לפני חודשים ספורים החלטתי לקחת פסק זמן מקריירה תובענית ששאבה את כל זמני. כל שביקשתי לעצמי בהקשר לפעילות גופנית היה "קצת פעילות ספורטיבית שתסייע לחיטוב הגוף". כשהוצע לי להתאמן לטריאתלון הנשים בהרצלייה פסלתי מיידית והתנגדתי נחרצות. "השיגעון הזה לא נועד לי, שאחרים ישתגעו בלעדיי" כך אמרתי. היו לי תלי תילים של סיבות (לא חלילה תירוצים) למה לא כדאי, למה לא צריך ובכלל למה עבורי זה בלתי אפשרי. הרי אני לא ספורטאית ומעולם לא הייתי,

גדלתי ליד הכנרת והים התיכון עבורי הוא מקום לארמונות חול בלבד. אופניים קיבלתי לבת המצווה שלי ומאז לא פגשתי בהם כמעט (עברו לא מעט שנים מאז)

והריצה? למיטב ידיעתי לא מומלצת לברכיים,לא? לקח לי בדיוק שעה לשנות את דעתי ולהיענות לאתגר ועוד יומיים לארגן סביבי ואיתי קבוצת נשים עם אותן הסתייגויות והתלבטויות כשלי, כאשר אבדנו – נאבד יחדיו!

יחד פסענו בחודשים האחרונים , מוצאות את עצמנו מיישמות שוב ושוב את המשפט NEVER SAY NEVER. צעד אחר צעד מצאנו עצמנו , הפלא ופלא מסוגלות לרוץ, לרכב 20 ק"מ ולרדת מהאופניים כאילו זה עתה שבנו מטיול שנתי,

ואפילו, שומו שמיים, להיכנס לים.

חלק מהאימונים היו לא קלים, נדרשנו להתגבר על קשיים פיזיים אבל לא פחות קשה היה להתגבר על מחסומים ופחדים-כמו השחייה בין הגלים המאיימים.

מובן שאף אחת מהבנות לא הסכימה לוותר על ההנאה הישראלית של הקיטורים והתלונות, וחלק ניכר מאלו הופנה אלי כיוזמת הטרנד המטורף. עם זאת, באופן מפתיע את החיוך על השפתיים אי אפשר היה למחוק.

ואכן, אט אט, בלי להבין איך, הכושר השתפר, הגוף קצת התעצב אבל הכי הכי חשוב – למדנו לאהוב וליהנות מהספורט.

יש להניח שהמילים האלו זרות לספורטאיות הוותיקות,אולם עבורנו, המשתתפות החדשות, אף אחד מאלו אינו ברור מאליו.

החוויה מקבלת נופך נוסף ועוצמה מיוחדת בהיותה נשית. האימונים היו במסגרת קבוצת נשים והתחרות, כידוע, מיועדת לנשים בלבד. למיטב ידיעתי זו התחרות היחידה בארץ מסוג זה.

כאן המקום להודות לסוזי ודני דבוסקין על הפרויקט הנפלא שלהם . תודה מיוחדת מגיעה כמובן לרן שילון ושאר מדריכי אנדיור, ניר וטלי, שאיפשרו לנו להפוך את היעד ההזוי הזה למציאות אפשרית.

אני מאחלת לכולנו שטריאתלון הנשים לא יהיה אפיזודה חולפת ושהספורט יהפוך לחלק מחיינו ויישאר תמיד בגדר הנאה.
אושיק פלר, אנדיור