אבל אני כן איירונמן.

מה באמת מביא אותנו לעשות דברים כל כך משוגעים ? קשה לענות … הספורט הפך אצלי למסגרת ששמרה עלי כשהייתי לבד, ללא יכולת להתמודד עם הקשיים שהעולם הזה מציב: גידול ילדים כמעט לבד, התמודדות עם אובדן ושכול, התמודדות עם כמיהה לעולם אחר שבו אין רוע – רק הטוב שולט. התמודדות עם בן קרבי בצבא, עם מתבגר שעושה חיים קשים לסביבתו, עם אהוב רחוק כדרך קבע בחיי היומיום. ובתוך כל זה הבהירות המוחלטת- כל שבוע מספר שעות האימונים גדל או מצטצמם- במהלך השנה האחרונה. לא משנה מה קורה בחיי – האימונים נשמרים וההתעמלות, כמו חברה טובה שלעולם לא נוטשת, שאפשר לסמוך עליה, חברות אמיצה שמחזיקה אותי גם בימים קשים, שיוצרת הרבה מאד קשיים סביבה, שבזכותה אני פוגשת אנשים מיוחדים, חלקם הופכים לחברי אמת, אנשים שמעולם לא היייתי פוגשת.
באחד הימים הצבתי לעצמי רף גבוה, להיות רוכבת אופניים "אמיתית" – שיכולה לצאת לרכיבות לבד ולדאוג לעצמה, ומבינה שרק תחרות האיירונמן תביא אותי למחוז חפצי.

בבוקר התחרות מבלי לקבוע מראש- אורלי, מיכאלה ואני נפגשות. המקריות הזו מעלה חיוך על פני – כנראה שהיתה לזה סיבה טובה. שתיהן מאד מאד מתרגשות ושמחות – אני שקטה ומהורהרת ומאד מרוכזת, לא מתרגשת בכלל, גמרתי להתרגש אחרי שראיתי שאבי הצליח להרכיב את האופניים… "מה זאת אומרת את לא מתרגשת?" – מיכאלה כמעט צורחת עלי בהיסטריה- אני מחבקת אותה ומגלה שהיא רועדת – אולי מקור אולי מהתרגשות – ואומרת לה – "מיכאלה – את חזקה -" תיכף זה יתחיל ואחרי שנייה יגמר -הכל יהיה נפלא -את תראי" אני אוהבת את מיכאלה – היא סוג של מראה בשבילי- כשאני קוראת את ההתרגשות שלה – אני מבינה את החוזק שלי.
כל התרחישים כבר עברו לי בראש, לפני התחרות ועכשיו בדקות שנותרו אני מריצה את הסרט שוב ומהר- הקפדתי להתבודד, להתרכז,להתכנס פנימה. אני מתרכזת ומדמיינת את ההחלפה – זה החלק הכי קשה לי בתחרות, את סדר ההורדה וההלבשה שיננתי פעמים רבות בראש. מדמיינת את העלייה לאופניים – לא להוריד את העינים מהכביש-בדיוק כמו שרן הורה לי: "שנייה תורידי את הראש, את עלולה להתרסק-" אין תרחישים לאופניים! מחשבה יוצרת מציאות – את רוכבת אמיצה – לא לאבד ריכוז ! לשתות, לאכול, לאכול.
מרתון- לא להחליף את חולצת הרכיבה אם היא לא רטובה, רק מכנסיים – למלא את הכיסים בג'לים ולצאת. המרתון לא מפחיד אותי – אני לא פה בגלל המרתון, אלא בגלל האופניים. כשהכומר נושא תפילתו אני מריצה את הכל בראש – הוא מפריע לי להתרכז- תודה שאתה מברך, אבל אולי תעשה את זה בשקט- והנה הצפירה ואורלי שואלת- "התחיל?" "כן ,התחיל", היא רצה קדימה- ואני בשלווה סטואית עדיין עומדת במקום, מבקשת שכולם יתרחקו ממני- ורק אז מתקדמת ומתחילה לשחות – לא רואים כלום במים רק את השחיינים האחרים -שום מצוף !
