איש הברזל הפרטי שלי – חציית קו הסיום

בדיוק לפני 15 חודשים, ב21 למרץ 2009, עמדתי על קו הזינוק והתחלתי את המסע שלי לטיפול והחלמה מהסרטן בבלוטת התריס שהתפתח בגופי בלי שאף אחד ידע. עבורי זו היתה תחרות איש הברזל הפרטית שלי. ההתחלה שלי היתה בלעשות את מה שאני הכי אוהבת – לשחות. שחיתי משחה נדב פרטי משלי בקיבוץ ניר דוד – 6 ק"מ עם פולי מכיוון שנאסר עלי להשתמש ברגלי. זו היתה שחיה רפויה, רגועה ומשוחררת. לקחתי איתי בראשי בני משפחה וחברים לשחות עמי. למחרת עברתי את הניתוח הראשון שלי.
בחודשים שחלפו מאז, עברתי שני ניתוחים ושני טיפולים ביוד רדיואקטיבי. אחד ממיתרי הקול שלי משותק לצמיתות ויש לי פרוטתזה של מפרק הירך שלא מאפשרת לי לרוץ ואורך חייה מוגבל. בחודשים אלו השקעתי מאמצים כדי ללמוד לקבל ולאהוב את עצמי כמי שאני. כעת כשאני מוקפת משפחה וחברים.

בראיה לאחור ובתחושת הנצחון שאני חשה היום, אני מבינה שאתמול חציתי את קו הסיום שלי, הפעם במשחה חציית הכנרת של TI- 21 ק"מ. שוב, זה היה אפשרי בזכות היותי חלק מקבוצה מופלאה של אנשים שנעשו חברי בשל המאמץ המשותף – אלו ששחו יחד עמי ואלו שעבדו בשקט וביעילות בהמון אהבה והתחשבות כדי לתמוך בשוחים.
הדבר המדהים ביותר הוא שהתכוונתי לשחות "רק " 10 ק"מ. המאמן שלי, רן שילון מאנדיור, והפיזיותרפיסט, יובל דויד אמרו שעלי להגביל את אורך המשחה שלי – הן בשל חוסר נסיון בשחיית מרחקים ארוכים והן כדי למנוע נזק נוסף לגוף המחלים מסרטן ולכתף הפצועה שלי. אני תמיד מקשיבה למאמן ולפיזיותרפיסט שלי. טוב, כנראה שכמעט תמיד…
שחיתי עם הקבוצה האיטית יותר. התחלנו ב1 בלילה ואני רציתי לשחות עד הזריחה. בדרך כלל בימי שני בבוקר אפשר למצוא אותי בבית הכנסת עם מניין שיוויוני מיוחד שנוסד כשאמרתי קדיש על תמר. ביום שני הזה, כשראיתי את קרני השמש הראשונות מנצנצות מעבר להרים, גם אמרתי את ברכות השחר המוכרות: להבחין בין יום ובין לילה, מתיר אסורים, זוקף כפופים, שעשני בצלמו, שעשני כרצונו והנותן ליעף כוח!

כשאמרו לי שכבר שחיתי 10.5 ק"מ, אמרתי שאנסה עוד שעה. אחר כך, המשכתי משעה לשעה (כמו גם מרים שגם היא תכננה לשחות רק 10 ק"מ). שחיתי עם מור. הנחישות וההתמדה שלה כששחתה למרות הכאב היו לי השראה. השחיה היתה לי קלה יחסית. בקושי התאמנתי ל10 ק"מ. למרות שפינטזתי על 21 ק"מ, מעולם לא חשבתי שזו פנטזיה שיכולה להתגשם. מדי פעם, תוך שטף השחיה והזרמים ובעצירות לאוכל ולשתיה, הרשתי לעצמי לחשוב שאני עשויה לשחות את כל המרחק. עיני דמעו בכל פעם כזו, לא טוב לחלום יותר מדי. הכתף השניה שלי כאבה קצת. מתחילת השחיה הרגשתי שרגל אחת עלולה להתפס בכל רגע ולכן שחיתי עם הידיים וחזרתי בראשי על המנטרה של גדי כץ וליאור זך-מאור – שחו רפוי. הקצב היה איטי. יכולתי לצוף על הגב והראש (?) ושחיתי קצת על הצד(?). הבטתי במור והרגשתי ששתינו מאוחדות. קיבלתי ממנה כוח. הרגשתי חלק מהקבוצה. קראתי את מספר "הברזל" שנתנו לי – 3 – המתאים לשלושת הילדים במשפחתי (אורן, עודד ותמר).

