איפה להתחיל את סיפור חצי איש הברזל שלי ??

שכבתי במחלקת צינתורים בתה"ש מחכה לצריבה עקב הפרעות בקצב הלב, בפעם השניה ובדיוק לפני שהכניסו אותי הודעתי לאישתי שתחיה ולאימי, שליוו איתי, שבמאי אני עושה טריאתלון ראשון. כמעט ועשו לי חיסול ממוקד לפני הצינתור. יש לציין, שאת כל הטריאתלונים בשנה שעברה, עשיתי לאחר שהתאמנתי לבד ואז, אשתי שתחיה, שהתאמנה כבר באנדיור, משכה אותי להתאמן עם מאמן. התחלתי להתאמן עם מני שהביא אותי למקומות שלא חשבתי שאני אגיע אליהם. לאחר דין ודברים עם חברי ודיון עם מני, הבנתי מה המשמעות של חצי איש, קיבלתי אישור מ"שתחיה" והתחילה תקופת אימונים שבשיאה הגיעה ל 15 שעות שבועיות (פחות או יותר עבדתי אצל מני – רק ללא עניין השכר והתנאים הסוציאליים).

מני – שבר לי את הפחדים אחד לאחד: קודם כל עשיתי אולימפי בקיסריה ואז הבנתי שאני יכול לשחות את המרחק, אח"כ טיפסתי את נטפים, יום אחרי טריאתלון אילת ונשבר הפחד מהטיפוס ולסיום רכבנו שעה וחצי בגלבוע ואז רצתי חצי מרתון.

הגענו לאילת ביום חמישי ומפלס ההתרגשות עולה, תידרוך ואז תידרוך של אנדיור, ארוחת ערב ולישון. התעוררתי בארבע התלבשתי ו…יאללה לזינוק. מרוב התרגשות לא נפרדתי מ"שתחיה" שלא הבינה לאן נעלמתי ולא קיבלתי ממנה את ברכת הדרך. הזינוק היה אלים יותר מתחרויות טריאתלון רגילות. חטפתי בעיטות ונכנסו לי מים למשקפת, הייתי על סף היפר-וונטילציה והרגשתי שהולך לי נורא. כשהגעתי למצוף הסיבוב, ראיתי שעברו עשרים דקות והתעודדתי, מכיוון שהתכנית שלי היתה לצאת מהמים אחרי 40 דקות. אמרתי לעצמי: "תירגע ומעכשיו טכניקה". ואכן התחלתי לשחות יותר רגוע ואפילו עקפתי אנשים במים, בפעם הראשונה. יצאתי מהמים מאושש, רצתי לשטח ההחלפה, התלבשתי טוב, ג'ל וקדימה. הרכיבה היתה מדהימה, שלווה ופסטורלית. הקפדתי כל 5 דקות שלוק מים וכל 20 דקות ג'ל. הגעתי לנטפים המתנדבים מתנפלים עליי ואני מתדלק ומרגיש כמו במרוץ מכוניות ויאללה לעבודה. סיבוב תידלוק בסיירים ולחלק הקשה של הרכיבה. כל הדרך אני מקפיד לשתות ולאכול וכל הזמן יש תחושה שרוכבים בעלייה.

החלפה בנטפים, שוב המתנדבים מתנפלים עלי, לוקחים את האופניים ומביאים את השקית. אני מחליף מתקשר ל"שתחיה" מתחיל לרוץ בירידה ו… מתחילים כאבי בטן חזקים שברור לי שהג'לים אשמים. החלטתי לשנות טקטיקה – כל תחנת שתיה לעצור ולשתות מים ואכן זה עזר. בכיכר שחמון, מישהו עקף אותי והחלטתי שאני יושב לו על הזנב ולא מעניין אותי כלום.

בכביש שדה התעופה הלכתי דקה וכשראיתי שהוא ממשיך לרוץ חזרתי לריצה. ב"אבוקדו" עקפתי אותו, בטיילת ראיתי את נילי והילה שעודדו ומשם התחלתי לרוץ ממש מהר. בשער חיכתה לי "שתחיה", עצרתי את השעון ולשמחתי עמדתי בזמן שהקצבתי לעצמי לרדת משבע שעות.

זהו – תם ולא נישלם.

גיל כ"ץ