איזה כייף להיות אנחנו

עומד לילה קודם לפני הראי לבוש בקפידה לקראת המירוץ מחר. מסתכל על עצמי המדוגם וחושב על האתגר שלקחתי על עצמי. שלט המספר מוצמד לחזה וצבעו הירוק לא משאיר שום מקום לספק, בהחלט צבעו של חצי המרתון. נכון כבר רצתי מרחק כזה בשטח, בקצב שלי, אבל סימון המקצה הראשון A על השלט מזכיר לי את ההתחייבות שלקחתי על עצמי לקצץ את זמן הריצה בחצי שעה שלמה! זה מטורף, זה לא ייתכן, איך עושים דבר כזה? ועוד בעומס החום הצפוי מחר. המאמן שלי פסיכי? או לא.

מנסה נואשות למצוא חנייה ברחובות יפו. רבע לחמש בבוקר, מחשבות כאלה ואחרות חוזרות ועולות בי שוב ושוב. יאללה, תנו לחנות כבר. המשטרה הגדילה ראש באופן מפתיע וסגרה את כל הרחובות כבר בארבע וחצי וכל מה שאני מצליח לעשות בעשר דקות האחרונות הוא לבלבל את ה WAZE שלי. איכשהו מגיע לרחוב אליפלט המצלצל מוכר משיטוטי באתר המירוץ וחונה סוף סוף. יעד א' בידינו. המטרה עכשיו היא יעד ב' והוא איך לא, מציאת השרותים. משונה איזה זוטות לכאורה מעסיקות אותי בבוקר המירוץ אני תופס פתאום שבסולם העדיפויות שלי כרגע עומדים החנייה, השרותים וזמן היעד כולם בקנה אחד. כולם לדידי עלולים לחרוץ את גורל המירוץ באותה המידה.

מתלבש, בדיקת ציוד אחרונה, לגימות גדולות מהמשקה האיזוטוני וכבר מזדקף לבחינה דקדקנית של השטח סביבי. המראה הנגלה לעיניי הוא הזוי במקצת. ממש כמו בסיפור החלילן מהמלין יוצאים ספורטאים בקבוצות קטנות, טיפין טיפין מעשרות סמטאות ורחובות צדדיים ומתקבצים לנהר גדול אחד של אנשים הצועדים בשקט, במהירות ובנחישות לכוון מערב. עוזב מאחורי את שאריות הקשר שלי עם העולם החומרי ומצטרף אל זרם ההולכים. מגניב מבט אחרון מעבר לכתפי לכוון המכונית, אי של בטחון ההולך ומתרחק ואתו גם כל אפשרות ומחשבה של חרטה ספק ופחד. כל שנשאר הוא רצון עז ונחישות מוחלטת לעמוד ביעד של שעה שלשים ותשע דקות.

שניות לאחר ההזנקה, השמש גם היא שולחת קרניים ראשונות ומזניקה יום חדש משלה. אני מוצא עצמי שועט יחד עם כל העדר הכחול לכוון צפון בתחרות שהיא כפולה, מחד נגד השעון ומאידך נגד החום הממשמש ובא. עיניי מבויתות לכוון גב חולצתו הכתומה של הפייסר וכמו צייד העוקב אחר טרפו אני נע בין המוני הרצים, חומק מאחד מדלג מעל רגלו של השני. רק לא ליפול אני חושב, עוקף מימין, חותך לשמאל ומקבע לבסוף את מקומי לשמאלו מקווה שלקחתי את ההחלטה הנכונה. מבצע נוהל צופה. מצב פיזי – מצוין, מצב המורל – מעולה, מצב תנאי הסביבה חם במקצת, לא חום מעיק או כזה שמייבש את הנשימה אבל בהחלט חום שיש לשים אליו את הדעת. עובר בראשי על כל ההכנות של הימים האחרונים, על כמויות המים ששתיתי, על כמות המינרלים ותוספי המזון. על הארוחות שאכלתי ומסמן V דמיוני. עכשיו כבר לא ניתן לתקן דבר, זה ברור. צריך רק לשתות בכל תחנה לאכול ג'ל כל חצי שעה ו…כן אני מזכיר לעצמי, צריך גם לרוץ.

הקילומטרים הראשונים מאחורי, רצים בקצב קבוע. סביב על המדרכות עומדים אנשים ומעודדים, אנחנו צועקים לעברם בחזרה, תענוג. העיר מתעוררת לחיים, חנויות נפתחות סביבנו בוקר חדש. רחוב ועוד רחוב עוברים תחת רגלינו במהירות. אותם הרחובות המתסכלים כל כך בחווית השגרה התל אביבית מקבלים את פנינו היום בברכה עדיין קרירים מטל הלילה. מסיימים לופ ראשון וחוזרים באלנבי. הקצב אחיד וקבוע, זהו הבשר של המירוץ ועכשיו צריך פשוט לשים רגל אחת לפני השנייה, להתרכז בקצב הנשימה, לבקר חלוקת עומסים ולמגר כל מחשבה שלילית. לפנינו מעבר לפינת הרחוב מגיח לפתע נחשול כתום. מקצה העשרה קילומטרים בהמוניו והמראה מדהים. רחוב שטוף רצים וכולם מעודדים ושמחים והם מגיעים ומגיעים ופשוט לא נגמרים. גודל האירוע מקבל עבורי מימדים חדשים.

שדרות רוקח, חמישה קילומטר לסיום. עדיין עם הפייסר שלי שומרים על הקצב. זהו רגע של הכרעה עבורי. לרוץ אתו עד הסוף ולהבטיח את ה 1:40 או לרוץ קדימה, להסתכן ולנסות לעמוד ביעד שלי. פעם ראשונה במירוץ כזה, פעם ראשונה במירוץ ריצה בכלל. ואיך לעזאזל לוקחים החלטה כזו. זאב ערבות זה מה שאני, נחרץ, לא מוותר אף פעם, רץ למרחקים ארוכים, ומשיג את טרפו תמיד! אני פותח טורבו ומתחיל להאיץ. לא רואה ממטר אבל מתחיל לראות את כל הרצים סביבי חולפים על פניי, אבל לאחור. עשרים קילומטר מאחורי, לשמור על הקצב החדש, לשים לב לנשימות, לרוץ לתוך הכאב ולא לוותר. עשרים ואחד קילומטר מאחורי אני פותח בספרינט של מאות המטרים האחרונים, הדופק עולה ואתו ההתרגשות. לרוץ טוב, להראות טוב, ולא לשכוח לחייך. קו הסיום מולי, אני נותן הכל חוצה אותו ועוצר את השעון בזמן של 1:37:51. דקה ותשע שניות טוב יותר מזמן היעד שלי.

ואוו, זה היה מדהים, זה היה פיצוץ, זה היה כל מה שקיוויתי לו וגם יותר ואפילו פחות קשה ממה שחשבתי. אני פוגש את המאמן בתוך שרוול היציאה. טפיחות על השכם וחיוכים לרוב. מביט סביב ומסתכל לכוון קו הסיום. רואה את עשרות האנשים החוצים את הקו, את הפרצופים השמחים, המאושרים. בזמן שאחרים ישנים את שנת הבוקר או עושים את מה שכל האנשים הרגילים עושים בבוקר של שישי, אנחנו שעברנו את קו הסיום בחרנו לרוץ, לנצח ולגדול עוד קצת. איך אומר המאמן שלי רן שילון "איזה כייף להיות אנחנו".

ענר ערוסי