אנחנו נוטים לציין בהתרגשות רגעי שיא כאשר מטרה גדולה מושגת ודרך משמעותית מגיעה לסיומה. כאשר אנחנו מציינים בפני עצמינו או בפני אחרים את הדרך שעברנו נוח לנו להסתדר עם המבנה הקלאסי של הסיפור הקצר אשר כולל אקספוזיציה, סיבוך, שיא, התרה וסוף. דרך ארוכה לקראת תחרות מטרה כוללת בדרך כלל את השלבים האלה בדיוק: קביעת המטרה, הלא היא ישיבת ההתנעה עם המאמן (=אקספוזיציה), אירוע בלתי צפוי או פציעה אשר מאיימים לחרב את תכנית האימונים והצלחת המטרה (=סיבוך. ויקום מי שלא היה לו אחד כזה בהכנה לתחרות), השלב שבו האימונים מגיעים לעומס הגבוה ביותר ודברים מרגישים שהם מתחברים לכדי הצלחה (=שיא), התחרות עצמה וההקלה על הצלחת המטרה (=התרה) ורגעי שכרון החושים על קו הסיום, שלאחריהם תקופה מסויימת של התאקלמות מחודשת לחיים שאחרי (=סוף) רגע לפני קביעת המטרה החדשה.

אילו נתבקשתי לכתוב בראשית שנת 2007 את העתיד לקרות בתקופה הקרובה הייתי יכולה לעשות זאת בקלות תוך שימוש במרכיבי הסיפור הקצר וכנראה גם תוך שמירה על שלוש האחדויות של אריסטו: כרגע אני מתאמנת בטריאתלון; בקרוב מאוד אעבור ניתוח לסגירת נקב בעור התוף; במשך תקופה של עד שלושה חודשים אהיה מושבתת משחייה ואטפס על הקירות; לאחר פרק זמן זה אקבל אישור מחודש לשחות; אחגוג את הצלחת הניתוח וסגירת פרק "אוזן" בחיי בטריאתלון מוצלח. העלילה ברורה, הזמן מוגדר והמיקום ידוע מראש. אך חודשיים בלבד לאחר אותה פתיחה נראה היה ששלב ה"סיבוך" שבסיפורי איננו תם, ואילו האחדויות מתחילות להתפרק. הניתוח לא הצליח ורגע ההתרה מבושש לבוא, פרק הזמן לסיפור מתחיל להתערפל, לאור גיוסי לצבא מיקומי משתנה והעלילה – יותר מידי קווי עלילה משניים מטפסים זה על זה ואני כבר לא מצליחה להבחין מה העיקר, מה התפל, ומתי כבר אסיים עם הספר הגרוע הזה.

לא נורא, ניחמתי את עצמי. לעומת הסיפור הקצר במבנה התסריט קיים שלב ה"אשליה" במהלכו מוצג פתרון מדומה: נדמה שהרשע בא על עונשו, שהזוג התגבר על המכשולים ועומד לחיות באושר ובעושר עד קץ הימים, או שהאוס הצליח לעלות על המחלה המסתורית וההזויה של מטופלו רק כדי לגלות ש…הוא חולה במחלה מסתורית והזויה אף יותר. לא נורא, חשבתי לעצמי, ניתוח נוסף הוא משהו שניתן בקלות להתמודד אתו, והנה הסוף הטוב לתסריט כבר מחכה מעבר לפינה.
אבל הטוויסט בעלילה שאף אחד לא יכול היה לצפות, לא אני, לא הרופאים ואפילו כמעט שלא הסטטיסטיקה, הוא שגם הניתוח השני לא יצליח. כאן אנחנו עוברים ממודל של קולנוע למודל של טלנובלה – סיבוך, ועוד סיבוך, ועוד סיבוך, ועוד סיבוך… ממש פיליבסטר אכזרי וכולם רק מחכים שהרשע יחסל את הגיבור ואתו את הסיכויים לעונה נוספת.
בחיים האמיתיים, כלומר כצופה, זה היה השלב בו הייתי מוותרת על הסדרה ועוברת למשהו שמתקדם בקצב מעט יותר מהיר. ללא נקיפות מצפון עברתי מהפרק הראשון לפרק האחרון של 24 ולא הרגשתי שפספסתי דבר, ובדיוק באותו אופן רציתי לעבור מינואר 2007 למרץ 2009, לשחרורי מצה"ל, להיות עם עור תוף תקין ושלם ובעיקר – להיות בבריכה, או בים, או בימת הכינרת, כל מקום שמתרחש בו טריאתלון ורצוי למרחק חצי איש ברזל.