"טוב תמי את חייבת להצמד לרגליים של שחיין – אחרת את תלכי פה לאיבוד". למזלי, די מהר אני מוצאת עצמי בקבוצה של חמישה שחיינים ומקפידה להשאר בתוכה, אבל אז אני מתחילה לשחות מהר יותר ועוזבת את הקבוצה. מרחוק אני רואה עוד קבוצת שחיינים ומחליטה להגיע אליהם – אני מגיעה ולא מצליחה למצוא מקום ביניהם וקולטת שאוטוטו הכניסה לתעלה.
המון סירות מסביב ואני מבינה שזה מסמן סוג של משפך, אבל התעלה לא נראית לעין. עוברות כמה דקות ואני תוהה איך מודדים מרחק במים – ומי אמר ש 3.8 זה באמת 3.8, ואז פתאום אני מבינה שאני כבר בפנים- ויש תחושה שהמים סוחפים אותי קדימה. הקהל עומד ומריע ומעודד משני הצדדים – אני מתקדמת יפה והופ אני בחוץ- מתחילה לרוץ – קצת קשה לי לפתוח את החליפה אבל הצלחתי.
מגיעה לאוהל- עוד שתיים בדיוק מגיעות – חברות שלי מישראל!!!! אורלי טרופ ומיכאלה.  מסיימת, עולה על האופניים ותוך שניות עוברת לפלטה גדולה ומאיצה- הקהל משתולל עם מחיאות הכפיים – וזה כיף אדיר- יש!!!!! אופניים – כמה חיכיתי לחלק הזה- הנופים ברכיבה הזו שווים הכל. כל השנה הזו, האימונים, הניתוק מכל מה שהוא לא איירונמן, ההתעוררות המוקדמת, בשעות לא אנושיות- הכל שווה את הרכיבה הזו. וזה משהו שאף אחד לא מדבר עליו לפני כן- רכיבה בנופים מ ד ה י מ י ם וציוריים. אני טסה על האופניים, מאיטה בירידות, רוכבת הרבה יותר זהיר ממה שבארץ – בכל זאת זה לא המרובע ולא המשולש ועל אף שרכבנו כאן לפני יומיים – אני לא מכירה כל בור בכביש. הקהל מעודד ומריע בכל מקום ומכריזים -לפני הגעת הרוכבים- את השמות- זה משהו שלא צפיתי מראש- "תמי נחמיאס פרום איזראל" וכולם מוחאים כפיים וקוראים – "איירונליידי- סופה- סופה"- דהיינו סופר סופר- וצ'יק ככה עוברת לה העלייה- תוך שנייה נגמרה הרכיבה – ירדתי מהאופניים והתחלתי לבכות- זהו נגמר! הצלחתי! עכשיו להחזיר את האופניים ולרוץ לקחת את השקית- מורידה נעליים ושומעת צעקה מוכרת – " ת מ י !!!!"  "מ י כ א ל ה – איזה כיף מיכאלה נגמר "- שתינו בוכות- אני גומרת להתלבש לפניה ואומרת לה שאני יוצאת.
אחרי שתי דקות על המסלול אני מבינה שמשהו לא בסדר- אני מקופלת מכאבי בטן, לא יכולה בכלל להתיישר- "אופס נחמיאס- קדימה! יש לנו פה מרתון לרוץ". חשש קל מתגנב לו – "פאקינג מרתון ? שהמרתון ידפוק לי את התחרות הזו ?" הרי אם יש משהו שבו יש לי יותר נסיון זה מרתון, כשלון זו לא אפשרות. כמעט עשר שעות בתוך התחרות ואז אני מבינה שאולי כדאי לי לנסות להתרוקן – מחפשת שירותים – אין. מסמנת שורת עצים – עוד לא גמרתי לכרוע ומיד כל בני מעי יוצאים ממני- אני כורעת שם ומקווה שאצליח לקום בלי שום התכווצות שרירים – ומצליחה.
הכל הרבה יותר טוב – אבל אני עדיין לא מצליחה להתיישר- "המרתון הוא ריצה קשה, יש משברים – הרבה משברים אבל אנחנו מתמודדים איתם וממשיכים הלאה"- רן- אני שומעת את הקול שלך בתוכי – זה משפט שאמרת לי לפני המרתון הראשון, השני והשלישי- אבל מי חשב שהמשבר שלי יהיה עוד לפני שרצתי שלושה קילומטר?
