הנושא הזה כה גדול, שבמשך זמן רב לא ידעתי איך לגשת אליו. גמר ליגת האלופות היה תירוץ נהדר להתחיל להתעסק עם הקשר הבל-ינותק בין גבריות לספורט: האירוע הענק הזה – חגיגת הכדורגל בין שתים מהקבוצות הגדולות בעולם – הוא לא רק שיאה של עונת כדורגל ופסגת שאיפותיו של כל כדורגלן, הוא גם ייצוג אולטימטיבי לקשר בין גברים לספורט. כשמשודר משחק, נדמה כי משהו בגברים נכבה. פתאום, הכל נראה כסובל דיחוי, וכל הפרעה או רמז להסחת דעת מעצבן אותנו – וגם זה – רק בהנחה שהוא מספיק חזק בשביל להיקלט על ידי מערכת חושית שכל משאביה מופנים כלפי הטלוויזיה. אנחנו עמוק עמוק במטריקס, מנותקים מהעולם החיצון וחווים משהו שיבין רק מי שמחובר גם הוא למטריקס.

דוגמא רלוונטית אפשר לשאוב משמחתם המופלגת של אוהדי ברצלונה, כאשר וייה הבקיע את השער שחתם את המשחק, ולמעשה העניק את הגביע לברצלונה – האוהדים הוצפו ברגשות שעוצמתם כלל לא מזכירה אירוע אחר מחיי היום-יום שלהם. בין אם זה עצב תהומי (אוהדי מנצ'סטר) או שמחה שאי אפשר למדוד, הם נסוגו למצב רגשי פרימיטיבי, פראי ונטול עכבות. ניתן היה לחשוב ששער של ברצלונה חשוב פחות עבור הגבר הממוצע, מאשר, למשל, שהמשכורת שלו נכנסה בזמן. הרי השער – חשוב ככל שיהיה – לא משלם שכר דירה (וגם לא את חשבון הכבלים), לא קונה אוכל, ובכל זאת – אני לא יכול לזכור את הפעם האחרונה שצעקתי בקולי קולות והתחבקתי עם כל החבר'ה בעבודה כשקיבלתי משכורת. אנחנו יודעים שהדבר שאנו קוראים "ספורט" התפתח בימים בהם הישרדותו של המין האנושי נשענה על יכולות גופניות בסיסיות (למשל: כוח, מהירות, עמידות למחלות ואיתנות כללית). יכולות אלו והשימוש בהן היוו את ההבדל בין רעב ושובע, וכתוצאה מכך – בין חיים למוות. מסקנה אפשרית מגישה זו היא שהספורט הוא "במה" עליה מתרחשים תהליכי הברירה הטבעית, לפיה רק מי שמצויד בכישורים המתאימים ביותר לנסיבות, ישרוד.

וכן – זה עד כדי כך דרמטי – אבל – למרות האקדמיזציה של הרשומה, עדיין לא הסברתי שום דבר. מה לנו, הגברים של המאה ה 20, ולספורט? הרי לא אנחנו, ולא הורינו – נאלצנו לצוד בשביל לאכול. האנטיביוטיקה טיפלה ברוב המחלות שפעם היו הורגות אותנו כשאנחנו בני 30, אבל הספורט, כתצוגת תכלית של יכולת גופנית הוא עדיין רכיב דומיננטי בהוויה שלנו למרות שאנחנו יכולים לחיות חיים שלמים מבלי לעסוק בו. למען האמת – רבים מאלו שצפו בהתרגשות בגמר לא ביצעו פעילות גופנית לאחרונה ולא נוטלים חלק בפעילות גופנית באופן קבוע.