אך בניגוד לסדרות טלוויזיה ישנות בהן אפשר פשוט לדלג על פרקים, בחיים האמיתיים, כלומר כשמשתתפת, זה לא ממש עובד. לא הייתה לי ברירה אלא לעבור את הפרקים כולם, יום אחרי יום, עם כל הסיבוכים הטלנובליים שבאמצע ובלי הבטחה שבסוף הנסיך יציל את הנסיכה: רופאים שלא מוכנים לנתח, החלמה ארוכה מניתוח שלישי, געגועים עזים לאימונים, קטנות אמונה וויתורים, תחושות כישלון, רגעי הנאה באימונים נפלאים, מרתון ראשון, קנאה באלה שיכולים לשחות ומייד חזרה לפרופורציות והבנה שזה לא סוף העולם, התמודדות עם רופאים צבאיים ומערכת בירוקרטית, צפצופים באוזניים, סחרחורות… בהחלט טלנובלה מלאה בסצינות מלאות רגשות, בעוד שמי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת את סקראבס הרבה יותר מאשר את The O.C. .

את המרתון הראשון עשיתי כי הייתי חייבת מטרה שתדרבן אותי להחלים מהניתוח. לא התאמנתי אליו בתשוקה ולא נסעתי לברלין ברצון. מרתון רצים באהבה או שלא רצים בכלל אבל מסתבר ש"גם כשכועסים אוהבים" ולמרות שהריצה ואני חווינו משבר ביחסינו עקשנות הסביבה הובילה אותי לרוץ אותו (בהצלחה) ומברלין חזרנו אוהבות מאי-פעם.
רגע השחרור הגיע ומרחוק כבר נשמעת מוזיקת הסיום ועוד רגע מגיעים הקרדיטים, אלא שהמציאות זימנה לי משוכה אחת אחרונה לפני שתשחרר אותי לחיים נטולי דאגות: ביקורת אצל המנתחת חושפת עור תוף תקין אך רגיש וההמלצה החד-משמעית היא לא לחזור לשחות. לא עכשיו ולא אי-פעם. נתתי לעצמי יומיים של אבל וסימנתי "וי" על כל שלביו על פי קובלר-רוס, למעט שלב הכעס שהחלפתי בעצב עמוק. עצב על חלום האיירונמן שנלקח ממני, על מירוצי השטח שלא אוכל לעשות, על הקייקים בהם לעולם לא אלמד לחתור, ועצב על כך שאין לי על מי לכעוס. "טעות של הטבע" עניתי בכל הרצינות לרופא שהתעצבן על עור התוף ואיבד את עשתונותיו "את מוכנה להסביר לי למה לעזאזל עור התוף שלך לא מסכים להתאחות?!"

כעבור יומיים ולאחר התייעצות החלטתי על מרתון שני בברלין, הזדמנות להנות מתקופת הכנה שמחה ומלאת משמעות. התאמנתי בשמחה וברצון, חשבתי שאני מקבלת את המציאות, אבל היום אני יודעת שהעצב על אבדן חלום האיירונמן היה נוכח לכל אורך הדרך. ערפל שריחף בלמעלה של התמונה, הצביטה בלב בכל פעם שקראתי על תחרות איש ברזל או על מירוץ הרפתקאות מיוחד, דמעות שחנקו את גרוני כשבאתי לעודד בטריאתלון תל אביב, וחיפוש אינסופי אחרי משהו שימלא את המקום שהטריאתלון מילא בלבי.

