האופוריה של הרצים

כולנו שמענו על זה, כמעט כולם נוטים להאמין לכך ורבים אומרים שהם חוו את זה. ספורטאים מספרים שהם הרגישו כל כך טוב בזמן אימון שזה דמה לנטילת סמים משפרים מצב רוח. האם ההרגשה היתה אמיתית או שמא רק אשליה? וגם אם זה היה אמיתי, מה היתה ההרגשה ומה גרם לה?

חלק מהאנשים שחוו אופוריה בזמן ריצה מספרים שזה לא משהו שקורה בכל אימון או בכל תחרות. הם עשויים להרגיש נינוחים או שלווים לאחר אימון, אולם רק לעיתים הם מרגישים ב"היי". האם הרוגע עצמו הוא האופוריה?
בדרך כלל, אלה שאמרו שחוו אופוריה עזה סיפרו שהיא הגיעה לאחר אימון או תחרות סבולת ולאחר קושי רב.
רצים למרחקים ארוכים מספרים שאופורית הריצה שלהם הופיעה בסוף ריצת מרתון ושהיא לוותה ברגשות הפכפכים קיצוניים, כך שלמראה כלבלב הם בכו. אחרים ספרו שהם חוו אופוריה בזמן שכמעט ונגעו בנקודת שבירה דווקא במירוץ של 5 ק"מ, מירוץ קצר שמושקע בו מאמץ עוצמתי רב.

וכמובן יש את האומרים שהדבר האחרון אותו הם חשים לאחר מירוץ 5 ק"מ הוא אופוריה.

ההיפותיזה של אופורית הרצים גורסת שישנן השפעות ביוכימיות של האימון על המוח. כימיקלים כדוגמת אנדרופינים, המכונים גם "האופיום הטבעי", משתחררים במוח ויכולים לשנות את מצב רוחו של המתאמן. ריצה אינה הפעולה היחידה שמסוגלת להביא אותנו לתחושה כזאת. זה יכול להיות גם ממרבית אימוני הסבולת או אימונים אחרים שנעשים בעצימות גבוהה.
הבעיה עם ההיפותיזה היתה שלא ניתן היה לבחון אותה, היות ולא פשוט לבצע בדיקת נוזלי עמוד השדרה במטרה למצוא אנדרופינים במוח, לפני אימון ולאחריו. מדענים מצאו עקבות של אנדרופינים בדם אחרי ריצה, אבל אלו היו חלק מתגובת הגוף למתח ולא סביר שהגיעו מהדם למוח. כלומר, לא הם היו האחראים לשינוי במצב הרוח. וכך, במשך יותר משלושים שנה, אופורית הרצים נותרה בגדר היפותיזה שלא הוכחה.

הטכנולוגיה הרפואית התקדמה לצד תורת האימון וחוקרי מוח בגרמניה קבעו שהאמונה העממית נכונה וריצה אכן מפיקה נוזל של אנדרופינים במוח. האנדרופינים מזוהים עם שינוי במצב הרוח, וככל שיותר אנדרופינים מופרשים – כך גדל האפקט. חשוב לציין שחוקרי תחום האנדרופינים המובילים שלא לקחו חלק במחקר מקבלים את תוצאותיו.
עבור ספורטאים, המחקר מציע סוג של הוכחה שאופורית הריצה אינה רק תירוץ של העידן החדש לטענותיהם בדבר תחושות נעימות לאחר אימון קשה.
התוצאות פותחות פרק חדש בחקר הספורט. הן מראות שניתן להגדיר ולמדוד את תחושת האופוריה ושאפשרי להבין מה גורם לכך, ואפילו נתנו תקווה לאלו שאינם נהנים להתאמן אך עושים זאת בכל מקרה. מתאמנים אלו אולי ילמדו טכניקות שיפיקו את התחושה שגורמת לאימונים להיות ממכרים.

המדען הראשי של המחקר אומר שהרעיון לבדוק את היפותיזת האנדרופינים קרץ לו כשהבין ששיטות שהוא ומדענים אחרים השתמשו בהן כדי לחקור כאב התקבלו באהדה רבה.
הרעיון היה להשתמש בסריקה משולבת כימיקלים שמשחררים אנדרופינים במוח, במטרה להשוות את המוח של רצים לפני ריצות ארוכות ובסיומן. אם הסריקות יראו שאנדרופינים מיוצרים ומצמידים את עצמם לאיזורים במוח שמעורבים במצב הרוח, זאת תהיה הוכחה ישירה להיפותיזת האנדרופינים.
אם הרצים, שלא נאמר להם מה המחקר בודק, דווחו על שינוי במצב הרוח שעוצמתו תלויה בכמות האנדרופינים שיוצרו, מדובר בנימוק מכריע נוסף בטיעון.
10 רצים למרחקים ארוכים גויסו למשימה, נאמר להם שבודקים קולטני כאב ומשככיו במוח. הרצים לא ידעו שהחוקרים בודקים השתחררות אנדרופינים ואת ענין אופורית הרצים. הם עברו סריקה לפני הריצה ולאחר ריצה שארכה כשעתיים. בנוסף, הם עברו בדיקה פסיכולוגית שבדקה את מצב רוחם לפני הריצה ולאחריה.
הנתונים מראים שאנדרופינים יוצרו במהלך הריצה וחברו את עצמם לאזורים במוח שמזוהים עם רגשות, במיוחד באזורים הלימביים והחזיתיים שלו, אזורים הפעילים במיוחד בעת התאהבות או בעת האזנה ממוקדת למוסיקה. ככל שרצים חוו אופוריה גדולה יותר, כך גדולה היתה כמות האנדרופינים במוחם, מה גם שהחוקרים מספרים שניתן היה לראות זאת על פניהם.

כעת בודקים אם לריצה יש השפעות על תפיסת הכאב ועל סף הכאב. 20 רצי מרתון ו-20 אזרחים תמימים גויסו למחקר הבודק את הקשר בין ריצה ובין תפיסת הכאב ואם גם לזה יש השפעות על סריקת המוח.

תורגם ועובד ע"י ורד פלגי מזור, אפריל 2008

מתוך מאמרה של ג'ינה קולטה שפורסם בניו יורק טיימס