דקה טרם הזינוק, אני מגביר את צלילי הפיקסיז באייפוד ונותן לצלילים להרחיק אותי מהנאומים ומהקולות שמסביב. "היום זה היום" אני אומר לעצמי בראש ומעיף מבט סביב.
אני מזהה את כל חבריי מקבוצת הריצה של צה"ל מחייכים בהתרגשות וגאווה. "ספירה לאחור" קוטע הקריין את מחשבותיי ואני נצמד לפייסר שלי חזק חזק – שלא יברח. "זו בעצם עוד ריצה רגילה כמו עשרות אחרות שחווינו בחודשים האחרונים, בעצם, אפילו קלה יותר" – אני מסביר לעצמי בהגיון ושועט קדימה לקולות ה"סולטנס אוף סווינג".

אני מפליג במחשבות במהלך הריצה חצי שנה אחורה. "בא לך להצטרף ל-10 קל בים כשאתה מגיע מחר לווינגייט?" שאלה אז שירלי מוינגייט, ואני נעתרתי. זו היתה נקודת הציון הראשונה בדרך לשינויי בחיי. שירלי החליטה להתאמן אצל זהבה למרתון ברלין ואני חשבתי שיהיה כיף להצטרף לריצת נפח אחת לשבוע.

"יש לי רעיון להקים קבוצת הכנה למרתון" סיפרה שירלי באחת הריצות – "קבוצה לקצינים, מה אתה חושב?", ותוך שבוע מצאנו את עצמנו יושבים מוקסמים בביתו של רן שילון ונסחפים אחר תיאוריו על עולם הסבולת. תוך פחות מחודשיים קמה הקבוצה בניהולו של שילון כשאני, אלון ושירלי, המדריכים, שותים בצמא כל מילה שלו ושל וגווין.

גולן בניסטי אנטילופות

במהלך המרתון אני נזכר בכל האנטילופות החוששות והמבולבלות של האימונים הראשונים, ומנסה לשחזר איך הפכנו לקבוצה כל-כך מגובשת. מידי פעם אני מזהה במירוץ פרצוף של אחד מכם ומחייך בגאווה מזכרונות עבר. עידו הרציני משגיח בדאגה על צ'יקיטה, הכלבה הפייסרית בניצנה; איתן אברהם, שנתן גיבוי פיקודי לכל פקודה חשודה שלי; הניווט הכושל ביער בן-שמן עם עשרות קצינים דולקים אחריי; אייל בוזגלו הענק, שהכרתי לעומק רק בניצנה; חוסאם, שנלחם בפציעה בכתף והגיע למרות הכאבים; נורית שרביט, שהייתי בטוח שתחסל אותי לאחר הניווט הכושל; ענן והדס המקסימים, שלמרות מחלה ארוכה הגיעו והצליחו לכבוש את המרתון; אושרי, שעד המרתון עצמו לא ניאות לקנות טייטס, ג'לים, שעון או כל אמצעי טכני אחר; דרור, שהדהים אותי בכוח הרצון ובהרזייה שלו; אסף, ששבר את שיא עולם בהעמסת פחמימות והספיק לבנות אתר לקבוצה; ואבי, שמעולם לא ראיתי אותו לא מחייך.

גולן בניסטי1

רונהאל, שהצליח לגלות אנטגוניזם לכל דבר, אך עשה הכל בחיוך (בעצם, חוץ מלהתעורר בבוקר); עדי, העו"ד הציניקן, שהצליח להצחיק אותי בכל מילה שיצאה לו מהפה; פרנקל הקשוח' שהתגלה כמופרע הכי גדול בקבוצה; הפרקליטים, שתמיד טרחו להסביר לנו איפה החריגה שלנו מחוקי הצבא אך שיתפו פעולה עם הכל, דנה ואלון, שגילו כוח ההתמדה של דחפור; אלון שאפשר היה לכייל פדומטר על-פיו; מרב, שאין לי ספק שתהפוך לאירונמן; גווין, שמעולם לא פיספס הזדמנות לעקוץ באהבה את ניר; נועם, שחזר אחורה בתחרות החשובה לו ביותר כדי לעזור לחבר מתקשה; מיכל, שלמרות ששנאה באימונים את מכאובי האינטרוולים– עשתה מרתון שלם עם כאבים חזקים בכף רגלה; הילה,הבייבי של הקבוצה, שידעה הכל על כולם בצורה חשודה; טל, הג'ינג'י היחידי בעולם שהתחנן לצאת איתנו לריצות בגשם ובכפור ולא לשבת בסמי-פורד המחומם ב-6 בבוקר; וכמובן, שירלי ורן ששינו החיים שלי.