כנראה שהרוחות הרעות התייאשו ממני, אולי הרשע בסיפורינו נרדם, ואולי התסריטאים החליטו שגיבורת הסיפור עמדה במספיק אתגרים בעשרים ושתיים שנותיה, כי בביקורת נוספת לפני המרתון השני קיבלתי אישור זהיר לחזור לשחות. בזהירות רבה ושמחה שאי אפשר לבטא במילים חיכיתי לימים חמים יותר וחזרתי לבריכה.
קיים סיכון לאוזן, סיכון שאני מוכנה לקחת, קיימים גם פחדים, פחדים שאני לא מרשה לעצמי להיכנע להם. אני אתמודד עם מה שהמציאות תזמן לי בזכות האמונה שלסיפור הזה יש סוף טוב. בלי לחשוב יותר מדי, בלי לחשוש יותר מדי, ברגע האמת נכנסתי למים ושחיתי.
עם תנועות החתירה חזר לזרום בעורקי הדם הישן ומלא התשוקה לאימונים, לתחרות, למתיחת הגבולות ולגילוי המחוזות החדשים. העננים שריחפו בלמעלה של התמונה התפזרו גם הם, הקולות העצובים נדמו, ומוזיקת הסיום הלכה והתגברה בכל פעם שהגעתי שוב לקצה הבריכה.

ועם מוזיקת הסיום, "מה שאת אוהבת" של גלי עטרי שהיה שיר התחרות שלי מהריצה בעין גדי, דרך חצי איש הברזל, ועל קו הזינוק בברלין, מגיעים גם הקרדיטים:
קבוצת אנדיור אשר בלי תלות בכושרי תמיד בית אליו אני חוזרת ובו אני מתקבלת באהבה ובזרועות פתוחות;
גוון קנינג שאימן אותי דרך שלושה ניתוחים וטירונות אחת והזכיר לי בכל פעם מחדש את "הרוח הישנה" שהייתה לי בכינרת;

ליאור זך-מאור שהכין אותי לברלין וממנו למדתי שאי אפשר להתרכז רק בדרישות הגוף ולהתעלם מדרישותיה של הנפש;

טלי פינק שעברה אתי את הדרך (הנפלאה!) לברלין בבפעם השניה, וממשיכה לגלות ביחד אתי עוד דרכים רבות ומטרות בלתי-ידועות. את היכולת האמפתית הנדירה של טלי כולם מכירים, אבל מה שמלהיב אותי במיוחד הוא דווקא הקשיחות שלה. אני יודעת שאין דבר שאגיד שיפחיד אותה, אין טעות שאעשה שתגרום לה להפסיק לעמוד לצידי, אפילו ש"לצידי" זאת הגדרה הפכפכה שמשתנה, כמו המטרות שלי, כמעט מדי יום;

לרן שילון שהיה שם מהרגע הראשון, מגיעה לו תודה לא רק על אמונתו הבלתי מסוייגת ועל כך שלא הרים ידיים גם כשהמציאות הייתה קשה, אלא בעיקר על שהצליח לעזור לי לשמור על פרופורציות, להראות לי בכל פעם מחדש את חצי הכוס המלאה, להנחות אותי למצוא את השמחה והיופי בדברים שאני יכולה לעשות במקום להתעצב על אלה שאני לא, ולימד אותי שלא משנה כמה פעמים אני נכשלת – לעולם לא לפחד לנסות.
THE END

כן, באמת.
אין יותר סצינות מרצפת חדר העריכה, לא עונה נוספת, לא סרט המשך, לא ספין-אוף ולא אפילוג. עכשיו, כשסרט הדרמה באורך מלא נגמר, אני יכולה לחזור לעשות את מה שאני אוהבת.
הרי מה אלה שלוש שנים לעומת נצח של טריאתלון?
רוני ארבל.