בבוקר יום ראשון הרבצנו איזה אימון שחייה לעניין עם אריאל והרגשתי נהדר עם עצמי. השחייה מתקדמת בקצב מהיר מכפי שחשבתי, אמרתי לחברה במקלחת, ויש סיכוי לא רע לתת הופעה טובה באילת. רק ברכיבה.. אויי הרכיבה. מה יהיה עם הרכיבה.
"למה שלא תבוא איתנו ל"אוזון 11"", ליב אומר לי. "מקום מגניב!! אתה יכול לשפר שם את יכולת הרכיבה בצורה משמעותית."
"כמה זה עולה?" אני שואל.
"לא הרבה. משהו כמו 120 לחודש."
"לא נראה לי", אני עונה לו. מה אני צריך עכשיו להיסחב לגלילות עם האופניים. בשביל מה קניתי טריינר.
"אתה עושה טעות", ליב משיב. "זה מקום פשוט מגניב. אפשר לרכב שם במסלולים שונים, ואתה מרגיש פשוט שאתה נמצא ממש על כביש אמיתי, בניגוד לטריינר ביתי, ואתה יכול לרכב עם רוכב אחר על אותו מסלול. אני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על אפשרויות המעקב המדויקות שהם מציעים לך. חוץ מזה, מה אכפת לך? אתה מקבל שיעור ניסיון חינם?"
"משהו בחינם!!" הישראלי שבי התעורר. אני שם!!

הגעתי למחרת עם כריסטינה (האופני נג"ש שלי), וסקרתי את המקום. הממ.. נראה ממש מרשים ומאוד מקצועני. מתאים כמו כפפה לרוכב כמוני, חשבתי לעצמי בעוד איטור מקבל אותי בברכת שלום.
"היי יונתן, פליז ריד דה הוראות בטיחות. ורי אימפורטנט!!", איטור מושיט לי חוברת שלמה עם הוראות ואני התחלתי לקבל הבזקי זיכרון מתדריכי בטיחות מהשריון ונכנסתי לחצי תרדמת. אני שונא את הדברים האלה.
"יונתן, יו אוקי? קראת את זה?" איטור שואל אותי. "כן, כן קראתי, קראתי, קראתי!!"
אפשר לחשוב. לרכב על אופניים בחדר סגור!! יש אנשים שכנראה עדיין לא השתחררו מהצבא.
חיברתי את כריסטינה למכשירים ועליתי עליה. שמתי את הקסדה שאיטור סיפק לי במבט חשדני משום מה. "דונט דו אניטינג טיפשי אוקי?" הוא מתרה בי.

"בסדר, בסדר." וואו, איזה לחוצים האנשים פה. אני שם את הקסדה. הממ, הרגשה ממש מוזרה!! התחלתי באימון.
אני מתחיל באימון ופשוט מפציץ על ההתחלה. קרן ניגשת אלי, ואני שואל אותה מדוע אני לא יכול להעלות את ההספק מעל 210 אפילו כאשר אני משנה את השיפוע ומעלה הילוך.
"אהה, זה הדופק יונתן, לא ההספק." קרן מגיבה בחיוך נבוך.
"פה זה ההספק שלך", היא מצביעה על מה שחשבתי שהיה הקדנס. אני מסיים את החימום ועובר לתרגיל המרכזי.
אני מסתכל סביבי ורואה את יניב וניר מדוושים נמרצות במרחק של כמה זוגות אופניים ממני. הם לא מבחינים בי.
לידי מדווש, איזה שחצן בלונדיני עם חולצת TACC ומשקפי שמש של אוקלי, בן 12 לערך עם תספורת דייויד בקהאם. חייכתי אליו בנימוס אבל הוא הפטיר גיחוך כלפי והמשיך לדווש.

צחי ניגש אל הילד ונוזף בו, "עמית, אתה לא שומע את הצפצופים? אתה מוכן בבקשה להתרכז באימון. ככה אתה רוצה להתקדם? עם 235 וואט? לא אמרנו שאתה לא יורד מ240 וואט ולא עולה את 130 דופק? תגיד לי מה יהיה איתך, אהה?
"אבל צחי, אנ…." החוצפן מנסה לענות לו. הנוער של היום. אין לו כבוד לכלום. אין ערכים!!!
"אל תענה לי!!" צחי מתרעם עליו. "לא יודע מה לעשות עם הילד הזה", הוא ממשיך למלמל בעודו הולך חזרה לדלפק.
אני מחניק צחוק כבוש, כאשר בקהאם נותן בי מבט רצח!!

