מזה זמן רב אני כמה לעלות על דוכן המנצחים, שהרי ללא הניצחון, מה הטעם להשתתף בפעילויות ספורט? או כפי שוינס לומברדי, המאמן האגדי של ה Green Bay Packers אמר "ניצחון אינו הדבר החשוב ביותר במשחק, הוא הדבר היחיד במשחק".

תמיד החשבתי את עצמי כמנצח אמיתי. ניצחתי כמעט בכל תחום שהשתתפתי בו – כדורגל, כדורסל, שחמט, טניס שולחן, גוגואים, בדמינגטון חופים. טוב, אולי קצת הגזמתי אבל.. נו הבנתם.

כל בר דעת יוכל להבין מה התרחש בראשי בשנים האחרונות, כאשר נחלתי תבוסה אחר תבוסה בטריאתלוני ישראל, ללא הרמת גביע אחד עלוב לרפואה. לא יכולתי להרים את ראשי מרוב הכלימה, את מדורי הספורט הפסקתי לקרוא פן שוב אתקל בכתבת פרופיל שלי עם פרשן עוין שלא מפסיק לקשקש על חוסר היכולת שלי לנצח.

טלפנתי למייקי כץ ומיכאל זיו עשרות פעמים מטלפונים שונים, בבקשות להגדיל את מספר קבוצות הגיל. טענתי שלכל שנה בין גיל 30-40 צריך להיות פודיום נפרד. התחננתי בפניהם, קיללתי אותם, איימתי עליהם. ללא הועיל.
הבנתי שמשהו חייב להשתנות. שעון החול תקתק לרעתי, כי האלתרמנים אוטוטו מחליפים קבוצת גיל והסיכוי שלי לתפוס פודיום קטן שבעתיים. שנתי נדדה בלילות ממחשבות על הנושא. אני פשוט חייב לעלות על הפודיום. פשוט חייייייבבבב!! אני מתבייש לומר שהרהורי פרישה עברו בראשי עד שחבר הציע לי פשוט להחליף קבוצת גיל.

"אפשר לעשות את זה?" אני מביט בו בפליאה. "בטח. מי ישים לב בכלל" הוא עונה לי בביטול. "בגיל 25-29 ישנם הרבה פחות מתחרים. יהיה לך הרבה יותר קל".

איך לא חשבתי על זה. כל-כך פשוט. מה זה משנה בכלל אם אתה בן 29 או בן 30. זה בכלל תלוי לאיזה לוח שנה מייחסים חשיבות והעדפה. זה אפילו לא נחשב כרמאות של ממש (לא שלא חשבתי גם על זה..).
ביקשתי מחברי לדאוג לי לכרטיס השתתפות במקצה כזה והוא השיב שינסה. כעבור מספר ימים הוא שב עם חיוך – "שמע, אתה בליינד עולה על דוכן המנצחים". הסתכלתי על המספר.
"אתה בטוח שזה אפשרי?" אני שואל בחשש מתובל בהתרגשות. "רצית לנצח, לא?" הוא עונה בחוסר סבלנות.
ככל שחשבתי על זה מפלס ההתרגשות עלה ופרפרים בבטן החלו להתעופף. אני הולך לעלות על דוכן המנצחים באליפות ישראל. יייייישששששששששששששששששששש.

בוקר הטריאתלון. קמתי מוקדם והגעתי לשטח ההחלפה. העמדתי את אופניי והבחנתי שהם בולטים. ניסיתי להבין באיזה מובן, אבל לא הצלחתי. טוב, נו, בכל זאת, קנונדייל סיסטם 6.
ירדתי לחוף והשתדלתי להישאר בצד, קרוב לאורחי המלון, כדי שרוני רצבי לא יבחין שאני שייך לקבוצת גיל אחרת. קול הצופר נשמע וזינקתי לים.

אני מרגיש שידיים נתלות עלי. אחת על הכתף, אחרת לופתת את ראשי, שלישית את רגלי. כמו גרמלינס הם טיפסו עלי. נכנסתי לבהלה והתחלתי לשחות חזה. המתחרה מאחורי נתלה לי על הרגל כל הזמן ופשוט הורג אותי. אני בדרך כלל לא עושה דברים כאלה, אבל המחשבה על הגביע שחומק מזרועותיי הטריפה אותי. מתחתי את רגלי לאחור בסגנון רקיעה של סוס פרא. שמעתי מאחוריי צעקה "איייה. הא, הא". המשכתי בקצב אחיד כאשר אני צובר מומנטום משנייה לשנייה.