המשבר
במשך כל הריצה הדופק שלי היה גבוה בכעשרים פעימות יותר למהירות היחסית שהתמדתי בה באימונים. בהתחלה הנחתי שזה קשור להפרשת הורמונים הקשורים בלחץ והתרגשות – אך בק"מ ה-22 הרגשתי שאני לא מסוגל להתמיד בקצב הזה. ניסיתי לבצע את ההנחיות שקיבלתי ולסיים עוד ק"מ אחד למרות הכאב – ואכן סיימתי אותו, בדופק 187. הכאבים גברו ונאלצתי להאט בצורה משמעותית. הראש החל לכאוב לי והאף היה אדום ושורף מהקינוחים הרועמים – הנמכתי קצת את הווליום של ה- "Counting_Crows" וחשבתי על רן, על הקבוצה שמסביב ועל הדוגמא האישית המחייבת. ואז החלטתי שלא משנה מה המחיר או באיזה קצב – אני לא מפסיק לרוץ!

הקצב היה איטי, אבל 3 ק"מ לקראת קו הסיום ראיתי פתאום את שירלי, שקפצה עלי בצרחות שמחה ועליצות והחלה לרוץ לידי. פתאום, למרות הכאב ברגליים, כאב הראש, הצינון והעייפות – חייכתי חיוך עצום. בעוד כרבע שעה אני מסיים את המרתון הראשון שלי, ליד החברה הכי טובה שלי, כשמסביבי עשרות קצינים מדהימים מקבוצת הריצה, שכובשים את הפסגה הראשונה שלהם – שלנו. המאמן הכי טוב בארץ מחכה לי מחייך בקו הסיום, אז מה אם קצת כואב לעזאזל?? לחצתי על כפתור באייפוד ונתתי לפינק פלויד ללוות אותי בק"מ האחרון עם ה-"Comfortably Numb".

"אתה יורד מה-4, אתה יורד מה-4, הנה הסיום מאחורי העיקול" צווחה שירלי והאיצה בי להגביר, "מה אתה רוצה לשתות בסיום?". חשבתי שציאניד יתאים בשלב זה, אבל פשוט נשאתי מבט לעיקול וניסיתי להגביר את הקצב. "לא להסתכל על השעון!! לחייך!!!" נזכרתי בדברי שילון על קו סיום וניסיתי לחייך, אבל יצא מין עווית שהעיד ספק על שמחה ספק על התקף אפילפטי.

גולן בניסטי מרתון

זהו! סיימתי מרתון! אני מחבק את המאמן ואת שירלי ומיד נזכר בגוון ובנאום הפרינגלס והשוקולד צ'יפס ורץ לחפש פחמימות זמינות. דחפתי לחמניה שלמה לפה והתחלתי לזהות את חברי הקבוצה מסביב. כמה טוב לראות את כולם מדדים הלוך וחזור עם חיוך ענק על הפנים.

סיכום תקופה
שבוע לאחר מכן, בשעה 8 בבוקר כולם מתייצבים בוינגייט למפגש מסכם עונה ולפרידה משירלי שמשתחררת. אני ושירלי מביטים מהצד בקבוצה ומחייכים. "הם מדהימים! כ"כ קשה לי לעזוב אותם" אמרה שירלי בזמן שלגמתי מהקפה והבטתי בשקט מסביב. רן נכנס בחיוך ובצעדיו הקלילים האופיינים והטקס התחיל. כולם נראו נרגשים, אפילו הילה, שמשרתת בתפקיד עו"ד קשוחה, התקשתה להסתיר את התרגשותה כשדיברה בשם הקבוצה. רן, כהרגלו, היה עולץ וקטע את הרגשנות כשאמר שהגיע הזמן להתחיל להתאמן ברצינות. מויאל ונורית סיכמו בשם מרכז כושר קרבי את התקופה ודיברו על מטרות ההמשך של הקבוצה, ואני שהייתי נבוך ונרגש מכדי להלאות בתודות פשוט הקראתי קטע קצר של רוברט פרסינג מ"זן ואמנות אחזקת האופנוע" :

"על הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן, ובלי התלהבות יתרה. האמת שעל טבעך העצמי להכתיב לך את הקצב. אם אתה נעשה קצר רוח הגבר את הקצב, אם אתה נעשה קצר נשימה, האט. יש להעפיל בהר
מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה. אז, כאשר הינך מקדים לחשוב על הדברים, מפסיקים צעדיך מלהיות אמצעים להשגת המטרה, וכל אחד מהם נעשה למאורע בפני עצמו. מעלה זה – יש לו קצוות משוננים, סלע זה – אוחז בהר בצורה רופפת. אלה דברים שתמיד יש להבחין בהם. חיים הנחיים רק למען מטרה עתידה, הם חיים רדודים. צלעות ההר הן המזינות את החיים, ולא פיסגתו. עליהן מתרחשת צמיחה של דברים, אולם כמובן, בלא הפיסגה לא תוכלנה להתקיים צלעות כלשהן. הפיסגה היא המגדירה את מהותן של הצלעות וכך ממשיכים אנו הלאה. דרך ארוכה לפנינו… אין מה למהר… פשוט צעד אחר צעד."

גולן בניסטי