האבולוציה, הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה מציעים הסברים משלהם למיקומו הייחודי של הספורט בעולם התוכן הגברי: האבולוציה יכולה להסביר את הנחיצות של הספורט והמשיכה שלנו כך: הספורטאים הם אלו שבזמנים אחרים היו נתפסים כבעלי הסיכויים הרבים ביותר לשרוד או לשמש כמנהיגים חברתיים, שכן הם מצוידים ביכולות ובכישורים ההכרחיים לקיום בתנאי דחק, וזה רק טבעי שנביט בהם בהערצה והזדהות. הפסיכולוגיה יכולה לנמק את המשיכה שלנו לספורט (גם כצופים) על ידי מנגנון העידון – "סובלימציה" בעגה פרוידיאנית. מטרתו של מנגנון זה הוא לתת ביטוי לדחפים לא-מודעים, בצורה שתהא מקובלת בחברה: כעס, שנאה ואלימות הם לא לגיטימיים כאשר מופנים כלפי החברים והמשפחה, אבל כן לגיטימיים כאשר הם מופנים אל הקבוצה השנואה והשופטים הבני #$&ות.

מנקודת מבט אנתרופולוגית, הספורט הוא הזדמנות עבור החברה להציג את תרבותה ולבחון את ערכיה, ובנוסף, הוא גם אמצעי בידורי חשוב. ביטויים רבים ללאומנות ובדלנות נמצאים בספורט, שהוא קרקע פורייה לצמיחתם של התנהגויות כמו גאווה, גזענות, שנאה ושייכות, בדיוק כמו שהוא המקום בו אנו חוגגים את הרוח האנושית על כל מה שטוב בה. ועדיין – כל ההסברים האלו תקפים במידה מסוימת גם בקרב נשים. לשני המינים יש דחפים לא מודעים, והמשיכה לתכונות "רצויות" מבחינה אבולוציונית חזקה לא פחות (וכנראה יותר) בקרב נשים. כמו גברים, נשים הן חלק בלתי נפרד מהתרבות, כל תרבות, כך שעדיין לא זיקקנו את מה שמאפיין את מערכת היחסים הגברית עם הספורט, אבל הבדל סטריאוטיפי (ומשעשע) ניתן למצוא כאן.

כנראה שעל מנת לבסס את הקשר בין גבריות לספורט צריך להתחיל מוקדם יותר, הרבה לפני שמסי נולד. הספורט, בצורתו המבויתת התחיל במקומות שונים בעולם, ובמקביל, כאשר כל תרבות הפכה ל"ספורט" התנהגויות אחרות – הסינים – התעמלות, המצרים – שחיה ודיג, וכך זה ממשיך – כל תרבות מעלה לדרגת אומנות את תחומי העיסוק שדומיננטיים בה, ושהצטיינות בהם מקדמת אותה. התמורה הרצינית ביותר הייתה בתקופת יוון העתיקה, משהו כמו 800 לפנה"ס, כשנולדו המשחקים האולימפיים המוקדמים. כמעט 3000 שנים אחרי, ואותו הבלבול שקיים בהגדרות רבות אחרות של הגבר ותפקידיו באות לידי ביטוי גם בהיבטים הספורטיביים – אדם יכול להיות אוהד שרוף של קבוצה, עד למצב הקיצוני בו האושר שלו תלוי באופן בלעדי בהצלחת הקבוצה, גם מבלי להיות מסוגל לבצע שכיבת שמיכה אחת. מנגד – אדם יכול להיות להשקיע את כל משאביו בעיסוקים ספורטיביים ועדיין לא לזכות ביתרון אבולוציוני משמעותי על פני מתחריו הגברים.

אז הנה, לקראת השורה התחתונה: אני נוטה להאמין שהעיסוק בספורט דומה לדפדוף באלבום תמונות אבולוציוני – אנו מדפדפים בו וחווים מחדש רגשות שאין לנו גישה אחרת אליהם. אנחנו משתמשים בספורט כדי לעורר משהו רדום, שבמשך שנים היה קשור ישירות לדימוי העצמי שלנו, לתחושת המסוגלות שלנו ובמידה רבה – יכולתנו לשרוד. בעולם בו רבים נהנים מספורט רק כחוויה טלוויזיונית, ושעבור אחרים הוא רק תחביב או מפלט, גברים נאחזים בו כבמזכרת מעולם ישן שייתכן ולא יזכו לבקר עוד לעולם.

המאמר נכתב על ידי טל שמואלי, והוא לקוח מתוך הבלוג "ביצים", שעוסק בחוויה הגברית לסוגיה.