דני שחור: המסע לדולומיטים

מתישהו בחודש יולי מתקשר אלי חברי הטוב עופר (הידוע בכינוי "עופריקו") ומודיע לי שהתפנה מקום בטיול שלו לאיטליה, האם אני רוצה להצטרף?
התפנה מקום? תחושה קלה של תחמנות מזדחלת אלי כאשר אני מבין שזה רק שנינו…
מכיוון שאני בחור ספונטני ורגיש – אמרתי לו מייד (לאחר כשבועיים) שאני בא.
כל התכנונים וההכנות שלי הסתכמו בהעברת כרטיס האשראי ואריזת האופניים והציוד בערב הטיסה.
בשבוע שלפני הטיסה עופר הקפיד לשגע אותי וביקש שנביא כ 100 פנימיות רזרבה + 68 צמיגים (ליתר בטחון) ואפילו חבק למוט כסא, למקרה שזה ישבר (יתכן כי חלק מהמספרים מוגזמים…).
הסכמתי להכל, פרט לחבק. מתי אי פעם שמעת על חבק שנשבר? למרות המשקל הקל וחסר המשמעות – התעקשתי שלא להיות היסטרי, וסירבתי לתת לו חבק נוסף לנסיעה. שיירגע קצת העופר הזה.
בנסיעה לשדה"ת באישון לילה אני מבין שאין לי מה לדאוג ושעופר הכין הכל, כולל תחזית מזג אויר פרטנית לכל יום בהתאם לאזור הרכיבה המתוכנן.
נחתנו במילאנו בבוקר ושמנו פעמינו (עם הרכב השכור מאוויס) לכיוון לאגו דה אוזאו. מדובר באגם קטן וחביב בהיקף של כ 80 ק"מ. עצרנו במסעדה קטנה וחביבה לארוחת פסטה "קטנה" והחלטנו לצאת לרכיבה קצרה סביב האגם ע"מ לבדוק שהכל בסדר באופניים וקצת ליהנות מהנוף המדהים.

כאן אני חייב לעצור ולומר תודה לעופר – כי כמובן כאשר הוצאנו את האופניים גיליתי ש… החבק של מוט הכסא שלי שבור… חוק מרפי תמיד עובד, ומזל שעופר הביא בסתר חבק נוסף.
לא ארבה מילים על הרכיבה הזו. אבל הרכיבה הקלה הזו הפכה להיות מרדף אחרי רוכב נחוש וחזק שישב לו ב 36 קמ"ש בלי לזוז. אנחנו עליו והוא בשלו. לאחר כשעה של דיווש אינטנסיבי מצידנו, הוא הוריד את הקסדה והתגלה לנו שמדובר בבחור לא צעיר (לפי שיער השיבה – איפשהו בשנות החמישים המאוחרות או תחילת השישים לחייו). הוא הסביר לנו באנגלית עילגת במיוחד כי תיכף יש עליה קטנה ושלא נדאג.
מסקנה: לא להאמין לרוכבים איטלקיים זקנים. מהר מאד מצאנו עצמנו באמצע עליה לא קצרה ודי אכזרית. החלטנו שלא להעמיס ביום הראשון, צעקנו לו תודה (הוא היה רחוק מידי בשביל לשמוע) והסתובבנו חזרה.
משם המשכנו לכפר קטן בפאתי ורונה והלכנו לישון.
היום הבא הוקדש לנסיעות. נסיעה ארוכה בת כמה שעות צפונה על האוטוסטרדה וטיפוס לכיוון הדולומיטים לתוך מזג אויר רטוב וקודר.

עופר מרגיע אותי ואומר שמחר תהיה שמש. כבר למדתי לא להתווכח עם עופר.
ואכן, כצפוי, מזג האוויר האיר לנו פנים. ארוחת בוקר קטנה, מתלבשים חם ויוצאים לרכוב.
המלון הקטן שלנו נמצא במקום שנקרא קולפוסקו. האזור כולו הוא אזור סקי פופולארי מאד הידוע במעברי ההרים הגבוהים והכבישים המפותלים שלו. גם הג'ירו (הטור של איטליה) מקדיש זמן למעבר בהרים המחודדים של הדולומיטים.
יציאה מהמלון לחימום מסתברת כדבר לא פשוט כלל. המלון יושב ממש על אחת הסרפנטינות בדרך למעבר הקרוב – פאסו גארדנה בגובה 2137 מטר מעל פני הים. מדובר על חימום בשיפוע של כ 9% (נס הרים לצורך ההשוואה בחלק הקשה שלו).

