפיינים שקשורים לסיכון גבוה לפציעה. מאפיין אחד הוא משתנה אזוטרי שמתייחס לשיא האצת השוק, שבעקרון זהו מדד של עוצמת נחיתתו של הרץ על הקרקע בכל צעד. במחקר החדש שנכתב בשיתוף עם הריסון קרוול ממעבדת המחקר של צבא ארה"ב ופורסם ב Clinical Biomechanics, דיוויס השתשמשה בצורה של ביופידבק כדי לעודד בהצלחה רצים להפחית את האצת השוק בחצי.כל עשרת הרצים שנכללו במחקר היו בעלי האצת שוק גבוה מהרגיל. כלומר, הם היו stompers. דייויס הצמידה מד תאוצה לרגלו התחתונה של כל רץ כדי למדוד את תאוצת השוק במהלך ריצה על הליכון. המידע שנאסף הועבר למסך שמוקם מול הרצים, כדי לאפשר להם לראות באופן גרפי את כוח הפגיעה שלהם. הם קיבלו הוראה לשנות את צעדיהם, דבר שגרם למדדים שלהם להצטמצם בכחצי, ולהגיע לטווח התקין.

כל הרצים יכלו לבצע זאת. חשוב לציין, שלא נאמר להם כיצד לשנות את צעדיהם כדי ליצור את הירידה הזו, איפשרו להם באופן חופשי להגיע לזה בדרך שנוחה להם. במשך הזמן ובהדרגה דייוויס הוציא את התומכים של ביופידבק עד הרצים שמרו על צעדיהם החדשים, בעלי ההשפעה הנמוכה, בכוחות עצמם. לאחר מכן, הם נשלחו כל אחד לדרכו, עם הוראות להמשיך לרוץ בדרך זו. כעבור חודש הם חזרו למעבדה כדי שדייויס תקבע אם נשמרה ההשפעה המופחתת והבדיקה העלתה תשובה חיובית. לא ידוע מדוע יש שוני כה קיצוני בכוחות ההשפעה בין הרצים, וכמובן שיש את אלו, שמסיבה כלשהי, צעדיהם נוחתים חזק במיוחד והם בעלי סיכון גבוה יותר לפציעה. סטפן מקגרגור מאוניברסיטת מזרח מישיגן ,מומחה נוסף לביומכניקה של הריצה שעובד עם מד תאוצה, בדק את אחד מחברי קבוצת cross country של מזרח מישיגן. רץ זה היה מוכשר ביותר אך נפצע לעיתים קרובות. מקגרגור חיבר לו מד תאוצה וגילה מהי הסיבה לכך. התאוצות האנכיות של הרץ (דרך נוספת למדידת כוח ההשפעה) היו מחוץ לגרפים-הגבוהים ביותר שמקגרגור ראה אצל רץ כלשהו. גם לרץ עצמו או למאמן שלו, לא היה מושג שהוא נוחת הרבה יותר חזק מכל חבריו לקבוצה.

"כאשר למדתי את המקרה הזה התחלתי לחשוב. אני נוטה מאד לפציעות. אולי אני Stomper. וכשגיליתי את מחקרה של דייויס, המחשבות התגברו ותהיתי אולי יש משהו שאני יכול לעשות בקשר לזה. בראיון טלפוני, אמרה דייוויס שהיא מאמינה שניתן לבצע את השיטה שלה, מבוססת על ביופידבק לצמצום כוחות ההשפעה, בדרך של "עשה זאת בעצמך" שעשויה להצליח באותה מידה: פשוט להקשיב לקול נחיתת הרגל על האדמה ולנסות לרוץ הרבה יותר שקט.

במשך כשלושה שבועות עשיתי כהמלצתה, וגיליתי שהיה קל לגרום לצעדיי להיות שקטים יותר, הצלחתי גם די מהר לקשר בין הצליל הרך של נגיעת הנעל במדרכה (או הליכון) עם תחושות ספציפיות של מגע פיזי. זה הפך במהירות להיות הסימן לכך שאני מצליח לשמור על צעדים שקטים. הרגשתי שאני מקשיב לצעדיי יותר מהרגיל, והתוצאה של זה היא עלייה מודעת במתיחות שריר הירך התחתונה ושימוש פעיל יותר של שרירי ה glutes בתנועה קדימה. הרגשתי כאילו אני עכשיו מניע את ההתנגדות בניתור מרגל אחת ונחיתה על השנייה.

הנסיבות איפשרו לי לבדוק באופן מיידי את ההשפעה הצפויה של שינוי זה על הסיכון לפציעה שלי. בזמן שעשיתי את השינוי, הייתי בחצי הדרך להתאוששות מפציעת אכילס, שהגבילה את מהירות ומרחקי הריצה. דחיפה גדולה מדי במהירות או במרחקי הריצה עלולה היתה לגרום לכאבים בזמן הריצה או למחרת. אלו היו רק שלושה שבועות ולא עשיתי כל ניסיון לרוץ מהר יותר או רחוק יותר, אבל מאז שינוי הפסיעה אני לא חש כל כאב באכילס בזמן ריצה ורמת הכאב פחתה בהדרגה מדי יום.

לא רק חדשות טובות יש בזה. אני די בטוח שהצעד החדש שלי הוא פחות יעיל. קשה יותר לרוץ בקצב הרגיל שלי. זה היה צפוי. מחקר של סטפן מקגרגור ומומחים אחרים מתחום הביומכניקה של הריצה, מעלה את האפשרות שרצים, באופן אוטומטי ולא מודע יפתחו את צעדיהם היעילים, וכי כל ניסיון מודע לשנות את זה יפחית את היעילות, לפחות בטווח הקצר. זו הסיבה שדיוויס בחינוך מחדש דרך סגנון ההליכה, משתמשת בביופידבק כדי לאפשר לרצים למצוא את הדרך שלהם לשנות את צעדיהם, במקום לומר להם איך לעשות זאת. אמנם גם שיטת ביופידבק עשויה להפחית את היעילות ברוב המקרים, משום שהיא מאלצת רצים במודע לחקות צורה אידיאלית שתפחית את היעילות.

בסך הכל, אני חושב ששרירי ה glutes שלי, צריכים עוד קצת זמן להסתגל לעבוד יותר ממה שעבדו בצעדים הקודמים שלי והמערכת העצבית שרירית שלי צריכה זמן לתרגל ולשפר את זה. בבוא הזמן זה יהיה יעיל כמו הצעדים הישנים שלי, ואולי יש לי סיכוי להיות בכושר טוב יותר מאשר בעבר, משום שלא אשבר לעתים קרובות. כרגע השינוי נראה דרסטי מבפנים אולם צופה מהצד בוודאי יתקשה להבחין בו.

חוסר היכולת להבחין במאפייני הצעד שגורמים לרצים מסויימים להפצע גם מקשה את הקביעה מי זקוק לחינוך מחדש של סגנון ההליכה. האינדיקציה הודאית היחידה היא רטרוספקטיבה: אם אתם נפצעים לעיתים קרובות.

מה דעתכם: האם אתם Stomper?

תרגום מאמר  Sports Science Update: Are You A Stomper? מאת Matt Fitzgerald