אני אירונמן

חייב להגביר את הקצב, מוכרח. הגוף כואב, עייף והכי מפריע זה הכאב בבית החזה. טחן אותנו רן באימוני סיבולת וכוח אבל לזה לא התכוננתי. אחד עשר שעות של התנשפות בלתי פוסקת מראים את אותותיהם. הגרון ניחר ושריריי בית החזה זועקים בכאב. כל נשימה היא בבחינת מאמץ כביר המלווה במדקרות כאב. חייב לנשום, חייב להכניס חמצן. בלי חמצן הרגליים לא זזות, בלי חמצן בחיים לא אגיע בזמן. תחנת שתייה לפני, חוטף כוס מים ומפעיל את הפרוטוקול. זוג אדוויל ירוקים שקופים, משככי כאבים שאמורים לעשות נפלאות. בולע וממשיך בריצה. עשר דקות ושום דבר לא קורה, כל צעד הוא אתגר. כפות הרגלים גם הן כואבות, נרטבו מספוגי הצינון ועכשיו הן כמו עיסת בצק. עובד על סף גבול היכולת, רץ וחושב כל רגע רק על הצעד הבא כשלפתע חש בהקלה מסוימת, הנשימה הופכת אפשרית יותר, סוף סוף, אוויר . מעלה הילוך, אפשר לנשום. מסתכל על הקצב, מחשב מרחק ומזהה עוד כשבעה קילומטרים, מבין שחייב לרדת את החמש ארבעים וחמש. שם הכל בצד. הכאבים, החישובים הקהל. כלום לא חשוב. פוקוס מוחלט על הקצב על הצעדים. לא מאט לשנייה ולא מאט לשתייה. לא רואה ממטר. אין הקלות ואין וויתורים לוחש בקשה אל הגוף רק תחזיק בשבילי מעמד, עוד קצת. שני צעדים נשימה ושניים נשיפה. מכונה, מכניס את הגוף לקצב אחיד, מהיר. אני רואה את הקילומטרים עוברים וכבר מגיע אל סיבוב הפרסה בצדו הצפוני של האגם. אנשים הולכים לידי, אנשים עוצרים, מקיאים מוותרים והקהל מריע. מריע לרצים, לאדומים לאלו שהחליטו כמוני שאת המרתון הם לא הולכים שהם מסיימים את כולו בריצה. אנשים שאינני מכיר קוראים בשמי מעודדים ואני בישורת האחרונה, מאתיים מטר לסיום.

אחד עשר שעות וחמישים דקות. קודם לכן אני מוצא עצמי עומד בתוך ים של אנשים. כובעי ים צהובים ופרצופים מתוחים. אני נזכר שבכל ימי ההכנה הדבר שהשפיע עליי יותר מכל הייתה ההבנה שכולנו כאן, כל אלפיים וחמש מאות המתחרים שותפים לאותה סערת רגשות, חששות ולבטים. באותו הרגע הבנתי שכל וויקינג בלונדיני עם כדורי תאומים ברגלים, וכל יפיוף לטיני עם אופני קרבון סופר אווירודינמים והילוכים חשמליים, נמצא ממש איתי על קו ההתחלה המנטלי והפיזי והניצחון האמתי הוא זה האישי. הכרוז מתריע על זינוק בעוד חמש דקות ואני בתוך השקט הפנימי שלי, זה שירד עליי ערב קודם, שליווה אותי בליל הנדודים האחרון. אין ספקות, אין שאלות. הבנתי יום קודם שההתעסקות במה יהיה ואיך יהיה היא בכלל לא רלוונטית. מדוע, מפני שעשיתי את כל ההכנות הנדרשות, מפני שאני הכי מוכן שהייתי אי פעם לתחרות מסוג זה, מפני שהדבר החשוב ביותר שאני צריך לברר עם עצמי לפני התחרות, לפני כל משימה בעצם, הוא מה באמת אני רוצה.  ידעתי באותו הרגע שאני רוצה לסיים, אבל באותה המידה שאני גם רוצה להנות מהתחרות. שהאירונמן שלי משמעו לפעול בתוך הבלתי ידוע מתוך מקום של אמונה בעצמי וביכולת שלי להתמודד בהצלחה עם כל דבר שיקרה במהלך התחרות  ויהי מה. להתמודד ולהנות.

צופר חלוש במקצת מזניק אותנו אל המים. לא נורא, אני מציין לעצמי ושוחה עם הראש מחוץ למים עד יעבור זעם. שחייה זה לא המקצה החזק שלי את זה יודע גם רן למרות שמסרב, יאמר לזכותו, להודות בכך ומתעקש לסמן לי יעדיי שיא. אני תופס אזימוט ושוחה לעבר המצוף הראשון. קצב אחיד, תנועות קצובות, לכך דואג הטמפוטריינר שמצפצף מעל לאזני. עוד מצוף ועוד אחד סה"כ שש נקודות סימנתי לעצמי וכבר אני יוצא מהמים ומטפס על האי. פגישה ראשונה עם קבוצת המעודדים האישית שלי. אשתי ובני הבכור שטרחו וגם הכינו שלטים. איזו שמחה, איזה אושר לראות אותם שם. אני מסמן באגודל למעלה וצולל להקפה שנייה. שוחה ושוחה בנחישות, אני כאן. אין מחשבות על רכיבה ולא על ריצה. עוד תנועה ועוד אחת, זה רק ענין של זמן וזה נגמר. עובר מתחת לגשר בפעם האחרונה, יד למתנדב ואני משוגר הישר לאוהל ההחלפה.