אחרי 45 דקות במרתון- יכולתי להתיישר סוף סוף, קדימה תמי – תחזרי לתוכנית המקורית- תשע אחד – תשע דקות ריצה – דקה הליכה- שיטת ג'ף גלאווי – השיטה לפיה התאמנו למרתון הזה . רן ואני.  רן – אני יודעת שאיבדתי זמן יקר בכל העצים האלו – אני יודעת ושנינו יודעים שיכולתי לסיים בהרבה פחות זמן… אבל – אין מה לעשות – אנחנו יכולים לתכנן רק את מה שבשליטתנו- ….
אחרי השעה השנייה מחליטה לעצור כל קילומטר- או כל תחנה, אבל לאוו דווקא לדקה – אלא לכמה שצריך כדי לשתות- אני ממשיכה עדיין לרוץ לשירותים וזה גוזל את זמן ההליכה המתוכנן- אני נחנקת מצחוק – הסיטואציה הזו של לחפש כל הזמן את המקום הבא שבו אוכל לכרוע, פשוט לא משתלבת לי עם החגיגיות של האירוע הזה. אני מבינה שאין מה לעשות אלא פשוט להשלים עם המצב ומנסה לחשוב על שיר שיעודד את רוחי- השיר ה י ח י ד שעולה לי בראש הוא – אחת שתיים שלוש ארבע – חמש שש שבע שמונה – אל תשימו לב אלינו רוח שטות קפצה עלינו. מה זה רוח שטות ? הטירוף קפץ עלינו – שלושת אלפים אנשים פסיכים מכל ארצות העולם התקבצו כאן למירוץ האידיוטי הזה, ואני בטוחה שאם מישהו היה חוקר אותנו לעומק- הוא היה מוצא אצל כולנו שלל הפרעות פסיכולוגיות- החל בנרקסיזים, המשך בהפרעת אישיות גבולית ובאוססיביות וכלה בשגעון גדלות., איזה פסיכים אנחנו.
איפה גלי ? מדמיינת את הריצה המיוחדת והרצינית שלה – כשכל הגוף כולו בתוך הריצה – כמו יהודי אדוק מתפלל, בריכוז עמוק. ומיד נזכרת בימי שלישי באיצטדיון- ואז אני יודעת שהגעתי למקום מבטחים- שלוש שעות בתוך המרתון וסוף סוף אני מתחילה לרוץ – מוזר, הסתכלתי אתמול בספליטים ואכן באופן ברור ומוחלט רצתי את החלק השני של המרתון הרבה יותר מהר, או הרבה פחות לאט מהחלק הראשון.
אני רואה את אבי – נשארו לו רק עשרה ק"מ- הוא נראה לי גמור לגמרי. אני יודעת שאבי חזק מאד אבל התחלתי לדאוג לו . הוא הגיע לתחרות כמעט ללא אימונים – והסיבה המרכזית שלו לאיירונמן היתה שהוא ידע שיהיה לו נורא קשה לעמוד 16- 17 שעות בלי לעשות כלום חוץ מלעודד …. אחר כך אני רואה את אורלי, מיכאלה וסיגל, צועקות ומעודדות אותי – אחרי עוד כמה ק"מ אני פוגשת את ענבל שמחבקת ומנשקת אותי ואת אריאל שמעודד- ומבטיח שהסיבוב קרוב.

