באילת אמורה להתקיים ביום שלמחרת תחרות הטריאתלון המסכמת את העונה. מבאר שבע יכולנו לראות את המכוניות הרבות עם זוגות אופניים על הגג או תלויים על מיתקן מיוחד לנשיאת אופניים. כבר בנסיעה מתחיל האדרנלין לתת את אותותיו וההתרגשות הולכת וגוברת. תחרות זאת נחשבת כתחרות החשובה ביותר בשנה, מירב המרץ להפיק תחרות זאת מושקע ע"י איגוד הטריאתלון, במיוחד בשנה זו שהתחרות הייתה חלק מהסבב העולמי, אבל על כך ארחיב בהמשך.
במהלך הנסיעה עשינו שתי הפסקות, אחת לארוחת בוקר במצפה, שכמובן לא הייתה ערוכה לקבל יותר מעשר מכוניות בו זמנית. קפה קטן שכינס בתוכו ספורטאים שעושים דרכם לדרום. את חלק הארי של הספורטאים אנחנו מכירים מתקופות האימונים והתחרויות השונות, את חלקם מכירים בשם וחלקם בפרצוף. בפגישות, כמובן, השיחות נסובות סביב התחרות ונשאלות שאלות כמו "איזה מקצה אתה עושה" "אתה מוכן" וכו'.
על מנת להבין קצת יותר טוב מה זאת התחרות, אנסה להסביר מהו טריאתלון.
הטריאתלון הוא ספורט אולימפי המשלב בין שלושה ענפי ספורט שונים: שחייה, רכיבה על אופניים וריצה, כאשר מדובר בשחיה של 1500 מטר, רכיבה על אופניים למרחק של 40 ק"מ וריצה של 10 ק"מ. על מנת לקרב את הענף למספר רב יותר של ספורטאים, הוחלט לקיים מקצה ספירנט, שהוא חצי מהמרחק האולימפי, מחולק קבוצות גיל שונות, ומקצה הנוער. רוב הספורטאים מתחרים במסגרת קבוצות גיל כך שכל חמישה שנתונים מהווים קבוצת גיל הן במקצה האולימפי והן במקצה הספרינט. בנוסף, יש מקצה עלית שבו מתחרים הספורטאים הטובים ביותר בעלי התוצאות המהירות ביותר.
נחזור לדרך לאילת. ההפסקה השנייה, איך לא, התקיימה בצומת שיזפון, צומת המוכר לטל ולי עוד מהתקופה שהמזנון היה אוטובוס ישן.
בצהריים הגענו למלון "ספורט" שהוא לב ההתרחשויות, רוב הספורטאים ממוקמים במלון, שטח ההחלפה נמצא בחצר המלון. כאן אולי כדאי להסביר מהו שטח ההחלפה. מדובר בשטח בו מניחים את האופניים על מתלה מיוחד באופן שמאפשר לקחת אותם במהירות לרכיבה לאחר השחייה ולהחזיר אותם לקראת היציאה לריצה. בכל אופן, אנחנו מסיימים את ההתארגנות בחדר, עולים על בגדי ים ועושים דרכנו לים לאימון קצר, רק בשביל להרגיש את הים ולנסות להתרגל אליו, טמפרטורת המים באילת בתקופה הזו יחסית נמוכה ויש צורך להכין את עצמך. בסוף האימון אנחנו יוצאים לריצה של כ20 דקות, על מנת לשחרר את הגוף מהנסיעה וגם כדי לקבל קצת תחושת ריצה. בדרך כלל מומלץ,יום לפני תחרות, לעשות פעילות בעצימות מאד נמוכה על מנת לשמור על הגוף לתחרות.
בשטח שמחוץ למלון מתקיים מין שוק של מוצרי ספורט, בו ניתן לקנות את ציוד טריאתלון במחירים נמוכים. המקום מאד צפוף והמפגשים עם האנשים שם אינם צפויים. בדרך כלל אתה פוגש אנשים שאתה לא מצפה לפגוש, כאלו שלנים במלונות אחרים או במקומות שונים. שם, לדוגמא, פגשנו את יובל גולדשמיט, בנו של יאיר, שזאת היא התחרות הראשונה שבה הוא משתתף. מובן שמחליפים חוויות וממשיכים בדרכנו. לפני ארוחת ערב מתקיים תדריך על המסלול, על הוראות בטיחות ועל סידורים טכניים לקראת התחרות.
בערב מתקיימת במלון ארוחת פסטה מסורתית. לפני פעילות מאומצת צריך "להעמיס" על הגוף פחמימות – הדלק של הגוף בפעילות גופנית מאומצת. לאחר הארוחה פוגשים בלובי חברים וכמובן, השיחה היא מסביב לטריאתלון, מחליפים דעות על שיטות אימון, על שעות אימון וכו'.
בלילה קשה מאד לישון, ההתרגשות לקראת התחרות רבה, אני מנסה להעביר לנגד עיני תרחישים שונים של כל אחד מהשלבים. איך תהיה השחייה, איך הרכיבה, איך להתמודד עם הרוח הצפויה וכמובן, איך תהיה הריצה שהיא בדרך כלל המקצוע החלש שלי.