על האופניים ואני במגרש הביתי. שם לב מיד בהתחלה שהרגלים עבדו קצת יותר מהצפוי בשחייה ופותר מחשבה זו באחת. השחייה כבר לא רלוונטית. מה שהיה היה, כבר לא ניתן לעשות דבר בעניין. מרים את הראש קדימה ומקבל החלטה במקום לחרוג מהרגלי באמונים ולהשאיר את שעון הדופק על היד. התחרות ארוכה מאה ושמונים קילומטר והמדד היחיד הרלוונטי הוא מידת העצימות. אני מחליט כאמור להסתמך על התחושה ולעזוב את מד הדופק והסל"ד בצד, להשתמש בשעון רק לתזכורת עבור שתייה ואכילה. האסטרטגיה ברורה, חזק במישורים בכדי לפצות על העליות. הדובדבן הוא להצליח לרכוב בפחות משש שעות. איזה כיף לרכוב, איזה חופש, איזה תענוג. הנופים, האוויר, האנשים, הרוכבים שבדרך. אני נכנס לזון שלי ומתחיל בסדרת עקיפות סדרתית שמסתיימת ממש על קו הסיום. מאות רוכבים עוברים על פני, המפדלים במישורים והנמעכים בעליות. אני נותן בראש והגוף לא מאכזב אין כאבים ואין הפתעות. משטר הדוק של ג'לים ושתייה והאנרגיות ממשיכות להגיע. עליית הלב השבור לפניי, עובר לעמידה וחולף על פני מספר פרצופים סמוקים. שלושים וארבע מעלות בחוץ ואני מחייך כשחושב על מחנה האימון בעין יהב. עוד רגע ואני בשיא, שומע צעקות ומזהה את משפחתי בצד מעודדת וכבר גולש למטה אל תחילת הסיבוב השני. איזה כייף. הזמן מעולה, פחות משש שעות אני מציין לעצמי בסיפוק וגולש לעבר שטח ההערכות. החלפה מהירה, כובע על הראש, כן אני עם כובע הייתם מאמינים? וקדימה לדרך. כולה ארבעה סיבובים של עשר וחצי קילומטר. הכל טוב.

הבונוס בריצה כך קבעתי לעצמי יהיה לרדת את הארבע שעות אבל החלטה אחת קיבלתי. במרתון הזה אני לא הולך. איך שהוא ללכת במרתון נתפס אצלי כוויתור. דפוק בשכל, מה לעשות. אבל אני יודע למה אני מסוגל יודע שזה אפשרי. הסיבוב הראשון חולף ביעף, אוסף את צמיד התכלת עסוק בהכרת המסלול וסימון נקודות השתייה. אני תופש פתאום שהמעבר לריצה אחרי האופניים שכל כך חששתי ממנו עבר כלא היה, בבחינת אירוע חסר משמעות לחלוטין. עוד שני צמידים ואני בתוך הסיבוב השלישי. עשרים ושלשה קילומטר מאחורי והריצה הופכת למאתגרת יותר ויותר.הגוף מתחיל לכאוב החום עושה את שלו וכבר יותר קשה לעקוב אחרי פרוטוקול האוכל והשתייה. עובר לפירות וקולה, נזכר שכבר שלש שנים שאני לא נוגע במה שהחשבתי פעם כהמצאה החשובה ביותר של המאה העשרים ואיך שסדרת האימונים בחודשים האחרונים שמה ללעג את כל הרגלי התזונה הישנים שלי מתוך צורך להשלים אלפי קלוריות כל שבוע. כל צעד בתורו ומה שהכי חשוב זה לשמור על הקצב לבצע בצורה מיטבית. בשום פנים ואופן לא יותר משש דקות לקילומטר. מזג האוויר משתנה לטובה, רוח מתחילה לנשב וגשמים צפויים בערב. לא רוצה גשם אני אומר לעצמי, הרטיבות בנעליים לא עושה לי טוב. רואה את אשתי ובני בצד הדרך ומחליט להיפטר מהכובע הטורדני. איך שהוא מתוך הכאב וחוסר הנוחות אני עדיין מצליח לחייך. אני עושה את זה אני רץ מרתון.

מאתיים עשרים ושש קילומטרים של תחרות איש ברזל, איירונמן, מאחורי. שרוול הסיום כבר נראה מעבר לפינה והפעם אני ראוי לעבור בו ועל כך מעידים ארבעת הצמידים הצבעונים שעל ידי. בני קופץ פתאום ומתחיל לרוץ לידי, איזו הפתעה נפלאה. זו התמונה עליה חשבתי בדרך, עליו ועל אשתי המחכים לי מעברו השני של שער הסיום. מחכים לי בתחילתה של דרך חדשה. עבורי, עבור כולנו. ועכשיו בני כאן לידי. הוא שגם בזכותו בחרתי להשתתף בתחרות הזו וזאת ללא ידיעתו. מתוך רצון עז ועמוק להראות לו שהכל אפשרי, שאם רק ירצה יוכל לקטוף גם את הכוכבים. מתוך צורך בוער להראות לו שגם הוא יכול. שיוכל להתעלות, אם רק יבחר, על כל מה שעשה ויעשה אביו. להעניק לו את המדליה בסיום לאות ולעדות שאני רואה בו ראוי לכל – אם רק ירצה. שלובי ידיים אנחנו חוצים את קו הסיום והשמחה היא עצומה. הכרוז מכריז את שמי ומציין אחת עשרה שעות, חמישים ואחת דקות ועשרים ושתיים שניות. מחבק את אשתי ובני חזק וקרוב ולוחש לה באוזנה, עשינו זאת. אני אירונמן.

ענר ארוסי