כאן מתחילה אחת מחוויות הרכיבה המדהימות ביותר שחוויתי אי פעם. עליות מטורפות למעברי הרים גבוהים, אחריהן ירידות מפחידות ומהירות.
רק לשם ההשוואה אסביר שביום הראשון בדולומיטים טיפסו כ 2400 מ' על 85 ק"מ. משהו כמו צובה + נס הרים כפול 2.5.
והנה ההפתעה הגדולה. זה לא היה קשה. למעשה הדבר העיקרי שחשבתי עליו הוא שזהו מסלול רכיבה שמתאים כמעט לכולם. נשמע לא הגיוני נכון? אז אני אחזור על עצמי: כל רוכב ממוצע מסוגל לטפס בדולומיטים להנאתו. נכון, מטפסים לאט, ומשתמשים בקראנק קומפקט, או בקסטה עם יחס גדול – אבל אני לא חושב שיש מישהו בקבוצות 2 ומעלה שלא היה יכול לבוא וליהנות בהרים המטורפים האלו.
עופר אמר לי בסוף הטיול שהרווח הכי גדול שיצא לו מהרכיבות האלו הוא שהוא איבד את הפחד מעליות. אתם לא יודעים כמה זה נכון.
אתה מוצא עצמך בתחתית הר, מרים מבט למעלה לסרפנטינות המתפתלות ולדרך הארוכה, ומגלה שזה כבר לא מפחיד. במקרה הכי גרוע מורידים קצב, מגיעים לקצה, מתאוששים וממשיכים לפסגה הבאה. ממש כמו בחיים…

אני מודה כי היו שם עליות שלא מתאימות לכולם. אבל לא תמיד חייבים ללכת לקצה. חוץ מאיתנו כמובן.
העלייה האחרונה הייתה עליה לפאסו פדאיה. מדובר באחד המעברים הגבוהים שמצידו האחד מדובר בעליה אכזרית במיוחד. החלטנו שמשם נטפס אנחנו.
מדובר בעליה של קצת למעלה מ 13 ק"מ עם שיפוע ממוצע (!) של 11%. בקטעים מסוימים ברכיבה ראינו גם 19% במד שיפוע של הפולאר. זו הייתה כבר עליה שדרשה מאיתנו לא מעט מאמצים, אך עם כל פידול הרגשתי שמח יותר ויותר שאנחנו מתמודדים בכבוד עם העלייה המפלצתית הזו. לאורך הטיפוס היו פזורות הרבה כתובות על הכביש – סימן לרוכבים רבים שחצו את העלייה הזו לפנינו. לצערי הרב באחד העיקולים היה מצויר צלב קרס גדול על הכביש. התעקשתי לרכוב עליו, כאילו רומס אותו תחת גלגלי האופניים שלי. להיות עם חופשי אמר אימבר.

לצערי הרב – דווקא העלייה הזו סימלה את הסוף.
לאחר שכבר סיימנו את העלייה התחלנו לגלוש בקטע מישורי ארוך שהיה במעבר לכיוון בית הקפה (ממש כמו בר-בהר). כמו בקטעים רבים קודם שלפתי את המצלמה לצלם את עופר בצילום וידאו. לאחר כמה שניות של צילום ובחוסר תשומת לב מרגיז סטיתי בטעות עם הכידון בצורה חזקה ימינה ונמרחתי על מעקה בטון בצד הדרך.

הטיול נגמר. רכב פינוי מאולתר לקח אותנו למרפאה בעיירה סמוכה. שלושה תפרים במרפק ימין, תחבושות על המרפק השני ועל הברך ולקינוח – צלע סדוקה בצד ימין. נראיתי כאילו הרגע הלכתי מכות עם נמר.

לסיכומו של דבר אוכל לסכם את הטיול בקצרה בצורה הבאה:
• הדולומיטים היא חווית רכיבה חובה לכל רוכב שאוהב לטפס.
• אין כמעט שום עליה שאי אפשר להתמודד איתה. במקרה הכי גרוע עושים הפסקה וממשיכים.
• לעולם לא לוותר על ביטוח לאופניים וביטוח רפואי מורחב – לכו תדעו מתי תצטרכו את זה.
• תסמכו על היכולות שלכם. אתם מסוגלים ליותר ממה שאתם חושבים. תשאלו את עופר…

אני רוצה להודות לעופר על החוויה המדהימה. היה תענוג גדול – בעיקר בזכותך (תפסיק להצחיק אותי שאני עם צלע סדוקה – זה כואב).

עוד קצת תמונות:

דני שחור, אנדיור