למחרת, יום שישי, מתייצבים לביקורת בשטח ההחלפה בשש וחצי בבוקר, מניחים את הציוד במקום ומארגנים אותו בסדר מובנה. קודם את הציוד שצריך לרכיבה, כגון קסדה, משקפיים ונעלי רכיבה שכבר מורכבות על האופנים, כך שניתן לרכוס אותן בזמן הרכיבה.
מסביב המולה גדולה, כ-1300 מתחריםנמצאים במתחם. לאחר שהנחתי את הציוד אני מחפש את טל, שהייתה ממוקמת די רחוק ממני וביחד אנחנו מסתובבים על מנת לספוג את האווירה שמסביב. כמובן שפוגשים הרבה מאד חברים והרבה מאד מתחרים מקבוצת הגיל. בדרך כלל כל אחד מכיר טוב את המתחרים שלו מתחרויות קודמות ומרשימת התוצאות שמתפרסמת באינטרנט.
כשעה לפני תחילת התחרות יוצאים טל ואני לריצת חימום של כרבע שעה, חוזרים לשטח ההחלפה ולוקחים את הציוד לשחייה, שכולל משקפת וכובע ים על פי צבע המקצה (לכל מקצה היה צבע כובע ים שונה, דבר שמקל על השיפוט בתחרות). זהו הזמן שהדופק עולה מהתרגשות, אתה חש פרפרים בבטן ושואל את עצמך בשביל מה אני צריך את זה. פתאום הכרוז מודיע "ספרינט מעל 40 להיכנס לאזור הזינוק". כן, זהו המקצה שלי. בשלב הזה כבר אין דרך חזרה, אני עומד על קו הזינוק 5 שניות לפני הזינוק, היד על שעון הזמן, שריקה, לחיצה על הפעלת השעון וריצה מהירה לתוך המים.
להפתעתי, מצאתי את עצמי בין הראשונים, דבר שעזר לי להימנע מלהיות בקבוצה הגדולה, שם מקבלים מכות מרגליים של השחיינים שלפנייך ומהידיים של אלו ששוחים מהצדדים. לאחר כ 13 דקות מצאתי את עצמי יוצא מהים ורץ לשטח ההחלפה. כשאני מגיע לשטח ההחלפה אני רואה שרוב זוגות האופניים תלויים על הסטנד ומבין שאני נמצא בין הראשונים, דבר שנתן לי תחושה שאולי משהו טוב הולך לקרות היום. אני לוקח את האופניים, יודע שזה החלק החזק שלי, רץ עד קו העלייה, עולה ומתחיל לדווש, סוגר את הנעליים ומוכן לרכיבה של 20 ק"מ.
עשרת הק"מ הראשונים הם על כביש הערבה צפונה, ותמיד בכביש הערבה יש רוח פנים שמקשה על הרכיבה, דבר שעבדנו עליו באימונים. אני מחכה לסיים את הק"מ הראשונים, בידיעה שבדרך חזרה המהירות תהיה גבוהה הרבה יותר בגלל הרוח. ואכן, בדרך חזרה, תוך הסתכלות על הספידומטר, מצאתי את עצמי רוכב במהירות של כ60-65 קמ"ש. אני מגיע לשטח ההחלפה לאחר הרכיבה ומוצא את עצמי בתמונה הפוכה מזו של היציאה מהים. בשטח ההחלפה אין כמעט זוגות אופניים.
תחילת הריצה לאחר רכיבה, זהו השלב הקשה ביותר הן מבחינה פיזית והן מבחינה מנטאלית. בשלב הזה אני אומר לעצמי שאם אני רוצה להשיג תוצאה טובה אני חייב לרוץ מהר יותר מאשר בדרך כלל. אני יוצא לריצה ואחרי כק"מ אני מרגיש טוב ומגביר את הקצב וחש הרבה יותר טוב מאשר תחרויות קודמות. במהלך הריצה שמתבצעת בשני סבבים אני פוגש ממולי את טל. מסמנים אחד לשני, מעודדים וממשיכים. אני מבין שגם טל נמצאת בזמן טוב, בהתחשב בעובדה שזאת התחרות הראשונה שלה השנה, לאחר תקופה שבה היא לא התאמנה.
לאחר שעה עשרים ושש דקות אני חוצה את קו הסיום תוך הכרזה של הכרוז שמודיע על הסיום שלי. אני מחכה לטל שתסיים ומאזין לכרוז לשמוע את השמות של המתחרים שלי. האמת ששמעתי את הכרוז מכריז את שמותיהם של אלו שהם מתחרים פוטנציאליים, אבל אני מסרב להאמין שיכול להיות שזכיתי באחד משלושת המקומות הראשונים.
לאחר כעשר דקות מסיימת טל את התחרות ומקבלת נשיקה על קו הסיום. אנחנו נחים קצת בשטח הסיום, שותים משהו ואוכלים פירות על מנת להחזיר את האנרגיה שיצאה.
