בדרום תל אביב, באחת מהסמטאות הצפופות, בואכה פלורנטין, שוכן לו פאב קטן ומוזר הנודע בשם "מתי המקלל". המקום מכיל כחמישה שולחנות פורמייקה, כאלו שכבר חשבתם שנעלמו מהעולם ביחד עם אבקת זיפ, כמה כסאות ישנים וחורקים, דלפק, שני ברזי בירה וצנצנת ענקית ושקופה של מלפפונים חמוצים.

כיאה למקום ישן, אין לו שלט או שם רשמי מעבר לשם שהצמידו לו המבקרים "מתי המקלל." זאת לאור מנהגו המוזר של בעל הבית, איש מבוגר, עב כרס, קרח כמעט לחלוטין, פרט לקצוות שער קטנה המקיפה את תחתית ראשו, אשר משמשת הסבר ויזואלי וחד למונח "שארית הפליטה", בשם מתי, לקלל את אורחיו. מתי פותח את הדלתות בסביבות השעה 8:00 בבוקר וסוגר אותן לקראת 18:00 בערב, כשמדי פעם נכנס מישהו למקום וזוכה במטר קללות עסיסיות אשר הולך וגדל ככל שגדלה היכרותו של מתי איתו.

לקוחות חדשים אשר ידרכו במקום יזכו למבט זועף מפניו של מתי אשר יצעק עליהם שהבירה מקולקלת ועדיף שילכו, אלו שיעדיפו להישאר יקבלו את הבירה בלוויית אינדיקציה על עיסוקה של אימם או ביחד עם ציון יעד אליו הם אמורים להגיע. הלקוחות הקבועים מצידם לא יישארו בשקט וינצלו כל הזדמנות לחוות את דעתם על טיב הבירה והשירות אותו הם מקבלים.

לא ברור לאף אחד כמה שנים המקום קיים, אבל הוא עדיין ממשיך להתקיים תודות לאוכלוסיה קבועה ונאמנה שמארחת חברה למתי במשך מרבית שעות היום ולאוכלוסיה מזדמנת שמגיעה מכל רחבי העיר והערים השכנות לחזות בפלא האנושי המקלל. כמו יוסי בובליל המהווה אנדרטה נושמת המפנה אצבע מאשימה כלפי נכונות התיאוריה של דארווין בדבר האבולוציה ושאר אקסיומות כגון "החזק שורד", כך גם המקום של מתי מהווה אנדרטה מתריסה כנגד כלל התיאוריות הניהוליות של המאה העשרים והמאה העשרים ואחת, אשר מדגישות את חשיבות השירות האיכותי, את היותו של הלקוח במרכז ושאר מונחים אשר סביר להניח שמתי לא שמע עליהם, כגון חווית הקניה והוליסטיות המוצר.

אצל מתי, השירות יותר מגרוע, מגוון המוצרים אפסי (אבל הגולדסטאר קטיפתית בצורה אלוהית), המיקום חבוי, התחבורה לא נגישה, אין חניה ועל פרסום – אין מה לדבר.
וכך כמו מתי, ניצב מולי המרתון – בחמש ורבע בבוקר עם צלצול השעון הוא מברך אותי לשלום, ואני עונה לו תוך כדי סינון שפתיים, פעם הוא משגר קללה נחמדה בדמות 110% לחות, משהו שאפשרי רק בקיץ תל אביבי באוגוסט ואני לא מוותר ומשיב בסחיטת החולצה. וכך נמשך דו השיח לאורך העונות – הוא שולח שריר תפוס ואני שולח בחזרה תרגילי כוח, הוא מייצר קור מקפיא ואני שולף את הכפפות מאמתחתי, הוא מטיח דלקת בגיד, ואני מביא לעזרתי את הפיזיותרפיסט. ככה, כמו מתי, הוא בשלו, ואני לא מוותר, גם כן בשלי, שומר לו נאמנות.

אופיר צ
למה? אין לי ממש מושג, אולי בדומה ללקוחותיו הנאמנים של מתי – צירוף לא ממש רציונלי של הרגל, הכרות אינטימית, חברות במועדון סגור ומעל לכל בדיקת יכולת עמידות – כי הרי ייתכן מאוד שזה סוד קסמו של מתי – כל אחד, יכול להכנס כמעט לכל פאב בתל אביב, אבל למתי – מתי מעט…

ובמסגרת פינת העצות המועילות בחלקן – לא רחוק ממתי שוכנת מעדניה קטנה בשם חיים רפאל – מומלץ להסתער על כל מרכולתו ובמיוחד על זיתי הטאסוס (טיפ של אמהות – שוטפים במים רותחים ושומרים בקופסה עם שמן זית ובלסמי, הולך מצוין עם בירה להעמסת פחמימות).

אופיר צ'רניאק, קבוצת הריצה של צה"ל

 יש דרכים שמובילות לטבריה – ככה הן נראות…

על ספורט, ריצה והחיים – תאור הדרך למרתון טבריה בינואר 2009.