"צחי, צחי סתכל עלי. סתכל עלי, איך אני?" אני קורא לצחי בשביל משוב.
"יופי, יונתן. כל הכבוד אתה מדהים!!" צחי מעיף מבט בצג שמלפני.
"קדימה. לא לרדת מ140 וואט ולנסות לשמור את הדופק מתחת ל165. אין, באילת אתה על הפודיום!!"
החיוך על פני התרחב כל-כך, ולא יכולתי שלא להפנות את פרצופי ימינה אל בקהאם.
הוא מעוות את פניו מתחת למשקפי שמש, מתקתק מסלול מסוים על הצג ומגביר קצב. אני שם לב על איזה מסלול הוא נמצא ולא יכול להתאפק. אני בוחר את אותו מסלול ומתחיל לדווש.

פתאום, אני שם לב שגם לי ישנם משקפיי אוקלי מונחים על כיס צדדי של הצג.
הם מתחברים לקסדה ואני מתחיל במסלול. וואו, מגניב.
אני רואה את האפסוס הקטן לא רחוק ממני ומעביר מהלך על מנת לתפוס אותו.
אני מביט לימיני ורואה אותי מסתכל עלי עם חיוך נבזי. "אתה בטוח שתעמוד בקצב?", השרץ שואל אותי.
"אתה כנראה לא יודע עם מי יש לך עסק פה בובלה. מה שאתה עוד לא למדת, אני כבר שכחתי."
אחרי איזו שיחת טראשטוק קטנה, בקהאם עוקף אותי מימין תוך כדי שהוא משפשף את הגלגל הקדמי שלי, מה שגורם לי לזגזג וכמעט להתרסק. בנ#$%@ההה. אני מגביר קצב, אבל לא מצליח להדביק אותו. טוב נו, נעקוף אותו בריצה.
לפתע, אני רואה את יניב וניר עושים תרגילי רגל-רגל על איזו גבעה קטנה מלפני ואני מחליט לנסות להידבק אליהם. אני משיל ריאה ובשנייה האחרונה נדבק לתחת של יניב. קשה לי ואני לא מבין למה אני כל-כך חלש. מצד שני, יניב רוכב עם זיפים.
"אהה, יונתן, אתה יודע שאסור לעשות פה דרפטינג", ליב מעיר לי. מהמה. על מה הוא מדבר? אילו שטויות!! אני נותן לו להתרחק כמה מטרים ממני, כי לא היה לי כוח לריב (וגם כי עמדתי להתעלף) והבטתי קדימה.
בקהאם כבר היה במרחק 50 מטרים ממני והסתובב לעברי תוך כדי שהוא צוחק. הבן$#%$#הה הזה. השד שבתוכי התעורר ולא יכולתי לרסן אותו. הגברתי שוב קצב, ונדבקתי לליב וניר.

צפצופים נשמעו מעבר לדלפק ושי וקרן שדיברו בינם, העיפו מבט אל הרחבה.
"מי עושה פה דרפטינג? ווהאאוו, מי עושה פה דרפטינג?"
אף אחד לא אומר כלום.
התקרבנו לבקהאם ועקפנו אותו, תוך כדי שאני חותך אותו בהפגנתיות.
מרוב ההתלהבות עקפתי את יניב וניסיתי לעקוף גם את ניר, אבל לא נזהרתי ונצמדתי יותר מדי לגלגל האחורי שלו ופתאום אני שומע קולות התרסקות אדירים. קולות של זרמים חשמליים נפרקים ושל פיצוצים. ניר ויניב נעלמים מהמסך שלי.
אני מוריד את משקפי השמש, ואני רואה את ניר וליב שוכבים 10 מטרים ממני בערך, על הרצפה המומים, כאשר ניר עדיין מחובר לקליטים המסכן, ומנסים להבין מה קרה להם.

"מה לעזאזל קורה פה?" שמעתי צעקות, כאשר צחי וקרן מביטים לעברנו. "מי האידיוט!! אני רוצה לדעת מי האידיוט!!"
שמתי מיד את משקפי השמש בחזרה וניסיתי להנמיך פרופיל.
אני מביט אחורה, ורואה את בקהאם שועט לעברי. הגברתי קצב. פתאום, אני רואה כפתור על הצג שרשום עליו – "רק למקצוענים". לחצתי עליו, והעולם סביבי תפס צורה של כביש צרפתי, ואני פשוט טס!! טס!!!! עכשיו הבנתי את הקסם של המקום הזה. מדהים!!!
אני שומע צעקות. "מה הוא עושה? יונתן, תעצור מייד!!" אני מחליט להתעלם, כי אני הלקוח פה, ואני קובע איך יראה האימון שלי. זו בדיוק הבעיה פה בארץ שלא מבינים שירות מהו!!
פתאום, את מי אני רואה??? את כל החברה של אסטנה, רדיושאק, סקסובנק, קולומביה וכל השאר. כמעט כולם היו שם. אוונס, קאנצ'לארה, ברייקוביץ, באסו ועוד. ברכתי את כולם בשלום לבבי (מקאבנדיש התעלמתי כי אני לא סובל אותו), ושמתי לב שאני רוכב ליד קונטאדור.