כשעברנו 18 ק"מ, הבנתי שנותרו רק עוד שעה וחצי לשחות. יכולתי לעשות את זה. חנקתי עוד דמעות והמשכתי לזרום, לשחות, לחלוק חיבוקים ונשיקות עם ליסה טרודלר שהיתה מתנדבת מדהימה וגם שחתה את הקילומטרים האחרונים איתנו. חלקתי חיבוקים עם חן ברק ובנו יהל שהצטרפו אלינו לשלושת השעות האחרונות.
כולנו סיימנו. שחינו את התנועות האחרונות כקבוצה מגובשת והלכנו יחד על החוף מכוסה הצדפים וחלוקי הנחל. אז באו הדמעות. לא ידעתי למה דווקא אז. רק עכשיו אני מבינה שאלו היו דמעות קו הסיום של איש הברזל. דמעות שאגרתי במשך 15 חודשים. דמעות של שמחה, של נתינה וקבלה, של הגשמת חלום, פנטזיה, של להיות מסוגלת להיות גאה כל כך בעצמי.
הקבוצה שלנו היתה במים במשך 10 שעות ו40 דקות. הקבוצה המהירה יותר עשתה את זה ב9 שעות. מתוך 31 שחיינים שהתחילו את המשחה, סיימו את המרחק במלואו עשרים ותשעה. מספר מדהים! בזמן המשחה אכלתי (צרכתי) 11 ג'לי אנרגיה (וניל רגיל עם קפאין של GU) ושתיתי 4 ליטרים של משקה איזוטוני. לא פלא שהרגשתי את כל הראש שלי מזמזם עד שהלכתי לישון ביום שני בלילה! לקחתי אדויל אחד לפני שהתחלנו, אחד באמצע הדרך ו2 טבליות מלח שליאור הכין, בערך בקילומטרים ה10 וה14. הוספתי מגנזיום למשקה האיזוטוני שלי. ולמדתי לעשות פיפי במים….

תודה רבה לגדי כץ שארגן את המשחה ההיסטורי הזה של מעל 30 איש ותודה לכל מי שעזר בכל פרט ופרט.
תודה ואהבה גדולה לדני, השותף שלי מזה 40 שנה שתמיד נמצא לצידי.

סוזי דבוסקין
כמעט בת 64
מסיימת גאה של ה"בלאק ג'ק"

והשיר שהתנגן לי בראש במטרים האחרונים:
Will you still love me, will you still swim with me, when I’m 64?!

נשאלתי על הרקע שלי בשחיה ואיך התאמנתי למשחה של 21 ק"מ. הנה תשובתי:
נולדתי וגדלתי בארצות הברית. למדתי לשחות בגיל 7. אבי חלה בפוליו בילדותו והטיפול היחידי באותה תקופה, שנת 1915, היה שחיה באוקינוס. הוא וכל משפחתו הפכו לשחיינים ששחו לתוך העשור העשירי לחייהם. אני חושבת שנולדתי עם "גנים של שחיינית". התחרתי בשחיה צורנית ברמה לאומית בארצות הברית בשנות העשרה המאוחרות שלי. כשבנו בריכה מקורה במקום עבודתי, איל"ן ספיבק, ב1982, התחלתי לשחות שלוש פעמים בשבוע, 1.5 ק"מ בכל פעם. בשנים האחרונות שחיתי על פי תכנית הטריאתלון שלי,2-3 פעמים בשבוע, כולל שחיה במים פתוחים באימונים באורכים של 1200-2500מטרים. השחיה הארוכה ביותר שלי היתה 6 ק"מ ב21 למרץ 2009. בשלושת השבועות האחרונים אחרי העבודה במשרה מלאה על ארגון ו"סגירת" טריאתלון הנשים, שחיתי שלוש פעמים בשבוע, לרוב במים פתוחים, כשעה כל פעם. הוספתי 4 משחים אישיים: 3500 מטרים בבריכה, שעה עם מור בים ושני משחים במים פתוחים עם ורד, אחד של 2:10 והשני בן שלוש שעות (תודה ורד!). בשישי שעבר, שחיתי במשחה לזכר עזרא אטרקצי, 3200 מטרים ובבוקר משחה ה"בלאק ג'ק", שחיתי 40 דקות רגועות בים עם הקבוצה שלי.
כפי שאמרתי, אני אוהבת לשחות. זה מה שאני עושה הכי טוב בעולם הטריאתלון. השחייה מזכך ומטהרת אותי ומרגיעה אותי.
  

התמונות באדיבות עמי גינסברג.