דני שפירא: מרתון, מבט מזווית אחרת

האדרנלין שוצף בעורקים, הלב מפרפר בהתרגשות אין קץ, הרגליים מרחפות מאליהן אל קו הסיום העצום הנמצא במרחק נגיעה, ההמון המעודד משני צידי משפך הסיום גועש ומטיס אותך מותש, מאושר, מרוגש אל סיום ריצת חייך, אתה לא יודע את נפש….stop….עצור….

בואו נחזיר את הקלטת לאחור, לתחילתה…

אתה מתלבט, מתחבט, לא יודע איך, למה וכמה. זה מתחיל באיזה משפט סתמי שנזרק לחלל האויר בין החבר'ה שלך, הסביבה האנושית שלך, שנמצאת עמוק בתוך העניין.
עם הזמן אתה משחק ברעיון, משתעשע במחשבות של נעשה\לא נעשה, מחשב חישובים ועורך מאזנים, מדמיין כבר איך תשב עליך החולצה המרהיבה שתקבל עם השקית, אוי השקית..(מכירים את שקית ההפתעות ?!.."שקית המשתתף".. שטומנת בחובה את אוצרות העולם, שלפעמים אנחנו נוסעים עשרות ק"מ יום קודם להניח את ידינו עליה כי סבלנות אין לנו אלא לחמוד אותה בידינו הרוטטות מהתרגשות….)

אבל אם להיות כן עם עצמך, אתה יודע שברגע שהדבר נאמר לראשונה, אזי נזרע הזרע, נטמן השתיל ושום דבר לא יעקור אותו כבר.
כל היתר זה רק משחק שאתה משחק עם עצמך ועם הסובבים אותך, אבל ההחלטה התקבלה עוד לפני שאתה יודע את זה: אתה הולך לרוץ מרתון !

בואו נריץ קצת את הקלטת קדימה:
אתה מתאמן ע"פ תכנית מסודרת, מוקפדת וברורה. לפתע פתאום חייך מנותבים לאותה נקודה בשעות אחה"צ המאוחרים של מוצאי שבת, אז מופיעה במחשב שלך תכנית האימונים החודשית.
מייד אתה קורא אותה בארשת פנים חמורה, מודאגת קמעה ומתוחה. אתה קם, ניגש לאשתך שבדיוק רוחצת את התינוק ומודיע לה שביום שני יש לך שעה וחצי ריצה ולפיכך הילדה תשונע לגן בדרך כלשהיא, אלא שזה לא יעשה על ידך, וביום רביעי אתה בהדר יוסף על הבוקר ובשישי אתה בכלל בהרי ירושלים.

אשתי היקרה – אנא ארזי את טענותייך, תסכולייך ובקשותייך המוצדקות ופרקי את "החבילה" בעוד שלושה חודשים, אחרי שנהיה "אחרי".

והאימונים המפרכים, הלא נגמרים שמלווים כל ערב בהכנות המונוטוניות: חגורת ריצה, בקבוקונים, מד דופק, בגדים, נעליים, חלבון לאחרי, "איזו" לתוך כדי וכך הלאה פרפקציוניזם שלא ידעת שבכלל קיים בך.
ובל נשכח את המעבדה הניידת: ויטמינים, מגנזיום ציטרט, מגנזיום עם אבץ, מגנזיום נקי, עופרות, אורניום מועשר ויתר מטעמים…

ובעבודה אתה מוצא את עצמך מדבר בעיקר על זה, על "הריצה", על "המרתון" ומשתף את כל המסכנים סביבך בכמה מהר רצתי היום את האינטרוולים וכמה ארוך מתיש ולח היה האימון ביום שישי וכולם נותנים לך את המבט הזה.

ובבית אתה הופך רשמית "לזומבי", זה שנמצא בשאנטי מוחלט, שמחשבותיו נודדות לעולמות רחוקים ששולטים בהם ק"מ מתחלפים, נשימות קצובות ונעלי ריצה נשחקות.

והאוכל הרב שאתה צורך, התלות המוחלטת, ההשתעבדות לגורם החדש ששולט בחייך – ותתפלאו, זה לא המאמן – אלא האיבר האורגני שנקרא קיבה.
אתה מזין את המלך, או יותר נכון המלכה החדשה, במנחות דשנות של פסטות, חלבונים, אבקות וג'לים ו 3 פעמים ביום אתה "מפנה" אותה, את המלכה החדשה, כמו תינוק בן יומו ופתאום החיים הופכים לאיזה סרט "הצוללת הצהובה"..

אתם בטח שואלים את עצמכם לאן כל זה מוביל, מה האיש הזה רוצה מאיתנו.
וחברים יקרים – האמת, אין לי תשובה. לא יודע !! פשוט לא יודע.

האם כל זה היה שווה את המרתון?
לא יודע.

הייתי רוצה להרגיש איזו הרגשת התעלות, איזה משהו נשגב וחזק עם חציית קו הסיום, אבל לצערי אני יכול לדווח רק שרעדתי מקור בלב ברלין, שרגליי התפוקקו ודמעות הציפו את עיניי מהמאמץ לשחרר את הצ'יפ מהנעל ולא מהתרגשות.
אודה ולא אבוש – זאת חוויה אדירה לרוץ כשסדר גודל של מליון (!) איש מעודדים אותך לאורך כל הדרך, לשמוע בליל של שפות לאורך המסלול מרצים מכל רחבי העולם ולחצות את שער ברנדנבורג, בסמוך לפרלמנט הגרמני, עם כל המשמעויות, 300 מטר לפני קו הסיום המיוחל.

אבל בשורה התחתונה, בחשבון הסופי, אני לא יודע, פשוט ככה.
הייתי רוצה להיות אולי מאלה שמסיימים "איש ברזל" ורצים להירשם לאיש ברזל הבא, אבל כנראה לא קורצתי מהחומר הזה, לטוב ולרע.

אני יושב עכשיו בבית קפה ברלינאי, שעת ערב, יום אחרי המרתון שסיימתי בזמן מעורר מחלוקת (…) של 3.45 שעות, רגליי עדיין דואבות אבל אני שליו ורגוע.
למה? תשאלו, כי החלטתי שאני לוקח פסק זמן בשלב זה.
פסק זמן לחשוב קצת, לבדוק עם עצמי מה אני באמת רוצה, לבחון איך הפרוייקט הזה השפיע על חיי הסובבים אותי – האם הייתי שם בשבילם מספיק? האם השקעתי ולא לקחתי כמובן מאליו?

לרכוב על אופניים כמו שאני באמת אוהב – עם הראש למעלה ומבט אל הנוף ולא שקוע במד המהירות ובמיקומי יחסית לאחרים. להריח את הסביבה ולחוש אותה דרך האוושה הנפלאה של חיכוך הצמיגים באספלט, ובעיקר לצאת מהקופסא, מהשגרה המאוד מאוד מוקפדת הזאת, כי הרי מה זה אם לא שגרה להתאמן מידי יום באופן כל כך ברור ורפטטיבי.
אני רוצה להשקיף קצת על חיי הנוכחיים ולבדוק, כל הזמן לבדוק, אם זה אכן הכיוון וזאת הדרך לאושר.
בסופו של דבר כולנו עושים את מה שנכון עבורנו ומה שגורם לנו אושר, כי הרי מה זאת תכליתנו אם לא לחיות חיים מאושרים ובריאים.

אז אני מאחל לכולם לחיות את החיים שהם מאחלים לעצמם והכי הכי חשוב – להיות בריאים ומאושרים.

להתראות בקרוב….
שלכם
דני שפירא