"אלברטו, קומוסטאס אח שלו? למה אתם מתאמנים?"
לטור דה פראנס, כמובן." הוא עונה לי.
"שמע ממש מצטער על כל השטות הזו עם הבשר הנגוע. כל UCI ממש חבורת של איחודפוטות." הוא לא ממש מגיב, והחברה שלו מיד מקיפים אותו ולא נותנים לי לדבר יותר. אני מגביר קצב לעובר לראש הדבוקה, כאשר מדווחים לי באוזנייה שבקהאם חזר לפלוטון והוא מנסה להגיע אלי.
אנחנו עולים באלפ-דואז, אבל ממש קשה לי ובקהאם מצמצם במהירות.
אני מחליט להגביר קצב כדי לנסות לנער אותו ולוקח ימינה לכביש הראשי.
פתאום אני שומע צעקות מכיוון הדלפק, "הוא עולה על הכביש הראשי." צרחות אדירות. "לא, לא לכביש הראשי, יונתן!! לא לכביש הראשי. ישללו לנו את הרישיון."

אני מוריד את המשקפיים שוב, ורואה את איטור וצחי רצים בהיסטריה לעבר אופניים עומדות, קופצים עליהם, שמים קסדה ומתחילים לדווש כמו משוגעים.
"אני אאגף אותו מהאלפ דואז", צחי צורח לאיטור.
אני מבין שאין לי הרבה זמן. שם את המשקפיים חזרה, ומדווש בכל הכוח.
פתאום אני שומע מוזיקה מחרישת אוזניים. זה "KNOW YOUR ENEMY" של רייג'. ווואאאאממממממ.. טאאא טאאא וואאאא וואאאאאא. מעולם לא הייתי יותר משולהב. אני טס בכביש, עוקף מכוניות על ימין ועל שמאל.
או-או, שכחתי לסמן על בור ענק, מה שגורם להתרסקות רבתי ו20 חברה מאסטנה וליקווידגאס מתגלגלים על הכביש. אופס, אני מקווה שהמכוניות לא עלו עליהם או משהו כזה.

אני מקבל דיווח שהסיום הוא בעוד 3 קילומטרים, ואני מתחיל להאיץ. הרכבות של גארמין ושל קולומביה מתחילות להידחף ולסדר לפאראר וקוואנדיש מקום נוח למאוץ הסופי, ורק אני צריך לעשות הכל בעצמי. תמיד דופקים אותי!!
בקהאם נדחף לנתיב שלי שוב, ומעיף לי קטנות עם הכתף. אנחנו מתחילים להתגושש, אני מוריד את הראש, קם מהכיסא ומתחיל לייצר שם הספקים. אני פשוט באקסטאזה מוחלטת. שיכרון חושים מטמטם. נתתי שם את כל כולי והצלחתי לעקוף את הפישר הקטן, כאשר סיימתי שני אחרי קאבנדיש ולפני פאראר. לא רע למאוץ ראשון, תגידו מה שתגידו. התחלתי לצאת להקפת ניצחון בכביש הראשי אבל הרגשתי יד מונחתת על כתפי בחוזקה, תופסת לי את הקסדה ומורידה אותה. רתחתי. פשוט רתחתי והסתובבתי על מנת להגן על עצמי, עד שראיתי שזהו איטור מתנשם ומתנשף.

אני יוצא מחוויית האימון בטור דה פרנס, מסתכל סביבי באוזון 11, ורואה מקום שנראה כאילו אחרי פוגרום. מראות מנופצות, אנשים שוכבים על הקרקע מדממים, ואת צחי ואיטור מפורקים כמו נורמן סטדלר אחרי איש ברזל בהוואי!!
קרן ניגשת אלי עם מבט לא ברור, והבנתי שהשעה שלי הסתיימה.
המקום פשוט מגניב, בלי ספק, אבל שמרתי את הקלפים קרוב לחזה כמו שצריך, כי אחרת ידפקו לי פה מחיר.
"יש לי שאלה קרן….אם אני מביא לפה את הטריינר שלי ומתחבר לציוד שלכם, אני מקבל הנחה? כי אם כן, אני נרשם!!!"
יהונתן רימון