פתאום מאמצע שום מקום אני נזכרת ברכיבת החברים לאילת – נזכרת בשלושים הקילומטרים האחרונים של היום הראשון, עליות – שהגיעו אחרי 189 – אחרי רכיבה בחום של שלושים מעלות, בלי ג'לים איזוטני, כלום, חוץ ממים. אבי מצד אחד, אייל פרל מצד שני ואני בזון אחד- מסובבת והרגליים לא נשמעות לי, אין בי יותר כלום. בשירי ונינה לפני בקצת – ואני רוכבת ומקטרת עד לב השמיים -ויודעת שאוטוטו זה יגמר אבל זה כל כך ארוך. יודעת שזה המבחן האמיתי ואם אעמוד בו אהיה איירונמן –  אני מגיעה לאכסנייה במצפה רמון- וכ ו ל ם עומדים ומוחאים כפיים – אני מוצפת – והם לא רואים, אני איירונמן והם עוד לא יודעים- ואני רואה את יוסי דורון האיש שאימץ אותי לחבורה הזו, שהזמין אותי בחפץ לב לרכיבה דומה לפני כתשעה חודשים – לכנרת, לרכוב איתם תשעים ואיך הם דאגו כולם לשמור אותי בתוך הפלטון. החזקים ביותר, שטויר, ארז מולכו ואריאל מתחלפים מאחור ויוסי לידי, אסף ובשירי מאחורי ומלפני ומצדדי שומרים, עוטפים ודוחפים כשצריך, ולא נותנים לי להתרחק – והוא אומר לי באכסניה " תמי נחמיאס אין עלייך- לא משנה מה כולם יגידו, אני ידעתי שאת יכולה" ואני יודעת שהוא "חתם עלי שאני אהיה בסדר ולא אהיה למעמסה על הקבוצה החזקה הזו. ויותר מהכל – אני רוצה להיות שם שוב, בסוף האיירונמן הראשון שלי, בדרך לאילת – עם כל החברים הנפלאים האלה.
חושך, אני לא רואה כלום בלילה – מחלקים פנסים – אני מתברברת בדרך לעיר, עד ששוטר מראה לי שהאיירונמן זה בכלל שם… מגיעה לכיכר עם הפעמון ופתאום הכרוז צועק -" תמי נחמיאס פרום איזראיל היר שיא קאמס" – והאוסטרים מריעים ופתאום אני שומעת את ירון ואורית נוידרופר צועקים לי " ק ד י מה תותחית – כל הכבוד איירונמן-"…. לשמוע עברית בתוך אוסטריה הנאצית זה נורא מרגש. ובטח שבשעת לילה מאוחרת .. בדרך חזרה בערך ב 37 אני רצה ליד התעלה בחושך מוחלט- וחושבת לעצמי שיכולים לחטוף אותי כאן ועכשיו ,ואף אחד בכלל לא ידע.
בשלושים ותשע, רואה חבורה של גברים ונשים מהסטאף של האיירונמן ומבקשת שמישהו ילווה אותי כי אני לא רואה כלום ומתחילים כל הסיבובים- מיד קופצת עלי אוסטרית חיננית (נאצית או לא ? אני חושבת לעצמי ) ומתנדבת לרוץ איתי עד למשפך – מזל שהיא היתה איתי, אחרת בטוח הייתי נופלת שם… פתאום היא אומרת-" עוד מעט אנחנו נפרדות ואת נכנסת לפיניש" ואז אני שומעת -" פרום איזראל – תמי נחמיאס יו אר אן איירונמן "- אני מחליקה כיפים עם כל המעודדות –  מחייכת עד לב השמים, שום דמעה – רק שמחה אמיתית שסוף סוף עוד מעט אוריד מעלי את כל הבגדים המסריחים ואתקלח – לא סיפרו לי בשום שלב, כמה מגעיל זה נהיה בשלב מסוים -הגוף, הריחות הזיעה.

אני חיילת ממושמעת, נכנסת לאוהל ההתאוששות ומבקשת מרק – כמו שהמאמן שלי אמר לי לעשות "אין מרק "-האישה אומרת (נאצית?) -" איך אין? my coach said I must have some soup ?sorry we have some pizza- would you like some "טוב " אני מתרצה – "פיצה וקולה אבל רן לא יאהב את זה" אני אומרת לה בעברית. ובתוך כמה שניות אני שומעת קול שואל – "תמושי את פה ?" ואז אני רואה את האיירונמן הפרטי שלי ה – 13:10 – שבשבוע הכי עמוס שלו התאמן שש שעות ועוד העיז להתלונן כמה קשה לרכוב אחרי שלא מתאמנים כל השבוע, מחבק אותי בכל סרחוני- ומציע לי בגדים נקיים ומקלחת …. אבי מספר לי את החדשות, מי כמעט טבע, מי פרש מי גמר ובכמה ולא איכפת לי בכלל אני רק רוצה להתקלח כבר כי בסופו של דבר, איירונמן או לא, אני לא אוהבת להשאר בבגדי ספורט אפילו שנייה אחת מיותרת.
