אני באה אליכם בשם העשבים ולא, זה לא קשור לגראס.
כולנו תושבי המרכז, חייבים המון לפארק הירקון.
הפארק הוא הריאה הירוקה שלנו המרחיבה את ריאותינו, את חדרי ליבנו, משפרת את כושרנו, מספקת לנו חמצן וגורמת לנו לחלום שאנחנו חיים במדינה מערבית נורמאלית (רמז: לא בדיוק). אז זה מה שהוא עושה למעננו, ומה אנחנו עושים בשבילו?
אז זהו, שנשלחתי על ידי הדשא להגיד שאנחנו לא צריכים לעשות למענו כלום – רק לא לקלקל.

מה הוא בסך הכול מבקש? להקפיד על השבילים שכבר נחרצו, לא לייצר שבילים חדשים. בלי מקוריות וגיוון – ישנם מספיק שבילים לרוץ לרכוב ולזחול, הסתפקו בקיים את היצירתיות תשאירו למטבח/ חדר המיטות, שם יש מקום לדרכים חדשות.
ולמה הוא מתלונן הדשא? כי יש לספורטאים נטייה לקצר טווחים למשל בין אצטדיון הדר יוסף ובין "גבעת המופעים", לדלג בין השיחים, כל פעם בזוית יותר חדה. כל אימון יש הסתערות על מתלול השיחים בדילוג מעל טפטפות ורק כמה פראיירים שמקיפים. בשביל מה ריצפו עבורנו את מיפתח גשר המכבייה?

ועוד משיכה יש לרצים: הם רוצים לרוץ על דשא, ובצדק. רוצים לרוץ על דשא – רוצו בתוך האצטדיון, שם הדשא מיועד לכך, מאווררים את הקרקע, משקים ביתר. זה "הדשא של השכן" שמשקה.
רצים קלי רגליים אך אדישי דשא כבר הרחיבו את השבילים הסלולים ויצרו מסלולים מקבילים למדרכה, שבילי חול. די. אל תרוצו משמאל ומימין לשביל החול כדי לרכך את צעדכם בדשא עשב ירקרק. הוא נאנק, מתאמץ ומוותר ואז בחורף – השביל המהודק שהיה פעם דשא הופך לעיסת בוץ. והרי לא נרוץ בבוץ, זה מאלץ אותנו לרוץ על הדשא לצידו וחוזר חלילה וכך לאט לאט נוצר מדבר. יש שמעתי מספרים שבאר שבע הייתה פעם מכוסה כולה כרי דשא עד ש"רצי אברהם אבינו" החלו באימונים לטריאתלון "ארץ גושן".
רגליכם הקלות, צמיגיכם המנופחים, מהדקים את הקרקע, מונעים מהמים לחלחל ומהדשא לשגשג.

ומה הקטע של "לקצר טווחים" אתם באימון לא? תקיפו! כמאמר חכם סיני עתיק: "הדרך לרוץ יותר היא לרוץ יותר!"
וכפי שהורה לנו רבנו, הרב נחמן מאומן:

ומשירת העשבים
נעשה ניגון
של הלב

נירה פורן