אלי הרשקוביץ: מרתון ראשון

אתחיל מהסוף – במרתון תל אביב, המרתון הראשון שלי חוויתי את אחת החוויות המדהימות בחיי. מי שלא התנסה בריצת מרתון לא יבין זאת.

חוויה זו מהווה ניגוד גמור לכל מה שהכרתי ציפיתי וחשבתי על עצמי ויכולותיי עד אז. משחר ילדותי לא אהבתי לרוץ. רצתי כשלא הייתה לי ברירה (בצבא) אבל אף פעם לא ידעתי לרוץ. כשהתחלתי לרוץ בעקבות המלצתו החמה של מאמני הנפלא רן (על מנת לשפר את יכולת הטיפוס ברכיבה…) כמעט התעלפתי אחרי 100 מטר, עם דופק בשמיים. ריצה של מספר ק"מ נראתה לי אתגר מטורף, מרתון – הזוי לחלוטין, לאנשים מפלנטה אחרת. אבל רן האמין, דחף אותי, תמך בי לאורך כל הדרך והביא אותי למטרה.

דרך ארוכה עברתי. השתתפות בתחרויות ריצה של 10 ק"מ נראו לי הישג מדהים (את כולם סיימתי בזמן של בערך שעה). חצי מרתון תל אביב (2:07) – סוף הדרך.

ככל שהתקדמתי באימונים כך נהניתי יותר מהריצה ומהחברה…, אימוני אינטרוולים וריצות ימי שישי ביער בן שמן ובחוצות תל אביב בהן התגבשה חבורה של רצים שחלקם מתכוננים למרתון ראשון (נילי הזכירה אותה כ"חבורת הזבל") היו חוויה בפני עצמה. הריצה במעלה החרמון הוותה נדבך חשוב בהכנה המנטאלית – השגת עוד מטרה ש"לא ניתנת להשגה". שיחה עם רן תוך כדי ריצה לאחר שעתיים וחצי ריצה במחנה האימונים במשאבי-שדה – פלא בעיני.

שבועיים לפני המרתון ביקרתי את בתי, שירי, שלומדת בבוסטון. כמעט כל בוקר רצנו רום (בני) ואני בקור מקפיא, בטמפרטורה שירדה לעיתים מתחת לאפס. האתגר הגדול שם היה הוצאת הג'ל ופתיחתו באצבעות קפואות שמזמן איבדתי בהן כל תחושה (למרות הכפפות) …. באחת הריצות נתקלתי במדרכה ונפלתי (פעם ראשונה מאז התחלתי לרוץ בגילי המופלג) ולאחר בקרת נזקים (פצע בברך ובמרפק, מכה בחזה ובראש) החלטתי שאני ממשיך באימונים למרות הכאבים.

ככל שהתקרב מועד הריצה כך גברה התרגשותי, אבל גבר גם החשש מהלא נודע – הריצה הארוכה ביותר הרצופה שרצתי עד אז ארכה כשעתיים וחצי. לא ידעתי מה לצפות בהמשך, איך נראית ריצה באורך כמעט כפול ומתי אתקל ב"קיר" המפורסם.

והנה הגיע מועד המרתון. הקילומטרים הראשונים עברו ביעף. אני מרגיש כאילו אני מרחף, מדבר עם אנשים מסביב, נהנה מהריצה, מהאווירה, ממזג האוויר, מהיכולת לרוץ ברחובות תל אביב מבלי להתחשב במכוניות. עברו כבר 10 ק"מ ואני מרגיש רענן לחלוטין, כאילו רק התחלתי לרוץ. ממלא בדייקנות את ההוראות של רן – שתייה בכל נקודה, ג'ל כל חצי שעה, ריצה בקצב לא מהיר מדי. ק"מ 21 מגיע ואני בתוצאה דומה לחצי מרתון שרצתי מספר חודשים קודם, אבל איזה הבדל – אני מתקשה להאמין שבחצי אני עדיין מרגיש כל כך טוב.

תמונה באדיבות טלי שיאצו

בק"מ ה-31 כשאני מתחיל להרגיש כבדות ברגליים מצטרף אלי רום, שסיים לפני כן את הריצה במקצה ה-10 ק"מ ומיד אח"כ אני פוגש את מאיה שמצטרפת אלי גם – עיתוי מדהים. וכך אני ממשיך כשמימיני רום, משמאלי מאיה ואנשים מעודדים בצדדים. במאות המטרים האחרונים אני מתמלא במרץ, פותח צעדים – והנה עברתי את קו הסיום (4:22) תוך עידוד של אשתי היקרה ושל החברות הנהדרות בקבוצה.

תחושה מדהימה – קשה לתאר! בימים הבאים אני לא מצליח להפסיק לחייך ולספר על החוויה המופלאה לכל מי שרק מוכן לשמוע, וממתין בקוצר רוח לאתגר הבא.

תודה

למאמנים (גווין, זהר, מני, ניר וטלי) שתרמו להצלחה באימוני האינטרוולים, ובריצות ימי שישי בבן שמן, תל אביב, כולל הריצה המפורסמת דרך שוק הכרמל.

תמונה באדיבות מיכל פלג, מקומות

לחבריי הנהדרים בקבוצה שתמכו ועודדו לאורך כל הדרך באימונים ובמהלך המרתון,

למיכל, אשתי היקרה ש"סבלה" אותי ואת עיסוקי בחדשים האחרונים, כולל בנסיעה לבוסטון שבה נעלמתי עם רום לריצות של שעתיים וחצי עם הכנה לפני והתאוששות אחרי… וכמובן הביאה מרק עוף לקו הסיום (לפי הוראות רן…)

לרום שליווה אותי בריצות רבות, (ומקרים רבים זחל בקצב הריצה שלי) – כיף גדול לרוץ אתך.

תמונה באדיבות טלי שיאצו

ולרן שילון שהאמין בי והכין אותי בצורה טובה כל כך לחוויה המופלאה.

אלי הרשקוביץ – רץ מרתון