איך שום דבר לא השתנה(כמעט) ואיזה מזל שסוף סוף למדתי לרכוב ואיזה כיף יהיה עכשיו לנוח ולהזכר איך זה היה פעם לפני השנה הזו.
גם אם אמלא עוד עשרה עמודים לא אצליח להודות לרן -שילון – המאמן שלי בשנים האחרונות שידע הרבה לפניי, שאני איירונמן, לפני שהתחלתי לחשוב על התחרות – ואיך הוא דאג לי ושמר עלי ובעיקר הרים אותי כל פעם שנפלתי ולימד אותי לחלום חלומות שעוד לא ידעתי שחלומים בי… והכריח אותי להבין למה ב ד י ו ק הוא מתכוון והסביר לי איך לעבוד – על המשאב הכי חזק של שנינו – על הראש החזק, שבמקרה שלו הוא מחובר גם לאיש חזק ובמקרה שלי ממש לא…. ואני חושבת איך פחדתי ממנו בהתחלה וחשבתי שהוא מאמן נורא קשוח ו"בן זונה' וגיליתי איש אחר לגמרי, רגיש וקשוב ואכפתי וזמין, עם לב זהב והרבה הרבה מעשי חסד שנעשים בצנעה ,מבלי שאף אחד ידע.
גם אם אמלא את שמות החברים שתמכו בי לאורך כל הדרך – תמיד אשכח מישהו – אבל בכל זאת – אני רוצה להודות כאן – לעינב- גטרדייה – נסיך הגאות והשפל – איש אופניים וחבר אמיתי. לאילן הכפרה, נשמה מלאך פריש ,שהיה איתי שם מהתחלה. לשי פיפמן המקסים ,לירין האלוף – שהיה איתי ברגעים קשים – למני קורן שעזר בכל הזדמנות אפשרית. לליאור זך מאור שזרע בי את זרע הפורענות והניח את היסודות -" אם פעם- אי פעם תרצי לעשות איירונמן- את לא תצטערי שקנית את האופניים האלו-" לנילי ואורלי וניצן ומיכאלה ודליה ורוני וגלית ואלכס ואפי וספי ועמית ואביב ותמי וטלי ולילך ושירי ושי ירון וסוזי ואנני ואיזי ואפי וטלי ודורון ונינה ובשירי ויוסי ואמיר וערן והדס ומיקי ופרל ויחיאל ונועם וגלעד וגיא וגיל וגילה ומידד ויובל ושטוייר ומולכו שלא הפסיקו לעודד לאורך כל הדרך. לגדי כץ מטי.אי שהפך את החתירה לאפשרית עבורי, לעופר וורד שדאג וצ'יפר וסידר את האופניים שלי ללא לאות לאורך כל הדרך. לאלי, שהחלים מתאונת אופניים קטלנית ודאג לי אישית, כאילו הייתי מלכה אמיתית. לואדים, שהוא הכי ההיפך ממני-חזק אמיתי, שתמך בכל השעות הקשות – ועודד בפעמים שהתייאשתי. לרזניק שהציל אותי ואת הכתף הפצועה שלי. לאורי סלע וכל החברים במשפחת עולם המים -על התמיכה-וההבנה לכל הצרכים לאורך כל השנה האחרונה. לגלי אהובתי-האחת והיחידה אשת הברזל בחיים האמיתיים ולא רק בספורט. לאבי אלון נגה מיקי ולילך-אהוביי-ולמשפחת בונה משפחתי מבית -שבלעדיהם כל המסע הזה לא היה אפשרי. ואחרונה למירי אחותי שבזכותה כל המסע הזה התחיל. ,Success is not final, failure is n o t fatal – it is the c o u r a g e to continue that counts Winston churchill'

תמי נחמיאס- לא ספורטאית בכלל.