אחרי המנוחה אנחנו הולכים ללוח התוצאות, תוך כדי ניסיון להדחיק את המחשבות שאולי באחד משלושת המקומות הראשונים, על מנת לא להתאכזב. אני מחפש את השם שלי ומוצא אותו במקום ה28 מכלל המשתתפים, במקצה שמנה 280 מתחרים.
ואז מתחיל לקרוא: בשחייה מקום שני מארבעים ואחד מתחרים בגיל שלי (50-55 ), מקום שני באופניים ומקום שביעי בריצה ובעמודה האחרונה ההפתעה – מקום שני מתוך ארבעים ואחד. אני לא מאמין ומסתכל פעם נוספת, ואכן זה נכון. אני מסתובב לטל לבשר לה ואני חייב לומר שדמעות זלגו לי מהעיניים. אני חושב לעצמי היכן הייתי לפני ארבע שנים והיכן הייתי לפני שנתיים ואיפה אני היום. זהו משהו שאני עדיין לא מעכל.
אנחנו מחכים עוד כעשר דקות עד שעל לוח התוצאות מתפרסמות התוצאות של הנשים. בדרך כלל אני קורא את התוצאות של טל שלי ורגיל לקרוא שטל תמיד נמצאת בשלוש הראשונות בקבוצת הגיל שלה (בתחרות לפני שנה היא סיימה ראשונה), וכאן יש אכזבה קטנה – טל זכתה "רק" במקום הרביעי . בכל אופן, הייתה לה תחושה טובה אחרי התחרות. בכל הזמן הזה התחרות עדיין נמשכת ובמקצה האולימפי רוב הרצים נמצאים עדיין על המסלול. אנו עשינו דרכנו לעודד במסלול הריצה את כל אלו שאנחנו מכירים. עיקר תשומת ליבנו נתונה לשניים, עומר מרגלית, שהתחרה אבל היה כל כך מהיר כך שלא הספקנו לראותו על המסלול, והשני הוא אבא של טל שמתחרה בתחרות הזאת כבר 21 שנה ברציפות.
בסיום התחרות עשינו דרכנו לקחת את האופניים ואת הציוד שהשארנו בשטח ההחלפה ועלינו למלון למקלחת וארוחת צהריים. טקס חלוקת הגביעים אמור להתקיים בשלוש אחר הצהריים.אני לא מצליח לנוח. אני נע בחוסר מנוחה ומתרגש לקראת הטקס, ועדיין שואל את עצמי האם זאת מציאות ואולי שאגיע לטקס אתבשר שהייתה טעות. בחמש דקות לשלוש אני מתייצב באזור הטקס ושם מתברר לי שיש קהל שיגיע לטקס במיוחד בשבילי, לא אחרים מאשר יואב ועומר ויחד איתם חבר מהיחידה של יואב, שמכיר אותנו מהזורע.
הטקס מתארך כי מתחילים מהצעירים למבוגרים, והרי אנחנו כבר לא צעירים בגיל. אגב, זאת הוכחה נוספת שאנחנו כבר לא צעירים, אבל לבסוף זה קורה , מכריזים על שמי ואני עולה לפודיום לקבל גביע שכבר הספקתי לשים במדף הגביעים. שם, במדף הגביעים הוא מצטרף לגביעים של טל ומחזיר אותי למציאות שהטובה במשפחה זאת טל ולא אני. כמובן שמרגע זה כל המתח פג והיינו מוכנים למסיבת הסיום ולתחרות של יום המחרת. תחרות זאת היא תחרות במסגרת הסבב העולמי והיא האחרונה לשנה זו כך שכל הטריאתלטים הטובים בעולם צריכים לאסוף נקודות במסגרת הסבב על מנת לזכות בכרטיס כניסה לאולימפיאדה, שם מתחרים רק 52 ספורטאים. התחרות הזאת מאורגנת על פי הנחיות של האיגוד העולמי ועל פי כללי ההתנהגות באולימפיאדה.
התחרות ריכזה כמה אלפי צופים נלהבים שעודדו את הנציגים של ישראל, הן במקצה הנשים והן במקצה הגברים. לצערנו הרב, בתחרות הזאת ניתן לראות שהבדלי הרמה בין הישראלים לבין הספורטאים מהעולם עדיין רחוק, למרות שלאחד מהתאומים לבית אלתרמן (תאומים זהים עם תוצאות די דומות) יש סיכוי, הוא ממוקם במקום ה43 בעולם לעת הזאת.
לסיכום, עברנו טל ואני חוויה גדולה מאד ואנחנו בתקווה שכל הספורט הזה ורכיבה על אופניים יקבלו חשיפה גדולה יותר בתקשורת הפנימית. אנחנו יודעים שיש עוד קבוצה שעוסקת ברכיבה עממית, אנחנו יודעים שגם אורנה ביברמן נחשפה לטריאתלון בתחרות הנשים. אני מזמין כל מי שמתעניין לשאול שאלות, לקבל המלצות וחיזוקים. הספורט הזה מתאים לכל גיל החל בילדים מגיל 8 ועד זקן המשתתפים בגיל 80.
דידי כנרי, 2008
פורסם לראשונה בעלון נצר סירני
Leave A Comment