יצאנו מהמים. אני רואה פרצופים המומים של אנשים, מסתכלים עלי בתדהמה. לא רגילים לראות אותי כל-כך מקדימה, אה? איזה מתחרה לא מוצא את האופניים שלו ומתחיל לבכות. המממ.
עליתי על האופניים וניסיתי להדביק את החבר'ה לפניי. הם רכבו בדבוקה, ולמיטב ידיעתי לא היה דרפטינג באילת. לאף אחד לא אכפת פה מהחוקים. שיתביישו.
אני שומר על מקומי מאחורי הרביעייה במובילה ומקפיד להתגונן מפני הרוח. קשה לי מאוד. אני לא מצליח לעמוד בקצב שלהם. "להחזיק, להחזיק מעמד".

אני רואה שהם מתחלפים בהובלה. מוביל הדבוקה יורד אליי, כנראה באמתלה של החלפה. אני רואה שזה אלוף הארץ לגילאי שלוש עשרה. שחצן קטן ומגעיל. הוא יורד אליי ואני יורד איתו, ממאן לתת לו להיכנס מאחוריי.
"מטומטם, תן לי להיכנס". הוא צועק עלי. לא רציתי לרדת לרמה הילדותית שלו. "לא רוצה" עניתי בקור רוח.
"תן לי להיכנס, מטומטם". הוא ממש צורח. "אתה מטומטם". החזרתי לו. הבנתי שככל שחילופי הדברים מתארכים סיכויי לנצח גוברים. עליי לנצל את האלמנט הפסיכולוגי בתחרות. למדתי את זה טוב מפיל ג'קסון.

הילדה הצעירה מקדימה ניסתה לרדת לאחור, אבל לא נתתי לה. היא הייתה כל-כך קטנה שבקושי הגיעה לגובה הדוושות שלי. לכל היותר בת עשר, אחת עשרה. ככה רכבנו מתחככים זה בזה במשך כמה דקות תוך שהם צורחים עלי בבכי ויללות, מראים חוסר ספורטיביות מזעזע ואני לא יכולתי להמנע מהמחשבה שאם כך הדור הצעיר מתנהג… אבוי לנו. טוב שחיים סוויסה לא רואה את זה.
לבסוף הפישר הקטן פתח פערים והם נעלמו לי. אבל לא נבהלתי כי ידעתי שמקצה הריצה קרב.

שמתי את האופניים על המתלה והתחלתי לרוץ. ידעתי שאין לי הרבה זמן. עקפתי את הילדה תוך כדי שאני מסתובב ונועץ בה מבט כמו שארמסטרונג נעץ באולריך כאשר עקף אותו בעלייה לאלפים.
הרגשתי איך דוכן המנצחים מתקרב. לקראת הסיבוב ראיתי את ה%$#@ הזה. וואו, ממש פיתחתי אליו רגש שנאה בלתי מובן. הוא נראה קצת לחוץ ונהניתי לראות את זה. התקרבתי אליו ממש, כך שכתפינו חצי מתנגשות. הוא משחרר אנקת בכי חנוק. אבא שלו עומד על הקווים וצורח כמו משוגע לשופט שאני בכלל לא צריך להיות שם כי אני מחוץ לקבוצת הגיל של 10-13. מה הוא בכלל מתערב?

אני רץ כמו הרוח, מתקרב אל הזאטוט ומטיח בילד "גם לי יש אבא. גם לי יש אבא". פודיום פודיום פודיום פודיום פודיום פודיום פודיום פודיום פודיום.

כאשר אני מתקרב אל השרץ הקטן, הוא רואה אותי ונבהל. הוא מאט ומתחיל לבכות כי הוא מבין שאני הולך לעקוף אותו. אני עוקף אותו.
מה אומר לכם? זה נכון מה שאומרים על זה שברגעים כאלו כל החיים חולפים לנגד עיננו. כל האימונים הקשים, הקימה המוקדמת בבקרים, ההקפדה על תזונה נכונה, הכל התנקז לתוך מספר שניות מועטות.

חציתי את קו הסיום בריקוד של מנצחים ולא יכולתי שלא לחשוב על וינס ועל אימרתו האלמותית. אני מנצח ואף אחד לא יוכל לקחת את זה ממני. לפתע אני רואה את שאול דולב וצביקה פיין מתקרבים אלי כמו זוג בריונים להשכרה. או-או, כבר הולכים לקחת את זה ממני? כל-כך מהר. קצת התחלתי לחשוש שאולי עלו עליי, אבל פתאום מיכאל זיו, שמכיר אותי, מגיח משום מקום, שם את ידו על כתפו של דולב ומפטיר לעברם "עזבו &^ אותו. הוא ק%ת %$#, תנו לו את זה".

הראש כבר מכוון קדימה לעבר המיני ספרינט בעמק בירדן.

כמו שנאמר, "מנצח אמיתי, אי אפשר לעצור". 

יונתן רימון, אנדיור