שנתיים וחצי התאמנתי באנדיור, ובמאי נפרדתי בדמעות מפארק הירקון (מנילי ומיתר חברי -האנדיורלך), הצטרפתי לבעלי שנמצא בסין במסגרת "חילופי מהגרי עבודה", ופתחתי בחוויה הסינית שלי.

חודש של ריצה בפארק הוליד אצלי כמה הבחנות תרבותיות בנינו ל"בינם", אם אפשר להצמיד "בינם כזה" למאסה מגוונת כל כך. מה שרואים בפארק שבו אני רצה, שהוא לא סין והוא אפילו לא שנגחאי, הוא הרובע הצרפתי של שנגחאי שמשקף את סין כמו שמנהטן משקפת את ארה"ב. ובכל זאת.

ובכן, מה שרואים השכם בבוקר זה גן מטופח להפליא ובו קבוצות קבוצות של סינים עוסקים בסוגי ספורט רגועים ושלווים – רוקדים לאט עם מניפות, מתאמנים בטאי צ'י בסלואו מושן, צועדים לאט, בבגדים רחבים ובעיקר מחוברים לקבוצות עם מדריכים, לרוב עם מוסיקה רגועה.

אבל מי זה רץ ומזיע שם ממול? אה, זה "אנחנו" המערביים, Laway בלשון המקום. בגדי הזעה צמודים של ברנדים ידועים, מחוברים לאזניות ומנותקים מהסביבה, שקועים בסף האנאירובי שלנו עם המוסיקה "שלנו" מהבית, עם תכלית שריפת קלוריות ושמירה על כושר. אפילו לא רץ סיני אחד… יש סינים צעירים במגרש הכדורסל בבגדים המוכרים, אבל את הריצה וההזעה הם משאירים לנו.

אומרים שמליארד סינים לא טועים, אני בטוחה שאפילו מליארד ושלוש מאות אלף יכולים לטעות, עובדה, רובם אוכלים בשר חזיר בארוחת בוקר ולא אוכלים ירקות טריים שאינם מבושלים או מאודים. טעות, טעות, הי, מילארד סינים (בלי שמות) נסו פעם סלט ערבי!.

אבל בנושא הספורט יש להרהר, פתאום בצל עצי הבוגנווליה הפורחת של שנחאי, שוב איני בטוחה אם להמשיך לרוץ עם פוליקר או להצטרף לתנועות המוזרות של הטאי צ'י. מי צודק? רן שילון או המוני המלוכסנים הללו, שברובם רזים וזקופים בהרבה מרוב התל אביבים? אפשר טאי צ'י ובכל זאת לשתות קפוצ'ינו, או שזה הולך רק עם תה ירוק?

טוב, מחר בריצה אני אשקול את זה שוב, בינתיים אמשיך לרכוב לשחות ולברר מתי יש טריאתלון בשנגחאי. אם אגיע למסקנות – תהיו ראשונים לדעת.

שלכם בריצה קלה,

נירה פורן Shanghai

נ.ב. איך נראה אמרקאי עם אזניות בטייץ, אתם הרי יודעים.

1  2

3