ארז בר: אנדיור בר

5.4.2008
רן שלום,

טוב, מחר בבוקר אני יוצא למרוץ. מוזר שאני מתרגש, מכיוון שזו הפעם שלישית שאני מתחרה במרוץ חצי מרתון, אבל הפעם אני בא עם צפיות אחרות והכנה שונה לחלוטין.
בארבעה וחצי החודשים האחרונים אני חי את חיי הרגילים, שהם עמוסים, קצביים, לא מסודרים ומאוד לא בריאים מהבחינה הקולינרית, אך מתלווה לכך נופך נוסף, אימוני ריצה מסודרים וחשוב מכל – חשיבה בלתי פוסקת על הריצה.

בעקרון, התחרות תמיד ברקע, אבל רוב האימונים יצאו מנקודת מבט של אימון לשיפור איכות החיים, וכפועל יוצא מחשבה על תזונה, שעות שינה, סדרי עדיפות ועוד ועוד.
חשוב לי שתדע, שללא קשר לתוצאת הריצה מחר, וחסר לך שזה לא תהיה תוצאה טובה, בחודשים האחרונים הוכחתי לעצמי שאני יכול לחיות ולעבוד סביב השעון, להיות עם משפחתי ולשנות את הרגלי הספורט שלי.
הנתונים הינם חיוביים, יש ירידה במשקל, יש שינוי באחוזי שומן והחשוב מכל – התחושה האישית טובה.

תמיד אהבתי לרוץ.

לא תמיד, אבל מגיל 17 אהבתי את הריצות, לרוב את הריצות הארוכות ובמיוחד את אלו הכוללות כמה עליות בדרך. כל מה שחשבתי שנחשב לארוך, מתברר כריצה קצרה מאוד, ענין של פרספקטיבה, אני מניח, ולצערי – הדבר ממשיך גם היום.
ופתאום ריצת חצי מרתון נעשתה ריצה קצרה שאולי תהווה הכנה לריצה אחרת, שאולי גם היא תיחשב בעתיד כריצת הכנה?

התקופה האחרונה היתה לי המהנה ביותר. נהנתי לצאת לפנות בוקר לריצות, נהנתי מההרגשה בלילה שלאחר יום ללא אימון שבו מחכים לרגע הקימה על מנת לצאת לריצה מוקדם בבוקר, עוד לפני שטסים ויוצאים לעבודה, נהנתי להתאמץ ואני חייב להודות שאפילו נהנתי להישבר באימונים הקשים מאוד.

6.4.08
ההרגשה והידיעה היא שאני בידיים טובות ומקצועיות. הדיוק, ההכוונה המתמידה, הידע הנרחב, ההכנות לפני התחרות, במהלכה ואחריה. הדבר היה ידוע מראש (ראה ערך ורד וגדי מזור), אבל יש הבדל מהותי בין תיאוריה ובין מעשה, בין סיפור ששמעת להרגשה אצלך ברגליים ובראש במהלך האימונים והתחרות.
התוצאה לא חשובה. היא חשובה, אבל שולית. החשוב הוא שלמרות אורח חיים מופרע למדי לא נפצעתי, ששיניתי את אורח חיי, נעלמו כאבי הראש מהם סבלתי בשנתיים האחרונות, והעייפות הכרונית הלכה גם היא לעולמה.
אימוני העליות, השם יקום דמם, ואימוני החודש האחרון, הכניסו אותי לקצב ריצה אוטומטי שסייע מאוד בתחרות.

הריצות נעשו קלות מתמיד והריצה בתחרות היתה בקצב שהוכתב מראש, ללא כל קושי, בדופק יציב וקבוע מראש, ללא עליות וירידות בקצב ובקושי, ללא משברים פיזיים או פסיכולוגים.
יכולתי להמשיך ולרוץ עוד ובמהלך כל הריצה ידעתי מה מצפה לי.

בשנה שעברה רצתי את אותו מסלול ב- 19 דקות יותר, והיה לי הרבה יותר קשה במהלך הריצה ולאחריה. אני זוכר את המחשבות שהיו לי מייד בסיום הריצה "אין סיכוי שאעשה זאת שוב. פעם אחרונה, וכמובן – היו שלום ותודה על הדגים".
בשבועיים שלאחר מכן, הכרחתי את עצמי לצאת לריצה וסבלתי מכל רגע, בעיקר מהכאב.
בריצה הנוכחית, שהיתה מהירה יותר וקלה הרבה יותר, לאחר 10 ק'מ התחלתי לחשב כיצד אוכל לשלב את האימונים למרתון עם העבודה והחיים. בסיום הריצה, הדבר הראשון שחשבתי עליו, אחרי שעשיתי חישוב מהיר היכן רוני נמצאת ומתי אוודא שהיא נושמת בכוחות עצמה, היה כיצד ממשיכים ומתי מתחילים את סט האימונים לקראת המרתון.

אני סופר את הדקות עד הריצה של מחר בבוקר, הגוף צריך את הריצה, את התנועות וחשוב מכל – את הזמן והשלווה לחשוב בצורה צלולה ונקייה על המשפחה, על החיים ועל מוצרי האלקטרוניקה למכירה במזרח הרחוק.
ובכן, תענוג בלתי פוסק שמקיף את כל רבדי החיים.

בדבר אחד לא הצלחתי.

בתי שתחיה, המכונה "הברווז", לא מבינה מדוע צריך להתחרות אם אני לא מתכוון להגיע ראשון. אמש היה דיון פורה והיו לה טיעונים חזקים מאוד. הדיון הסתיים בזה שאמרתי לה – "ככה זה אצלי, אני פגום, אין אפשרות החלפה בלי קבלה מקורית".
היא הטיחה בפני את כל העובדות הנכונות, בשביל ספורט ובריאות לא צריך להתחרות, אם אין סיכוי שתנצח מדוע לרוץ, בשביל לנצח את עצמך אתה יכול לרוץ לבד ועוד ועוד.

אבל התחושות אומרות אחרת. אני מקווה שבעתיד היא תבין. בכל מקרה, היא רצה בשנה שעברה את הבמביני, ריצת הילדים שלפני התחרות, ובספט' היא תרוץ את הבמביני-מרתון ברלין והיד עוד נטויה.

בחודש הקרוב נרוץ בלי תוכנית ונהנה מהריצה בלי מטרה עד תחילת מאי, או אז נחזור לעבודה מסודרת לקראת מרתון ברלין 2008

ארז בר, אנדיור ברלין

נ.ב.
גדי וורד פ.מ. – אתם בכלל אשמים בכל ההתמכרות הזאת (גדי – 3:36 היתה בכלל תוכנית שלך לעצבן אותי). למרות זאת – תודה על ההיכרות עם העולם הזה ועל ההיכרות עם רן.