איך ירקתי דם בדרך למרתון הראשון שלי

הבטחתי לאסנת, במסיבת 40 של חבר משותף, שאם היא תבוא, אקום בבוקר ללכת איתה. כן ללכת לא לרוץ, כי לרוץ כבר אי אפשר, המצב דפוק ובמקרה הטוב תאוצה תתקבל אם אתגלגל לי שם באיזו ירידה. וכך לפני שנה מצאתי עצמי מתחייב לקום ומה לעשות – צריך לקיים. האמת שלא ממש סבלתי, היה כייף ככה סתם לפתוח את הבוקר בדיבורים ולהתחיל לחיות מחדש. רק מה, אסנת בשלה, "מרתון, מרתון, מרתון". ובשביל הכייף צריך גם קבוצה על הראש ו"רצים עם רמי" ככה ו"רצים עם רמי" ככה. ואני שלאחרים ראשון בעזרה מוצא את עצמי, מבלי לתכנן, מתחיל לרוץ ושוב מתחייב … אם כבר הבטחתי, אז הבטחות צריך לקיים.

השינוי אינו בא בין ליל, אך הייתי צמא לו כהלך במדבר המגיע לנווה מדבר בו מים חיים. וטעם האושר הציף את חושי והבנתי כי מזה אני רוצה עוד והרבה. וכך עם שינוי בסטאטוס הספורטיבי גם מזג האוויר השתנה והחורף היה בפתח. אסנת היא שוב כמו אימא פולניה טובה, "מזג האוויר קר, צריך משהו ארוך! ככה רן אמר!" ואני מסנן לעצמי "מי זה רן?" ו"למה אני צריך את כל זה?" אך מצד שני, היי לי טוב וכייף, אני חיי!

אז תסלח לי רן, ותסלחו לי כולם שלי לא שינה מה אתם אומרים, זה עושה לי טוב על הנשמה – לרוץ ואם להוריד את אסנת מהקטע, אני הולך לקנות בגדי ספורט חדשים. פעם אמר לי חבר, "איש ברזל" בעצמו לימים, שאם אני רוצה להפוך לספורטאי רציני אני צריך להתלבש ככזה. וכך מצאתי עצמי תוך חודשיים לבוש בטייץ' ארוכים, וממש לא אכפת לי מה יגידו השכנים (טייץ' זה כנראה ילווה אותי בשבוע הבא ביעד הנכסף). וברגע של שיכרון נוסף אני מבטיח שוב 10 בעין גדי …. עכשיו אני בטוח שאתם כבר יודעים שאם מבטיחים, אז הבטחות מקיימים.

ברור שבשביל לרוץ במרוץ החיים צריך נעליים מתאימות, ומכיוון שהרגשתי שהריצה היא חזרה לחיים, אמרתי "נשקיע ונקנה את הנעליים הכי מתאימות". התייעצתי עם חבר קרוב "איזה נעליים לקנות?" החבר ענה "יש פה חנות, אעזור לך לבחור ועל הדרך נסדר איזה הנחה קטנה." בחנות יש קיר שלם של מותגים, כולם טובים כולם מוצלחים. והחבר מסנן "המגוון נע בין אפור עכבר לכחול שעמום המוות". אני מתחבר למשפט כי עבורי ריצה היא חיים, וחיים הם שמחים וצבעוניים. כך שבלי להבין הרבה, הנעל הכי נוחה היא פתאום הנעל הכי צבעונית בחנות ואני זורח בחשיכה. בחרתי נעל ASICS בצבעי אדום צהוב זרחני.

על הדרך מצאתי שותף נוסף לרוץ איתו. שותף? אולי נפש תאומה? מה שבטוח הנעליים תאומות. (מה שבטוח, עד היום יש לשנינו נעליים שמחות וזהות). יאללה לרוץ, (למרות שאני עדיין די מתגלגל) את עין גדי אני זוכר, היי מרוץ ראשון. למעשה עין גדי זה חיידק ראשון בורידים שאחריו אני מכריז מרתון ב 2011!

צריך לקיים, אני כבר לא חושב פעמיים. איך עושים את זה? באמת שאין לי מושג, צריך לפנות למומחה. והמומחה מצמיד אותי למאמן שישר מקצץ לי את הכנפיים "קודם תרזה ואחר כך תרוץ" ובאותה נשימה הוא מוסיף " חצי בת"א, לא בבית סיפרנו".

קיר ראשון, סימני שאלה, מה נכון ואיך מגיעים ליעד? החלטתי להאמין למומחה (רן) ולמאמן (אילן) הארוך ולצאת למסע המופלא למרתון. בדרך קרו המון דברים מופלאים. רצתי מ"הר לעמק" וחלפתי על פני רצים של 212 ק"מ, ירדתי 15 ק"ג, חברים חדשים, המון זיעה, איזוטון וג'לים. וכן גם חבר ישן אחד (ההוא מהנעליים) שאמר "אתה רץ מרתון, אני איתך בכל הדרך!"

אומרים שחברות נמדדת בנכונות לעשות דברים לא שגרתיים יחדיו. כך מצא את עצמו איתי נקנס במרתון בחו"ל מרתון אמסטרדם. הוא באהבה אמר "אתך ארוץ עד סוף העולם וחזרה. האימונים העבירו הילוך – הקשה הפך לחבר, וקשה נותר רק בלחם. אם ביום גשם שוטף מוסיפים 50% כי "אין כמו לרוץ בגשם" ואם ביום שמש באמצע אוגוסט יוצאים ל 20 בקטנה בחצות היום. מה לעשות רן אמר שזה הכי טוב להתאמן כך. וכן, אני מכור אני מכור לריצה ובאמת אפשר להגיד שלום להתמכרות ישנה לטבק. מצד שני, זה לא פשוט להתמיד ב"שיגעון" החדש אבל מה לעשות הבטחתי מרתון ….

בחודשים האחרונים אימצתי נוסח יהודי ושיניתי להתאים לצרכי. התחייבתי למרתון כיהודי לירושלים. הוא בא לפני הכול ואחרי הכול. כך שלא משנה מה המצב ואיך אני, את המרתון אני עושה! כך מצאתי את עצמי יותר מפעם אחת מוותר על דברים כי המרתון קרב, על עבודה, מילואים וגם בילויים המרתון מנצח את הכול. לא פעם מצאתי עצמי מדמם מזיע ועל סף אפיסת כוחות אך המטרה לא נגוזה ואת היעד אשיג. כך מצאתי את עצמי אחרי ניתוח בפה יורק דם תרתי משמע ואני לא מפסיק ולא מוותר, אני רץ אל קו הסיום באמסטרדם, היום –  16 אוקטובר 2011!

אומרים שזה לא המרתון אלא הדרך שאתה עושה אליו. אני מסכים כולי עם אמירה זו, על הדרך השתנתי והפכתי למשהו טוב יותר אמיתי יותר. בחרתי בחיים שבהם אני נהנה ומנצל כל יום כאילו הוא האחרון (לזכרך סטיב). אני רץ בחברת האנשים שאני מכבד וכייף לי להיות בחברתם ואיתם ארצה להמשיך לרוץ. לסיום ברצוני להודות לאשתי האחת והיחידה שמצטרפת אלי לעודד ביום מיוחד זה של מרתון ראשון. על כך שאפשרת לי את המתנה הזו לגיל 40, מרתון באמסטרדם. תם ולא נשלם, ואני מבטיח לכתוב איך היה, אתם יודעים הבטחות צריך …..

שי מנה

נ.ב. – תודות רק אחרי , ויש טונות מזה